זמן רב לא כתבתי ביקורת. לימודים ואז מלחמה ואז משבר אישי, מנעו ממני לעשות זאת.
אך התגעגעתי לכתיבת ביקורות ועל כן החלטתי לשוב ואיך אפשר בלי ספר של מאיר שלו?
היו לי שבועות עמוסים. לימודים, מלחמה ועניינים אישיים הכללו הוצאתם של מספר אנשים רעילים מחיי.במיוחד אחדם מהם שגם היה אלים, נוסף לכל, ושתלטן, כפוי טובה וחסר אכפתיות. הגיעו מים עד נפש ולא יכולתי יותר. היו לי שבועות וימים של מחשבות, עד שהפור נפל. הבנתי דברים. נפקחו עיניי בדרך שלא רציתי, אבל התפכחתי.סוף סוף. עם כל הכאב, אני יוצאת מחוזקת. אני חזקה. שברו אותי בעבר ולא עוד.זה מה שאני מהדהדת לעצמי ואהדהד גם מליוני פעמים, עד שהדבר יהיה מובן מאליו.
כשאתה מוציא אדם רעיל מחייך, יש בך תחושה מעורבת: מצד אחד תחושת הקלה, מצד שני, אם הוא היה משמעותי מאוד בחייך, חבר נפש קרוב, יש גם תחושת כאב מסוימת ובעיקר עצב גדול, עצב על כל ההשקעה שהשקעתי, השקעה שבסופו של דבר התפוצצה לי בפרצוף בצורה הכואבת ביותר והותירה אותי חסרת אוויר כשאני מהרהרת בתוכי: כך הכבשה תפוך לאריה? איך זה ייתכן? אדם שדאגתי, אהבתי, כיבדתי, הייתי שם כאשר כאב וברגעי שמחה, כך לסיים? בצורה מכוערת כזאת? האם זה התגמול על כל החיבה, הזמן והדאגה? ההכרה? וההפנמה הדואבת שבניגוד אליך, האנשים הללו לא ראו את הקשר באותו הקו, מעולם לא היית חשוב להם ושהעולם מושטט על אינטרסים תועלתניים בלבד, הרבה התקרבנות, וחוצפה. עם זאת, אני יודעת גם שאצא מחוזקת מהתהליך, שאנשים רעילים לא שווים את הזמן שלך ושאת כל האנרגיה שאתה מנתב אליהם, אתה צריך לנתב אל מי שבאמת מגיע לו, מי שבאמת יעריך ויאהב אותך. כל כאב שאתה חווה, כל צלקת, מפתחת אותך ותורמת להבניית אישיותך בעתיד. הוצאתי אנשים רעילים מחיי, אני מוציאה ואמשיך. הם אינם שווים את היחס שלי. לצערי, הבנתי זאת בדרך הקשה, עד שהמצב היה בלתי נסבל, לא נפקחו העיניים, הפיכחון לא רטט בתוכי. אולם, מדרך קשה למדים ופעם הבאה אני אחתוך את הקשר מהר יותר ואברור את מכסת חבריי בקפידה רבה. מזלי הוא שיש לי משפחה תומכת ואוהבת, חברה קרובה שיודעת לתמוך בי כמו שאני תומכת בה ועוד מקבץ אנשים שעוזרים לי לאורך חיי ואיתי ברגעים הטובים והקשים כאחד וכמובן, יש לי את הכתיבה, הכתיבה שהיא עבורי תרפייה, וגם ברגעים אלה, במהלכה, עולות במוחי מסקנות שונות ומשונות. כל מי שחשב שאהיה שבורה, מהר מאוד תתגלה שגיאתם. נשברתי מספיק. לא עוד. זהו שיעור לחיים שממנו יש לצמוח, לא לסגת אחורנית. אדרבא ואדרבא! כל אלה שפגעו בי, שהם יפסיקו את חייהם! אני לא עשיתי רע לאף אדם. תמיד חינכו אותי לכבד כל אדם ולדאוג, וקיימתי זאת, קיימתי זאת יתר על המידה, דאגתי והענקתי אהבה, חיבה וזמן לאנשים שלא ידעו, לא יודעים ולא ידעו בעתיד להעריך. זה כואב, אבל זה חלק מהחיים ואני שמחה שזה מה שעשיתי. כל אדם מזיק יש לסלק מחייך ולצמיתות ללא המחשבה המעיקה: למה הדבר נעשה כך? איך הם יכלו לעשות לי זאת? מחשות כאלה הן רעילות בפני עצמן וכדי להשתקם, אני אומרת לעצמי, יש למחוק אותן.