מה לא כתבו על הספר המופלא "והיום איננו כלה"

לא אדוש את מה שכבר נכתב ולא אמחזר במילים משופצות כי הקוראים לבטח ידלגו וזה לא יאה לרומן ענק כזה

אז אני אעשה מהעניין של הבקורת גם דבר מעניין ואבנה על זה
סיפור לא פחות מעניין זה יגרום לי נחת והחשוב יותר זה יעניין את הקוראים

כשהתחלתי לקרוא את הספר ולאו דווקא ספר זה אני מייד מפתיח בדמיוני את הסביבה שבה מתרחש הסיפור את הדמויות שבונים אותו וכאילו ותרשו לי לשים דגש מתחת למילה כאילו אני נמצא בינם וקרוב אליהם וראה אותם ואת מעשיהם

נדמה שלא רק אני חושב כך אולי יש לי שותפים

בילדותי לא גדלתי ולא פרצתי לעולם שכולו טוב ודברי נוחות אני עדיין זוכר ועדיין שומע באוזניי את פעית העיזים ונביחות הכלבים שמלאו את חצר ביתנו.

אני זוכר את צמד הגמלים שאבי גידל כי זה היה כורח קיומי האם זה אומר משהוא או מקרב אותי לסיפור המופלא

אני עדיין מצטמרר כשאני קורא על המרחבים המוריקים שבם רועים עדרי הצאן והרועים נפגשים בחצי גורן לארוחת הבוקר שלהם .
נכון אין לנו ערבות אין סופיות כערבות בקזחסטאן אבל אל לכם לזלזל בשטחים המוריקים בכרמל
אני עדיין זוכר את הרכב המקרטע המגיע אחת לשבועיים ומביא לכפריים את דברי הדואר שזה היה פלא בפני עצמו זה קצת דומה לרכבות החוצות את הערבה ממזרח למערב וממערב למזרח.

ואני זוכר איך כל בני המשפחה היו חולבים את העזים "הכוונה לנקבות בלבד" ומהחלב היו מכינים את פסטיבל הגבינות והיוגורטים שריחותיהם עדיין בניחריי.
נכון שחיינו בדוחק אבל אני הבנתי מהמבוגרים שישבו מסביב
למגש הכנאפה וספל הקפה שיכלו להביע את כל מה שעלה על רוחם וליבם מבלי לחשוש שלמחרת יקחום לחקירה כפי שקרה עם אבוטאליפ שמעצר זה עלה לו בחייו.

אני שהשתרכתי אחרי הרועה בימי החופש ידעתי שבערב אפגוש את משפחתי שבעיניהם קורנים סימני האושר "אולי הגזמתי"

אבל בעצם לא כי אם זה לא היה כך לא הייתי זוכר.

לא יודע ואל תשאלו אותי הספר הזה הכה בי ללא רחמים והחזיר אותי לילדות כי החיים של הכפריים החקלאיים ובעלי עדרי הצאן מאד דמו לחיי תושבי הערבה ועובדי תחנת הרכבת

תסכימו איתי שהכל השתנה לא רק אצלנו גם אצלם וזה לטובה
ואני שמח בשבילם
הכותרת של הספר גורמת לי התרגשות
תודה לידידה מהאתר שהמליצה שאקרא ספר זה
ההמלצה שווה כפז

לפני שנים ראיתי תייר בים המלח על הגב, בכל פעם שהביט אל כפות רגליו שצצו במים הוא התגלגל מצחוק, ככה לעצמו. עצם את העיניים שוב ושט לו על הגב בנחת, והעניין חזר על עצמו עד שכל מי שחזה בו נמרח בחיוך מפה לאוזן וצחוק מתגלגל שטף את גופו בהנאה. זה סוג של "נחת רוח" כלומר מצב תודעה שלא רצים בו לשום מקום, פשוט שוהים בו.
הספר הזה חיכה לי 7 שנים על המדף ובכל פעם אמרתי "לא עכשיו". חיכיתי "לנחת רוח" שתקפוץ לבקר. לימים שבהן אין נחיצות רבה לרוץ לשום מקום, מקום שלם בפנים של התמלאות. היות והתחלתי את הספר לא פעם והפסקתי ידעתי מראש במה דברים אמורים. הרי קראתי כבר ספר או שניים בחיי בכדי לדעת שהספר הוא מיוחד. והוא אכן מיוחד ומומלץ לאוהבי אייטמטוב.
******************************************
וכמו אגדה שחוזרת על עצמה לדורי דורות, גם פה יש קטע שחוזר על עצמו שוב שוב באותו הנוסח כל כמה דפים כדי להדגיש את ייחוד המקום ואת האנשים. זה הולך כך:
"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח....ומזה ומזה למסילת- הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר- סארי-אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכוניות. במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו ממין קו גריניץ'.
והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח....."

