“ארזי הלבנון ואזובי הקיר

חיי מתוארכים בהתאמה לכרונולוגיית המלחמות, כמו העובדה שבמלחמת ששת הימים חגגתי בר מצוה, והתגייסתי לצבא, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה נערכה חתונתי, אבל מלחמת לבנון השנייה, היא עידן אחר עבורי, בו הרגשתי לראשונה בחרדת האב השולח את בנו אל הקרב, וממתין בחרדה שהכול יסתיים בשלום.

אומנם בני חזר בשלום יחסית מהמלחמה הזאת, אך הסיפורים שהוא נשא בקרבו, או גם סיפורים של אנשים שהכרתי, היו קשים, עצובים וביטאו מלחמה שנתפסה ככושלת ובחלקיה מיותרת. אם כן מה הם לקחיה?

הספר שבויים בלבנון של עפר שלח, ויואב לימור, זוקף חלק ניכר מכישלון מלחמת לבנון השנייה, למי שעמד בראש הצבא: דן חלוץ, לראשונה רמטכ"ל שלא הגיע מחיילות השדה, אלא מחיל האוויר, ומאפייניי מנהיגותו כללו, יהירות, זלזול בקציניו הכפופים אליו, ובעיקר חוסר הקשבה למפקדי הצבא, או גם אטימות למצוקת חייליו.

הספר הזה יוצר השוואה המצמררת, אם כי לא מכוונת, בין מלחמת כיפור למלחמת לבנון השנייה. ביום כיפור הופתענו, אך בהמשך השתפרנו והצלחנו להפוך את הגלגל, ואילו בלבנון, הופתענו, אך לא רק שלא הצלחנו להשתפר ביכולת הצבאית, אלא הכשלים הלכו והועצמו, בעיקר המהלך הקרקעי האחרון שהיה כישלון מוחלט, ביטוי לבעיות מנהיגות ומקצועיות.

לא היה זה רק הרמטכ"ל לבדו שנחשף בחולשתו, היו אלה, ראש הממשלה ושר הביטחון שלא הבינו את נושא הביטחון ותפקידם כעומדים בראשו, אלוף פיקוד הצפון שהיה חסר כישורים ומנהיגות בכדי לנהל את האירוע, ואף לא קיבל גיבוי לכך ממפקדיו, ומפקדי אוגדות שמעולם לא הוכשרו לכך, מה שמעיד על כשל מנהיגותי ופיקודי לכל אורכה של שרשרת הפיקוד.

יש כמובן סיבות נוספות לכישלון, כמו העובדה שצבא היה שקוע עד צווארו במלחמה בשטחים שדמתה יותר לפעילות שיטור מאשר ללוחמה שהייתה צפויה לו מול כוח מיומן ומצויד כמו החיזבאללה. את הבנת הפערים הראליים, החליפה תפיסה וירטואלית, שהמלחמה הפשוטה והמובנת התחלפה למלחמה מדומה, שביטויה היה שימוש בלשון מתוחכמת, אותה הוביל בעיקר גל הירש, שכללה מונחים כמו: הלם ומורא, נחילים וצרצורים, התוצאה הפקודות נכתבו בלשון לא מובנת, שיותר מאשר הגדירו יעדים ברורים, השתמשה בסיסמאות נבובות.

אחד מהמחדלים שבלטו במלחמת ביום הכיפורים, היה הזנחת מחסני החרום, שגרמו לחיילים לצאת לקרבות חסרי ציוד. המחדל הזה חזר על עצמו, כתוצאה מציוד שנלקח לפעילות שוטפת בשטחים, אך לא טרחו להחזירו. בנוסף לכך, לא נערכו אימונים לחיילי המילואים, מספר שנים, ואף מפקדיהם לא תרגלו לוחמה מעבר לרמת הפלוגה, התוצאה, כפי שהגדיר זאת אחד ממפקדי יחידות המילואים: יש לנו צבא חלול, או במלים אחרות, צבא לא כשיר. במצב זה נשלחו היחידות למשימות לא ברורות. זה לא היה רק חוסר מוכנות, ופער בין המציאות להבנתה, אלא בעיקר פגיעה באתוס המילואים, או בגידה במי שהאמין בחשיבותם והתגייס בצו שמונה בשעה שקראו לו למלחמה והתברר לו שהצבא, לא ממש ספר אותו.

כשהמציאות לא מסתדרת עם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, מנסים לספר סיפור תעמולתי, המבוסס על שקר, כמו להניף דגל בבינת ג'בל, שם נשא נסראללה את נאום קורי העכביש –נראה לו כמה שהוא טועה, בכדי להצדיק את פעולות הצבא הלא תכליתיות ובכדי שנייצר תמונת ניצחון לתושבי המדינה שלא מבינים את תכלית המלחמה.

