ביקורת ספרותית על וכי נחש ממית מאת ישראל סגל
ספר טוב

---

#
רוב הנזקים והשריטות של האנשים הבוגרים מקורם במשפחתם. אני מודעת לאוקסימורוניות של מה שכתבתי, לאור האמונה הרווחת שהמשפחה היא המקום הטוב ביותר של הפרט (הא!). חשוב לומר שלא כל הפגיעות מקורן בזדון. למעשה, לדעתי, רוב הפגיעות אינן מכוונות להזיק, ומקורן לרוב בתפיסה שמה שטוב לי בוודאי טוב לאחרים. על אחת כמה וכמה לצאצאי שהם ההמשך של עצמי. מצופה שהשקפות העולם הפוליטיות, דתיות, גסטרונומיות ואפילו רפואיות של המשפחה יאומצו באופן מוחלט על ידי חבריה.
הספר הזה מדגים את הקונפליקט היסודי של משפחה. חבריה אינם מקבלים תמיד את צרכיהם, ואינם נותנים תמיד כפי יכולתם (סלחו לי על הפאראפרזה הגסה). רוב האנשים ישלימו עם המחסור וימשיכו לחיות עם הערכים אליהם חונכו. מיעוט מסויים אינו יכול לסבול את המחסור, עורק ממשפחתו ומשלם מחיר גבוה. הוא הופך מהגר תמידי בחייו. לא חש שלמות בשום מקום – גם לא במשפחה החדשה שהוא מקים.

ילד נולד כבן שני למשפחה דתית וענייה מאד, בירושלים שלפני קום המדינה. המיתוס המשפחתי גורס שהוא נולד לשמש קמע ולהבריא את אחיו הבכור החולני, בעצת מקובל גדול בתורה. אני נוטה להטיל ספק ביכולת לתכנון המשפחה שהיתה באותו מקום באותו זמן אצל אנשים עניים ודתיים. מכל מקום, הילד הקטן מאמין לסיפור ועם העובדה שהוא אוהב ומעריץ את אחיו הגדול ממנו בכ-6 שנים, הוא גם משווע לאהבת אמו, הנתונה לאחיו. הוא גם מתחרה באחיו על הכבוד והגאווה שהוא מסב להוריו. הוא גם שונא את אחיו על הצלחותיו, כמו שהוא אוהב אותו על עצם היותו.
ההורים - הפכים שאינם יכולים להיפגש בשום אמצע. זו גנדרנית, חובבת ניקיון ואסתטיקה, זה גס-רוח, קמצן שאוהב את דינריו. מצד שני הקמצן אוהב את (רוב) ילדיו, הגנדרנית מעדיפה אחד. החיים במשפחה הם תמיד פשרה, מו"מ, צורך ותלות. יש ברי מזל שמצליחים בזה יותר מאחרים. הסיפור עוסק באחד שלא מצליח ליישב את הסתירות, שמנסה לקבל תשובות חד משמעיות למה שאין לו תשובה. גם אלוהים מתערב בקשיים המשפחתיים. הבן הבכור, האהוב, הבטוח במעמדו "מתחזק" בדתו, כמו שאומרים. הוא נותן בלהט (גיל ההתבגרות, ההורמונים שאין להם מוצא אחר, הפלפולים המתחכמים שלמד בישיבה) תשובות חותכות וחד משמעיות וכל משפחתו נגררת אין אונים למקום אליו הוא גורר אותם.

אי אפשר שלא להבחין בייסוריו האמיתיים של סגל. הוא כתב את הספר הזה כנראה בסביבת שנות השישים שלו (הוא נפטר בגיל 63) והספר כולו הוא זעקת כאב. סגל בחר להתמודד עם כאבו על ידי מנייה אחת לאחת של העוולות שעשו לו, לדעתו. כמו אותו הורה המכה את בנו ואומר לו "לי זה כואב יותר. איך גרמת לי להכות אותך?" כך סגל. הוא מאשים את בני משפחתו שזנח בבחירותיו, בחיפוש מזור בדרכים הגורמות לו בושה. "איך הבאתם אותי להשתכר, לנאוף, לחיות את הרגע" הוא מטיח בהם. וברגע מסויים אומר אחיו (אין שום שמות בספר הזה) מה אתה רוצה מאיתנו? מישהו מפריע לך לחיות את החיים "החופשיים" בהם בחרת? לך לדרכך ותן לנו להמשיך בדרכינו. ואני מצאתי המון אמת במה שהוא אמר (וגם המון מלים מיותרות, והמון הצדקות שאינן קשורות לעניין, כמובן)

נראה לי שאי אפשר לשפוט את הספר הזה בכלים ספרותיים. זו זעקה מדממת, קריאה לעזרה שאי אפשר לתת ודי קשה לקרוא. קצת התקשיתי עם השפה בתחילת הספר – הוא כתוב עברית משובצת אידיש (מתורגם בגוף הטקסט) אך המקצב, שאינו דומה לעברית הרגילה, וצורת הסיפור מזכירה, כנראה במכוון, את דרך הדיבור המעגלית הנהוגה אצל החרדים – בעיקר כדי לא לומר במפורש מה שאסור.
הספר מעניין. הסיפור הרכילותי עטוף במעטפת עבה של מנהגים וכללים שאינם מוכרים לי. הסיפור של קין והבל מוגש פה בעטיפה חדשה. במקרה הזה, במשפחה הזו, הֶבל אינו חף מפשע וקָין אינו בדיוק רוצח ולא ברור קול דמו של איזה אח צועקים פה מהאדמה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על וכי נחש ממית