הספר הוא סיפורם של אנשים פשוטים שחיים בצניעות עד כדי עוני בערבת קזחסטן בסביבת השנים 1953, קצת לפני , קצת אחרי.
גיבורים ששרדו מלחמות- עולם, נלחמו בנאצים, התחברו לפרטיזנים יגוסלבים. חלקם נפצעו והתהדרו במדליות שהתגאו בהם וחלקם טמנו ראש כל אימת שנזכרו. האנשים שהגיעו לערבה הם אנשים שקוד של כבוד הוא מנת חלקם בחיים כמו כן ציות אמתי למסורות עתיקות שחלקן נשמעות ממש כמו אגדה שמתגלגלת שנים על גבי שנים במדבר מאובק רק בכדי לספר סיפור.

העלילה מתחילה ומסתיימת במסע חברים ומשפחה שהולכים או רוכבים על גמלים במדבר יומיים רק בכדי לקבור חבר טוב שנפטר ולספק לו קבורה הולמת בחלקה מכובדת. כי חברים לא עוזבים אחד את השני. ככה זה , עד המוות.

הדמויות בעלילה מוצגות כנשים וגברים שנסחפו בחייהם מכל מני סיבות לערבת המדבר בקזחסטן. אפילו לא כפר. רק שמונה צריפים של משפחות. אנשים שהפכו לחברים וקשרו חייהם אחד בשני בחולי, בעצב, בשמחות...שמצאו פרנסה בעבודה פיזית קשה בין מסילות הברזל.
העבודה הייתה תמיד וגברים ונשים הפשילו שרוולים ועבדו בכל עת. גם בזמן סופה, בלילה , בקור, באתים היו מפנים את השלג מהמסילות שמרכיבות בין היתר גם את חייהם שלהם ומסלולן.

במדבר עונות השנה גובות מחיר כבד כשהחום ואגלי הזיעה בלתי נסבלים זה מרגיש כמו ברזל מלובן שצורב בעור. וכשחושבים שדי, ואי אפשר יותר לסבול את אגלי הזיעה והלחות, הגשם מפתיע וילדים ומשפחות אסירי תודה רוקדים וצוהלים רטובים עד שד עצמותם מפזזים את ריקוד הגשם השמח כאילו לא ראו ממטרים מעולם.
זה נשמע שבקהילה הקטנה שנוצרה שם באמצע המדבר הטבע נראה קרוב יותר וגדול יותר אל האדם שתלוי בו בחייו. מול הטבע הענק האדם הוא קטן ואפסי ולכן אדם וטבע קשורים אחד לשני כדי לחיות ביחד בשלום. אנשי הערבות הבינו את הקשר הזה וכיבדו אותו וכך יצא שהצבעים של השקיעות, הזריחות, לובן השלג שצובע את הגגות והמסילות מול הכחול עד של השמים כמו מקבלים ממד נוסף של יופי שאי אפשר להתעלם ממנו .

העלילה הסבוכה מדגימה סדר עולם מסורתי של העולם הישן מול העולם החדש. הגמלים גיבורי המדבר במכלאות ונשים שחובשות מטפחות ומכסות את שערן. מול טילים שמשגרים בתחנת חלל אל מחוץ לכדור הארץ ואפילו קטע על חוצונים.( לא ראיתי בחלקים על החלל קשר לעלילה ולא ממש אהבתי אותם. אך בסוף הכל התחבר לי לישן מול חדש. שני עולמות מקבילים שלא חייבים להיפגש).כל אחד יכול להישאר בעולמו הוא.