הצבא היה חסר אונים ביכולתו לתת מענה להפגזות הרקטות שנמשכו ללא הפוגה עד לסיום הלחימה. היו רשויות שתפקדו היטב, כמו חיפה, אך היו רשויות, שבכירי העירייה כבצפת נטשו את המערכה, ואוכלוסייה חלשה הופקרה לנפשה במקלטים מעופשים, ללא מזון או ציוד, ופיקוד העורף לא הבין את אחריתו על אוכלוסייה זאת.

כל דף בספר הזה, זועק מחדל, אך מה שכואב יותר מכל, זאת העובדה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, הייתה הפגנת הארבע מאות אלף. לאחר מלחמת לבנון השנייה, היו ניסיונות קלושים למחאה שהתפוגגו במהירות. נדמה כי הציבור הישראלי, בעיקר אלה הנושאים בנטל המילואים, הפרנסה והמשפחה, אבדו ואת האמון בעצמם, ביכולתכם לשנות מציאות. דברים שנכתבו לפני כ- 15 שנים, ככתובת על הקיר, רלוונטיים יותר מתמיד.

הספר הזה כתוב ברהיטות, הוא מצליח לתאר בצורה מערכתית את האנטומיה של מלחמת לבנון השנייה, ככישלון עמוק המצוי בליבה של החברה הישראלית, הספר הזה אומנם נכתב, זמן מה לאחר סיום המלחמה – ב 2007, אך הוא מעיד על תהליכים של התרופפות במערכת הביטחון ובחברה הישראלית, ובכך הוא מעורר דאגה אמיתית, לאפשרות שנתקשה בעתיד לעבור מבחנים ואתגרים ביטחוניים, מורכבים מאלה של מלחמת לבנון השנייה.”

“בתור נערה שלא חוותה את המלחמה כלל, אני יכולה להגיד שהוא מסמך מרתק ששופך אור על המחדלים בלחימה בלבנון.
באחת מהביקורות הקודמות נאמר כי הספר לא יחדש הרבה לקוראים שחוו את המלחמה, ואני מסכימה כיוון שהספר מספר את קורות הלחימה אבל אני מניחה שהוא לא מחדש כל כך הרבה. למרות זאת, אני חושבת שהוא יכול להיות מעניין מאוד עבור מי שלא מכיר את המלחמה.”

“"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון "חתונת הדמים" של הגשש החיוור).

הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח (ידיעות ספרים, 2007) הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו לניהול מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור עד כדי כך שנדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה.

בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, שבה לקחתי חלק כאיש מילואים, שהיא משל לאופן שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, עולה בראשי פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה.

שלח, שהיה אז פרשן "ערוץ 10" ו"מעריב" ובעברו שימש כמ"פ צנחנים במילואים, ולימור, אז הכתב והפרשן הצבאי של "ערוץ 1", הוציאו תחת ידם ספר כתוב היטב, מהודק וקולח, שתיאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה.

הספר ניתח את הרקע למלחמה, כיצד התרחשה חטיפת החיילים (והאם ניתן היה למנוע אותה) את כשירותו הלקויה של צה"ל בשל שנות הלחימה בשטחים, את אי־מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה.

הספר תיאר את הפיקוד העליון של הצבא במלחמה כמי שהוכה בליקוי מאורות. ראשית, על הצבא פיקד לראשונה רמטכ"ל "כחול". בניגוד לקודמיו, אנשי היבשה היה רא"ל דני חלוץ טייס קרב. "בחיל האוויר עבר חלוץ מסלול שכולו הצטיינות. ממלחמת ההתשה, בה השתתף בעשרות גיחות מבצעיות, דרך המבחן הקשה של מלחמת יום הכיפורים ועד לסדרה של תפקידי פיקוד מרכזיים" (עמוד 168). הוא היה מפקד חיל אוויר בולט, אבל את כוחות היבשה כמעט שלא הכיר.

במלחמה, כתבו המחברים, כמעט שלא נועץ בכלל פורום מטכ"ל ולא טרח לכנסו. חלק ניכר מן העצות שכן קיבל לא מימש, בוודאי לא כלשונן. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל ועל המהלכים שהציע (האחרים, שדרשו גיוס מילואים וביצוע מתמרון יבשתי רחב היו משה קפלינסקי, בני גנץ ועמוס ידלין).