לתת לגורל לעשות את שלו ולמי שמאמין באל, כמוני, לתת לאלוהים להעניק לאנשים אלה כגמולם. אנשים רעילים הם מסוכנים. האנשים שנתקלתי בהם היו אנשים שטלתניים שלא באמת היה אכפת להם ממני. זה עצוב שממרום גילי, הנושק לשלושים, אני נתקלתי בכאלה, אבל איך נאמר לי? ראי בזה התמחות.משפט קצר, קולע, ונכון. לאותם אנשים אני לא אסלח בחיים, הם פגעו בי מאוד, אבל שידעו שעל ידי הפגיעה הזאת, הם פגעו בעצמם, הם הוכיחו כמה אנשים מסכנים וקטנים הם.
ספרו של מאיר שלו לא רחוק מנושא זה. הוא עוסק בכאבים ובתחושת הרצון לנקמה כלפי אלה שפגעו בך. דודו של המספר, אפרים, היה נער יפה תואר עד מאוד, אך פציעה קשה מהמלחמה, גרמה לכפר לנדות אותו. אותו כפר שסבו אהב, טיפח והעריך את אנשיו, מאותם הרגעים, מפעפעת בסב תחושת נקמה על הפקרת הנכד, עד כדי כך שאפרים ברח מן הכפר ולא ידוע לאן.
הסב ממשיך במשימתו עד שהוא נפטר וכאשר הוא נפטר, הוא משביע את נכדו השני, המספר, להמשיך את מורשת הנקמה, והנכד פועל על פי צאוות הסב, בשקט ובשקדנות, הוא קובר את הסב בחצר ביתו, ולאחר מכן עוד אדם שנפטר ועוד אחד, עד שהוא פותח בית קברות בניגוד לחוק ושום אדם לא מצליח להזיזו מהחלטתו. זהו בית קברות משגשג, למורת רוחם של תושבי היישוב.
זהו ספר טיפוסי של מאיר שליו, השפה היא שלוית במובהק, זרועת הומור אך בה בעת רווית כאב, כאב אמיתי על הנער היפה שהפך לכיעור מהלך, שנודה מכפרו, זה סיפורו של הסב ובנותיו, הבת שהתאהבה בפועל יהודי שהגיע מחוץ לארץ, ונולדו לה ממנו ילדים, הזוג אשר בהמשך נהרג ומותיר את בנם מיותם והסב לוקח על עצמו את גידולו. יש כאן אהבת בריות, אהבת המשפחה, נאמנות יוקדת בין סב לנכדו, בין אחיין לדודו ונקמה אחת.
הכיצד ניתן להבין שמדובר בספר טוב? כאשר לאחר סיום הקריאה, גם חודשים אחרי, הוא מתחבר אל אספקטים בחייך, התחושה של הכאב, שאנשים שאהבת, הפכו לשונאיך, ממש כמו בספרו של מאיר שליו. לכן, אתה ממשיך להרהר בספר, בדמויותיו, מצטט בראשך משפטים מתוכו וכמהה לקרוא בו מחדש. לשאוב ממנו נחמה, מרגוע ותובנות לחיים.
מאיר שליו אומנם מת אך מורשתו הספרותית עודנה חיה, בועטת ומפעמת.
מאחלת לכולנו להתמודד עם האסון הלאומי והאישי שפקד ופוקד אותנו יום יום, ולצאת מחושך אל אור.