מסופרות כמה אגדות על מסעו של צ'נגיס-חאן בפרק שלם בבואו לכבוש את אירופה. דרך אגב אייטמטוב נקרא על שמו של הגיבור הגדול. מנהיג כריזמטי שענן לבן ליווה אותו במסעו ויש כמובן אגדת עם מרתקת על כך.

החלק ההיסטורי על מותו של סטאלין מספר סיפורם של אנשים תחת משטר קומוניסטי אלים ואמונה עיוורת בקולקטיב הקומוניסטי מול האינדיבידואל.
ושוב בכל העלילה יש הקבלה בין אנשים טובים שרק רוצים לחיות את חייהם בשקט לבין אנשים שתפקידם לרמוס את החלש ולרדוף אותו עד שלא ירצה לחיות.

ואי אפשר בלי להזכיר אהבה שבלב. אהבה לטבע, למשפחה לאישה לגמל , לכלב...נאמנות אמיצה בדם לחי ולצומח. כפי שהבנתם הספר בעל עומק בלתי רגיל.
אך גדולתו לא באירוע מכונן אחד שמעלה או מוריד את מפלס סקרנות הקורא אלא דווקא בשרשרת אירועי החיים והצורה שהם מסופרים. וכמובן כל אדם הוא עולם ומלואו.

*השתדלתי לא לעשות ספוילרים אבל יש פה כמה אירועים שצובטים את הלב ועליהם כנראה שתקראו לבד.
תודה למחשבות על ההמלצה:)

"כל אדם יכול לקחת פקעת של חוטים ופיסת בד, אבל אין כְּרִקמתה של דוֹגוּלאנג. דרקונים חיים מתעופפים על דגליה. כוכבי השמים נדלקים על בדיה" (243).

הסָארוֹזֵק, רצף של מרחבים שוממים עם אקלים קיצוני בקזחסטן, טומן בחובו סיפורים מרתקים מתקופות שונות. עלילת המסגרת מתרחשת ב"הווה", בערך בשנות השמונים, בהתאם לזמן יציאת הספר. יֵדִיגֵיי, פועל ותיק בצומת מסילות ברזל נידח, יוצא למסע לוויה עם מספר אנשים מצומצם, של חברו הטוב, קָזַנְגַפּ. היעד: אנה־בֵּית, בית קברות עתיק, שקרוי על שמה של נַיימַאן־אָנָה (הקבורה שם בעצמה), דמות מפתח מסיפור קדום. במהלך המסע לאנה־בית עולים זכרונות, סיפורים וגעגועים מהעבר, ובעיקר משנות החמישים. סיפור קורע לב על משפחה שהתגלגלה פעם לאותו צומת נידח, משקף את אימת המשטר הקומוניסטי תחת סטלין. במקביל למסע הלוויה, מתרחשים אירועים חריגים בתחום החלל, שמשיקים, באחד מהמוקדים (תחנת השיגור בקזחסטן), לאותו המסע.

מה לסיפוריהם של אנשי בוראנלי-בוראני ולמשבר בחלל? מהם הקולות בסיפורים העתיקים ובהיסטוריה הקרובה שמהדהדים זה בזה? מעבר לרעיונות בנושאי זהות ומורשת (ושטיפת המוח, בהקשר של השלטון הקומוניסטי), עולה גם רעיון הגורל הטראגי, מנת חלקם של אנשים שפועלים ע"פ מצפון נקי ושכל ישר, אבל כנגד חוק שרירותי. ולמרות האובדן וההחמצה בסיפורים השונים, עולה גם האפשרות לריפוי: החיים רצופים ביופי, במתיקות, בחמלה. דג חדקן הזהב הנדיר מגיח כדי למלא אחר ה"טַלְגַאק" (משוגת האשה ההרה); סיפורים קדומים, שעוברים בעל פה ועולים על הכתב, מעניקים משמעות וקתרזיס; המוסיקה, ברגעי החסד, נוגעת עמוק ("צליליה הראשונים של הדוּמבּרה החזירו אותו אל עצמו... וכל דלתות עולמו נפתחו לו בבת אחת – השמחה, העצב, הרהורי הלב, המשאלות הסתומות וחיבוטי הספק"); הרגשות העזים נחקקים בזכרון ובנפש ("הכל בה היה יקר וקרוב עד בלי די, ועזה היתה תשוקתו להרעיף עליה רוך וחיבה, לשמור ולגונן עליה מכל רע"); ותמיד נשמרת הפליאה לנוכח עוצמתו הגדולה של הטבע - מרחבי המדבר, סופות השלג, דיה לבנת־זנב – כר פורה לגילגולם של סיפורים קדומים ב"מעגליה הנצחיים של הארץ".