עם פרוץ המלחמה, ב־12 ליולי 2006, המליץ איזנקוט כי "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס" (עמוד 42). בטרם המלחמה קבע שיש לחפש מרכז כובד אחר אותו יש לתקוף על מנת להשיג פגיעה משמעותית בחיזבאללה. היעד שנבחר היה רובע דאחיה בבירות בו התרכזה הנהגת חיזבאללה. יומיים לאר פרוץ המלחמה תקף חיל האוויר את הרובע. אלוף (מיל׳) גיורא איילנד קבע שלוש שנים מאוחר יותר כי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל במלחמה היתה ההחלטה על תקיפה אווירית נרחבת ברובע דאחיה בבירות. "את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום", כתב.

בנוסף טען איזנקוט שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע תמרון אפקטיבי. לו היו מקשיבים לעצתו יתכן וגם המהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת.

בפועל, צה"ל נכנס למלחמה כשהוא פועל בדיוק הפוך מכפי שהמליץ איזנקוט – בקרב היתקלות ומתוך כעס. שבוע לאחר פרוץ המלחמה כבר החלו הקרבות הקרקעיים. מפקד אוגדת הגליל, תא"ל גל הירש, יוצא הצנחנים, ביקש להשתלט על הכפר מארון א־ראס שסמוך לגבול, ממנו ירו לעבר ישראל. גדס"ר צנחנים, בפיקוד סא"ל נמרוד אלוני, נשלח למשימה. בקרב שהתפתח, טען הירש, "שגדס"ר הצנחנים נחל הצלחה, חיסל 13 מחבלים" (עמוד 165), והוא ביקש לנצל הצלחה.

המהלך, במסגרתו השתלטו בהצלחה כוחות צה"ל על הכפר, היה בחזקת "הלך כיסא בא שולחן" (עמוד 160), כלומר, הרחבה של הלחימה מבלי שהדרג הצבאי והמדיני התכוון לכך.

קרב מורכב בהרבה היה הקרב בעיירה בינת ג׳בל, כשבוע מאוחר יותר. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה.

גדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, ביקש לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה, נתקל בפעילי חיזבאללה נחושים בשטח הבנוי שפתחו לעברו באש מטווח קרוב, והרגו ופצעו כמה מלוחמי ומפקדי הגדוד. העקשנות שגילו המחבלים "נתקלה באומץ הלב ובהקרבה של הרובאים מגולני. בקרב שלא היה להם בו שום יתרון – הם לא הפתיעו, לא הכירו את השטח, היו מוקפים כמעט מכל עבר – הצליחו חייליו של עשור, למרות כמות הנפגעים הגדולה לאחר ההיתקלות, להרוג לפחות שלושים וחמישה לוחמי חיזבאללה. המספר האמיתי גדול כנראה יותר" (עמוד 188).

כאן ראוי לספר סיפור שלא הופיע בספר. למחרת הקרב הקשה בבינת ג׳בל ביקר תא"ל יאיר גולן בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט, אל"ם תמיר ידעי, על הקרב. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה.

בבינת ג׳בל דווקא רשמה חטיבת הצנחנים, בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, הצלחה מבצעית גדולה. "המודיעין עלה על כוונה של חיזבאללה לתקוף את הכוח במערב בינת ג׳בל, תוך שימוש בכוח המיוחד של הארגון – אותם חיילים מובחרים שחבריהם חטפו את רגב וגולדווסר. זו היתה אחת הפעמים היחידות במלחמה שחיזבאללה חרג מן המשמעת המבצעית שלו ויזם התקפה, ועוד בכוח גדול. מרדכי הכין מארב בנוי היטב: 26 לוחמי חיזבאללה נהרגו במכת האש" (עמוד 191).

המכה שספג הארגון היתה כה קשה שהוא לא שב וביקש לתקוף את כוחות צה"ל עד תום המלחמה, אלא רק הגן, אם כי בהצלחה לא מבוטלת. ועדיין גם מרדכי לא ידע לספר לגולן מאוחר יותר מה נועדה ההתקפה על בינת ג׳בל להשיג.

סוגיה אחרת שניתחו המחברים בספר נגעה לאי־כשירותו היבשתית של צה"ל, בסדיר ובמילואים כאחד. אלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, היה אולי המומחה הטוב ביותר אז בצבא למצב המילואים. בר השתחרר מצה"ל בסוף שנות השבעים, לאחר ששירת כמ"פ בחטיבת הצנחנים. "את עשרים השנים הבאות עשה בתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים בפיקוד הדרום, כולל שש שנים כמפקד החטיבה" (עמוד 131). אז שב לקבע ובטרם מונה כחבר מטכ"ל גם פיקד על אוגדה.

בדיוני המטכ"ל סיפר בר שכמח"ט מילואים עשה "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש" (עמוד 131). בר אף אמר זאת לראש הממשלה אולמרט בדיון בטרם המלחמה וקבע שצה"ל הוא "צבא בינוני" (עמוד 115).

בראשית שנות האלפיים הלכה ופחתה בצה"ל חשיבות מערך המילואים כתוצאה משתי מגמות עיקריות. הראשונה, עלות גיוסם, אימונם, החזקת ציודם ומערכות הלחימה שלהם, והפעלתם, יקרה מאוד. בנוסף התברר שסגירת חלק מיחידות המילואים, הקיצוץ באימונים והפער בציוד ובמשאבים, פגעו באיכות חלק מכוחות המילואים בעת מבחן. התברר כי רמת הלחימה שהפגינו חלק מהיחידות, הביאה לכך שיחידות המילואים הצטיירו בעיני מפקדי צה"ל בקבע כ"צבא סוג ב'" (עמוד 322).

בדיעבד, נראה גם שלאחר הנסיגה מלבנון ובלחימה באנתיפאדה השנייה היחידות שנועדו ללחום דווקא בלבנון איבדו מכשירותם לכך. בשנות השהייה בלבנון, יחידת אגוז "פיתחה צורות לחימה בסבך ובשטח סלעי שלא היו קיימות קודם לכן בצה"ל, ותחת פיקודם של ארז צוקרמן, משה "צ׳יקו" תמיר ואחרים קצרה הצלחות משמעותיות מול אותם יעדי חיזבאללה ממש בהם נתקל צה"ל במערכת 2006 – מאחזים בטבע, בתים בפאתי כפרים ומחפורות תת־קרקעיות. ב־1997 אף זכתה היחידה כולה בצל"ש הרמטכ״ל על הצלחתה בלחימה בחיזבאללה" (עמוד 195). במלחמה, אפעס, הופתעה היחידה ממתארי הלחימה ונדרשה למס כניסה גבוה ללחימה.

שלח ולימור תיארו כיצד ביקש צה"ל ליישם בלבנון שיטות שהוכחו כיעילות באנתיפאדה השנייה כמו מארב בשטח הבנוי שכונה בשם "אלמנת קש". שלוש שנים לפני המלחמה הקפיד סא"ל אמיר ברעם, אז מג"ד צנחנים, לציין בהרצאה "את ההבדלים בין הלחימה בחיזבאללה לבין העליונות המודיעינית והשליטה בשטח המאפיינים את השטחים וחיוניים להצלחת השיטה" (עמוד 420). הזהירות הזו, כתבו, לא יושמה במלחמה בלבנון.

המחברים ציטטו מן הספר שכתב בשעתו תא"ל תמיר (ויצא כשנה לפני המלחמה) שהזהיר כי "המלחמה ארוכת השנים נגד הטרור הפלסטיני הרגילה את הצבא להתמודדות עם אויב שהובס ברוב המקרים ללא מאמץ מיוחד. העובדה הזו גרמה להתגבשות של שיטות פעולה שלא הלמו את האתגר שהציב בפנינו החיזבאללה" (עמוד 204).

פרק שהדגים זאת היטב היה "האוגדה שהביסה את עצמה", שבו תוארו מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל. למעשה אפשר לראות באוגדה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם.

מפקד האוגדה היה תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357), יוצא הקומנדו הימי אשר, "קודם לתפקיד משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת אלא גם כמפקד חטיבת גולני בשטחים" (עמוד 360). צוקרמן דרש בהתאם לאתוס על־פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב! צוקרמן תכנן, בעצת מורו ורבו, אלוף (מיל׳) עמירם לוין, תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור. הרבה תחכום וחשיבה היו בתכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה.

אולם, היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזיה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים. מוכנותה ללחימה היתה נמוכה.

האוגדה, מדגם מייצג לכוחות אלו, התנהלה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהדרך הטובה ביותר לתאר את מהלכיה במילה אחת – "ברדק". אלוף (מיל׳) אורי שגיא אמר לאחר המלחמה כי, "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).

בשלהי המלחמה, במבצע "שינוי כיוון 11", דווקא פעל לפחות כוח מילואים אחד ביעילות. היתה זו חטיבת הצנחנים במילואים 623 (כיום, 55), בפיקוד אל"ם איתי וירוב שלחמה באזור הכפרים יעטר, זביקין וצדיקין. חלק מהצנחנים "הוטסו פנימה במסוקים, ואילו כוח אחר בפיקוד המח"ט וירוב עשה את דרכו ברגל וחבר אליהם. לראשונה ישבו כוחות צה"ל בלב אחד מאזורי השיגור הגדולים ביותר של חיזבאללה" (עמוד 398).