# # #

"אבּוּטאליפּ היה אומר שיש שסיפור גורלו של אדם אחד נעשה נחלת הרבים, מפני שערכו גדול כל־כך, וגלום בו הרבה כל־כך, עד שהדברים והמעשים שהיו באדם אחד כוחם יפה, אם אפשר לומר כן, לכל מי שחיו בימיו, ואפילו לבאים אחריהם." (324)

# # #

רקמה יפהפיה, ותרגום מצוין.

****




לא היתה לי אף פעם סבלנות להתקרב לספר הזה, והצלחתי לחמוק ממנו למרות שיש עליו קונצנזוס די מוחלט, ב"סימניה" ובכלל. לא התחשק לי. גם הכריכה שצווחת "פולקלור!", גם התקציר המייבש וגם השם הקצת מתייפייף הזה רמזו לי שזה יהיה כמו ללכת לסרט קזחי בסינמטק, שאמנם עשויות להיות בו איכויות קולנועיות ונופים מהממים, אבל הוא גם יהיה משעמם תחת ואני עייף מדי בימים האלה בשביל משעמם תחת.

אוי, כמה שטעיתי. זה ספר נפלא. שהוא גם כל כך יוצא דופן בין ששת הספרים האחרים שקראתי. הוא מרוחק מזרח ממערב מכל ספרות אחרת במנעד ובטון, באווירה ובעומק. הדבר שהכי מתקרב אליו, נדמה לי, הוא "פגישות עם אנשים מיוחדים" של גורדייף שמגיע מאותו חבל ארץ אבל בכל זאת שניהם שונים בתכלית זה מזה, למרות חכמת החיים העתיקה שצפונה בהם.

נכון, כפי שכתוב מאחור, הספר מתרחש ברובו ביישוב קטן של פועלי מסילת רכבת - ויותר מכך, במסע לווייה זניח של אחד התושבים שהלך לעולמו. אבל בעצם, הספר החכם הזה הוא על השאלה הגדולה והעתיקה מכולן.

למה?

למה אנחנו כאן? מה אנו עושים כאן? מה התפקיד שלנו, גרגרים זעירים, מיקרוסקופיים, במרחב העצום של היקום והזמן? האם אנחנו בודדים תמיד? האם אנחנו יכולים להרגיש ביחד גם כשאנחנו מרוחקים כל כך, פועלי מסילת רכבת נידחת באמצע ערבת סארוזק או בעבודה מטופשת באמצע עיר מטופשת בארץ מטופשת עם מלחמות מטופשות בעולם מטופש ביקום מטופש ורב הוד? מה הטעם? מה המשמעות? בשביל מה? מה חשוב? מה באמת?

נכון, אלה הרבה שאלות. אבל כולן חופפות זו לזו ויוצרות שוב את השאלה הבסיסית - למה?

***


[עוד תוספת קטנה וחשובה במאמר מוסגר. תוך כדי קריאה לא יכולתי שלא להיזכר באחד הקטעים המופלאים שבסרט Gravity עם סנדרה בולוק (שאגב, בדיוק כמו "והיום איננו כלה" יכול להיות משעמם נורא וגם מבריק ופילוסופי ונוגה). בסרט, בולוק היא אסטרונאוטית שתחנת החלל שלה ניזוקה והיא מנסה בכוחותיה האחרונים ובחמצן אוזל למצוא דרך לחזור לכדור הארץ. בשלב כלשהו היא מנסה ליצור קשר רדיו עם מישהו וקולטת במכשיר הקשר קול מרוחק מכדור הארץ שדובר אסקימוסית - טוב, אינואיטית - שמדבר איתה על כלבי מזחלות ומהווה למעשה את הקול האנושי היחיד בתבל וגם הוא רחוק ממנה מרחק שנות אור כמעט. בנו הצעיר של במאי הסרט יצר סרטון קטן ומופלא, "ספינ-אוף" על הרגע הזה של שיח החרשים בחלל, ובו רואים את האיש הזה שבולוק משוחחת איתו בחלל, רק הפעם מהצד שלו. בעיניי זה מרגש עד דמעות, בייחוד למי שראה את הסרט - הנה:http://www.hollywoodreporter.com/news/gravity-spinoff-watch-side-sandra-657919]


***

הספר הזה נהדר ועצוב, ופיוטי ונבון ויש בו הכול. געגוע ופשטות ואנשים טובים ואנשים פחות טובים, והשאלות הגדולות האלה על חיים ומוות ומשמעות והוא מצליח לעשות את מה שהוא עושה ולשאול את מה שהוא שואל בלי דאווינים ובלי טכניקות ספרותיות שקופות, אלא באופן דק וחכם. הוא כמו כוס תיי רותחת שמניחים לפניך כשהתיישבת בכורסה נוחה מיד כשחזרת ברגליים דואבות ממסע ארוך. התרגום המופתי מרוסית מכבד את המוזיקה של הספר ומשאיר את השפה עשירה ומיושנת, מלאה עשן ותבלינים, קור ובדידות, ומפיחה בו רבדים של אגדה ושל משל אבל גם של דברים שהיו ואינם.

עד כמה יהיה מוגזם לטעון שצ'ינגיס אייטמטוב הוא גרסה קירגיזית של ש"י עגנון? מטבעות הלשון זהות לא אחת, והכתיבה עצמה מעוררת את אותה נוסטלגיה לישן נושן, כזו שמביאה לפרפורי געגוע בבטן, לדמעה חבויה אי שם בלב, והכל קורה מבלי באמת להכיר את התרבות עליה צ'ינגיס מספר. האם אלה החוטים האנושיים הבסיסיים שנטווים בין כל הספרים, יהיו אלה ספרי מדע בדיוני (שאגב מופיע בספר זה ממש - לא ברור לי עדיין מדוע ולשם מה), פנטזיה או דרמה אנושית, ויהיו אלה תרבויות שונות זו מזו, כיהדות, איסלאם ונצרות? כולנו רקמה אנושית אחת, ממש כמו השטיח עם דמות הגמל שמכסה את הכריכה.

לאט לאט התקדמתי בקריאה.
קצב הקריאה כמו מוכתב ע"י רוחו של הספר המיוחד הזה.
נלקחתי למסע בערבות הסארוזק, על גבו של בוראני קרנר, הגמל המופלא. מסע בין ניגודים – עבר ועתיד, חיים ומוות, בראשיתיות ומודרניזציה, שמחה ויגון, אכזריות וחמלה. האדם הקטן מול היקום הגדול.
ועל הציר הזה שבין הניגודים סבים חיינו. כך היה וכך נדמה תמיד יהיה. בדיוק כפי שהרכבות בסארוזק ממשיכות לנוע ממזרח למערב וממערב למזרח.
יופי של ספר.