הכוח "הצטייד בטילי נ"ט בכמות גדולה וחובר לאמצעי אש מרחוק, השתלט על השטח בלי להיכנס לכפרים, ומשבת בבוקר החל לפגוע במשגרים, קטיושות ואנשי חיזבאללה" (עמוד 399). אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות החטיבה כמו לכוחות אחרים היה ערך קטן.

אלוף (מיל׳) יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדת הגליל בכפר עיתא א־שעב, כפר שלאורך ימים ארוכים צה"ל לא הצליח לנקות בו את כיסי ההתנגדות של החיזבאללה, סיכם את התחקיר כך: "בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה" (עמוד 237).

האוגדה, דווקא רשמה הישגים מבצעיים טובים יותר מן האוגדות האחרות במלחמה. מפקדה, תא"ל גל הירש, היה, אולי, המפקד היוזם והלוחם המוצלח ביותר בדרגתו במלחמה (ועדיין ספג קיתונות של ביקורת על חטיפת החיילים בראשיתה). ועדיין, אם כך פעלה האוגדה הייעודית למלחמה בלבנון, הרי שמילותיו של יאיר נקראות כמשל למלחמה כולה.

בספר מצוטט גם משפט מטריד מדו"ח שחיבר אלוף (מיל׳) עמירם לוין אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה. לוין קבע כי זו נשענה לא על מורשת צה"ל ועקרונות המלחמה שלו, אלא על כשרונו וגאוניותו של מפקד הכוח. מה קורה כשהמפקד איננו גאון, או לחלופין נעדר הכשרה קריטית לתפקיד?

בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים הגדיר בשעתו סגן הרמטכ"ל, גבי אשכנזי את הלקח שלו, לקח צפוי בהתחשב בכך שמדובר בגולנצ'יק, כך: "בסוף, חשוב, אנחנו, שנזכור את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו הם גם מתקנים אותן. לכן, גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזק את המערך הלוחם!". הקריאה בספר מבהירה עד כמה נכון לקח זה גם למלחמת לבנון השנייה ולמלחמות העתיד, ועד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו אשכנזי משנכנס לתפקידו כרמטכ"ל.

זהו ספר מרתק, חשוב, שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. בקיצור, ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה שירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמילואים, את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב־2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו.”

“אני עברתי את מלחמת לבנון השנייה על בשרי הן מבחינת היכרות מבצעית עקב השירות הצבאי ש"נפל" על אותה תקופה, והן עקב הטילים שנפלו על עיר מגוריי ובית הוריי במשך כל התקופה הזאת. אני זוכרת עד היום, כמעט שש שנים לאחר מכן, את התפר הדק שבין הנגיחה של זידאן בגמר המונדיאל בשחקן נבחרת איטליה, ועד מטס "משקל סגולי" שפתח את הלחימה. באותו זמן הייתי צעירה ותמימה מאוד, עוד האמנתי שהמדינה הזאת מגנה על תושביה בעיתות משבר ובעוד שטויות בהן מאמינים צעירים, והמלחמה הזאת פקחה לי את העיניים בכמה בומים סביב הבית. אז הדבר הראשון שעשיתי לאחר מכן היה לקנות ספרים שעסקו בלחימה, כדי לנסות ולהסביר לעצמי בדרך הכי טובה שאני מכירה, מה בעצם קרה. רובם היו לא יותר מבליל מילים שניסו לשחק על הטיימינג הטוב ולמכור כמה שיותר, אבל היה את "שבויים בלבנון", שעל אף החפירות והעובדה שכפי שכתבו לפניי, לא היה אובייקטיבי במיוחד, הצליח יותר מכולם לצייר תמונה די מדויקת של מה שהתרחש בממשלה, בצבא ובמדינה עצמה בקיץ 2006. אז אולי הביקורת הזו לא אובייקטיבית במיוחד, כמו הספר, אבל הוא היחיד שהסביר באריכות ובפירוט ראויים לציון מה הלך שם, וקצת עזר לי לעכל את הטראומה...

קצת מאוחר לדעתי לקרוא את הספר הזה אחרי שעברו כל כך הרבה שנים מאז וגם החזית עברה, זמנית, לאיזור הדרום, אז אני ממליצה בעיקר ל"בוגרי" המלחמה ההיא, שעדיין חווים אותה כמעין פצע פתוח.”