"אפשר לעצום את העיניים, ואפשר שלא.
כל אחד צריך לחשוב ולדמיין מרחבים של טבע.
איזה טבע שהוא אוהב: שדה פרחים, פרדס, חוף של ים או מדבר.
במרחב הזה יש שקט, אפשר לשמוע ציוצי ציפורים, או את רחש הגלים, או את דממת המדבר.
אפשר לשמוע רק את הנשימה שלנו"

זו הפתיחה שאיתה פתחתי שיעור בתולדות האמנות, בכיתות י"א, ובמשך 21 שנים.
שיעור בנושא "הזרם הרומנטי באמנות".
לעיתים, השמעתי נעימה עדינה של מוסיקה, ולעיתים יצירה מוסיקלית שקטה של ויוולדי מארבע העונות.
ואז, כשכולם כבר היו בתוך האווירה, ושקועים בנוף שבראו לעצמם (נו טוב, חלק כמעט נרדמו...וזה גם היה בסדר), הפתעתי אותם והשמעתי קול של קטר רכבת, שכמובן הפריע לחלומות ולדממה, החזיר אותם למציאות, וניפץ את השקט.

כאן הצגתי בפניהם את הציור של ויליאם טרנר "גשם, קיטור ומהירות"
http://www.wikiwand.com/he/%D7%92%D7%A9%D7%9D,
_%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%A8_
%D7%95%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA:_
%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_
%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA_
%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%AA
_%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%94

הרכבת מפרה את דממת ויופי הטבע. הטכנולוגיה משתלטת עלינו ועל הסביבה. האדם הופך לזעיר וחסר חשיבות.


הספר "והיום איננו כלה" התחיל בתיאור של מרחבי הסארוזק, עם נוף של שממה ומדבר.
שועלה אחת קטנה מחפשת אוכל, ואז בפתאומיות, מגיחה לה הרכבת. אותה הרכבת שמסמלת את הקידמה ובו בזמן הרס.
בעיירה נידחת מת קזנגפ, וחברו הטוב מוביל אותו לקבורה.
הקבורה נמצאת במרחק גדול מהיישוב, והם, עם עוד כמה מלווים, מתחילים במסע.

כאן מתחיל הסיפור אודות המסע האישי של ידיגיי- החבר.
לרוב, אנחנו קוראים את רחשי ליבו. התיאורים כל כך מוחשיים, ומדברים על החיים של כולנו: משפחה, אהבת האדם (אהבת הורים לילדים, אהבת גבר לאישה ואהבה בין חברים) ומוות, עד שכל אחד ממש רואה בסיפור גם קצת השתקפות של עצמו.

ציטוט מעמוד 204, שנגע בי וריגש אותי במיוחד: "מאומה לא ידמה ולא ישווה למקומם של ילדים בחייו של אדם, דבר יחיד במינו הוא תמיד, וערכו, כך ידע והרגיש בכל ישותו, כערך החיים עצמם לפני אובדנם, בשעתם האחרונה, שעת הסיכומים, באור האחרון המהלך אימים קודם ההליכה לבלי שוב אל החשיכה. ובסופו של דבר אין לו לאדם אחריו אלא ילדיו, בבחינת קו אחרון."

הספר מספר בדרך מיוחדת, וכזו שפורטת על נימי הנפש, על השעבוד של אדם לשלטון הקומוניסטי, ולא בכדי, הסופר הוסיף פרק שלם לספר לאחר נפילת הקומוניזם.
ואני, אני מודה לאלוהים על שנולדתי במדינה דמוקרטית ואני חיה בה בחופש מוחלט.

בן משפחה שלי סיפר לי כי, הסופר אייטמטוב הוא סופר חובה בתכנית הלימודים ברוסיה, ואני יכולה להסכים עם ההחלטה הזו ולהבין אותה.

כשסיימתי לקרוא את הספר עלה והתנגן לי בראש השיר הבא:
יותר
מילים: יהונתן גפן, ביצוע: עדנה לב

"נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
מתי נהיה יותר קרובים
עד שנרגיש ונוותר?
כולם רוצים להיות טובים,
אבל אפשר היה יותר:

יותר אהבה,
יותר הקשבה,
יותר אמונה בין אדם לאדם,
יותר שלום, יותר תקווה,
פחות קנאה ושנאת חינם,
יותר נשמה,
יותר אלוהים,
יותר הבנה ביני לבינך,
יותר שמחה, יותר חיים,
פחות לבד, יותר איתך.

נלמד לחיות עם מה שיש,
לא נחפש דבר אחר,
אבל נמשיך ונבקש
מילת תפילה אחת יותר.
יותר שמחה, שלי, שלך,
הרבה יותר מילים חמות,
פחות שקרים, פחות דמעות,
פחות למות, יותר לחיות.

יותר אהבה..."

ולמקום האישי- הבן שלי, בכיתה ג', מחליף ספרים בספרית ביה"ס פעם בשבוע. מוקדש לכך שיעור אחד במערכת השעות.
אני אוהבת לקרוא את הספרים שהוא מביא, ושבוע אחד, כששאלתי, הוא לא הביא אתו שום ספר. שאלתי אותו מדוע, והוא ענה לי כך: "אימא, את לא יודעת שאנחנו לא בוחרים ספרים?! הספרים בוחרים אותנו. אז היום, למרות שהסתובבתי שעה בספריה, ודפדפתי בהרבה ספרים, אף ספר לא בחר בי".
אני רוצה להקדיש את הביקורת הזו לבן שלי, ולהודות לספר הזה על שהוא בחר בי.
מומלץ בחום.

מה אהבתי בספר?
• האוניברסליות שלו. הוא לקח אותי למחוזות אחרים, בלתי מוכרים, לערבות קזחסטן, בלי לצאת מהבית. ולמרות שמדובר במקומות שכל כך זרים לי, הרגשתי כמו בבית.
• הביקורת על תחלואי המשטר הסובייטי, בעיקר הפרק העשירי המפורסם, באמצעות סיפורו של אבוטאליפ מול טאנסיקבייב.
• השאיפה הבלתי מתפשרת למשמעות, לאיזה הצדקה לקיום האנושי. האם באמת ניתן למצוא אותה? מתוך הספר - "כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מעט".
• הספר הזה מלא באנושיות טהורה שפשוט מחממת את הלב.
• תיאור הנופים והערבות באופן שממש מצייר אותם מול העיניים בצורה מוחשית וויזואלית. בלי צבעים, רק עם מילים. אבל איזה מילים. תענוג.
• הספר מעלה הרבה הרהורים על החיים ועל המוות, על הארעיות של החיים ועל הנצחיות של המוות, על אפסיותו של האדם, ויחד עם זאת על גדלות הרוח שלו.

מה לא אהבתי בספר?
• סיפור מעבורת החלל. אבל זה ממש לא הצליח לקלקל.

בשורה התחתונה: אני לא אכתוב "יצירת מופת", כי כבר בוודאי המון אנשים כתבו זאת. במקום זה אכתוב: מופת של יצירה.

מה עוד אוכל לומר על הספר הנפלא הזה שלא כתבו לפני. מזמן לא קראתי ספר כל כך נוגע בפשטותו. ספר שכל כולו סיפור אהבה לאדם הפשוט, זה שניחן ברגשי מוסר טבעיים, זה שלא נשחת בידי התאווה לשלטון, לכוח, לשינוי סדרי בראשית בכל מחיר, בדורסנות. זה שלא נפל שבי בידי הסיסמאות של 'עולם ישן עדי-יסוד נחריבה'. פרוזה כל כך משובחת, כל כך נוגעת שמתרחשת בנופים כל כך רחוקים מאיתנו, אבל האדם הלוא הוא אדם בכל מקום שהוא.
סיפור המתרחש ביום אחד. יום אחד שבו מביא ידיגיי הזקן את קזנגפ, זקן המקום, לקבורה, ובדרך צפים הזכרונות. הזכרונות מאותו חורף שנת 1952-3.
אני מוכרח לומר שבספר הזה קראתי כמה מהסצנות הטובות והמרגשות ביותר שקראתי עד היום.
"ולא יכול ידיגיי הזקן להתאפק עוד, והוא פרץ בבכי כבוש. את כל מה שקרה להם כל השנים הרבות שחיו בצומת בוראנלי-בוראני, את כל המאמץ הגדול הזה שנמשך זמן רב כל כך, את כל הצער והקשיים והתהפוכות והשמחות – את כל אלה באו להביע מלות פרידה אחדות ברגעי קבורה מעטים. כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מעט".