ביקורת ספרותית על ויום אחד עוד ניפגש מאת ליזי דורון

---

בקורת על הספר
"ויום אחד עוד ניפגש" מאת - ליזי דורון

גיבורת הספר שהינה כיום סופרת כבת 55 לוקחת אותנו למחוזות ילדותה כאשר לאורך כל הספר מתחילתו ועד סופו היא מחפשת את האבא הנעלם שלה ואנו מבינים שכל האנשים מסביבה כולל האמא שלה מסתירים ממנה את האמת. ברור שהסופרת משתמשת באביה הנעלם כדי להכניס אותנו לנושא עמוק והוא ההתמודדות הקשה שעברה על הדור השני של ניצולי השואה.
אכן מדובר בבעייה רצינית וכואבת ולכן הספר בעיני הוא פיספוס מצַעֶר של הנושא
א. הדמויות המופיעות ופועלות בספר כולל חברותיה הצעירות של הגיבורה כולן אפורות מימיות ללא רגשות , שרק מדברות ומדברות בשפה פשוטה ודלה ביותר ודרך דיבורן ממש סתמי ללא כל עומק מחשבתי או כאב אמיתי , הדיבור מזוייף ומאוד גלותי. כל השמות והתיאורים המופיעים בספר גם הם על דרך ההגזמה כמו : קלאפטע, בעלגולה, חמור שתום עין של מייטק אלטע זאכן כל השטטל רודף אחרינו ועוד עוד וזאת למרות שרוב רובן של הילדות נולדו כמה שנים אחרי קום המדינה . הילדה עליזה מחפשת לאורך כל הספר את אביה ועקב כך אנו נכנסים למתח וסקרנות אולי הוא היה קאפו?, או אולי היה רוצח? האם היה הוא גנב? איזה מעשה רע הוא עשה? למה לא מספרים לילדה המסכנה את האמת מה הוא כבר עשה שאפילו אמה לא מעיזה לגלות לה את האמת. רק לאחר למעלה מ- 40 שנה כאשר הילדה הופכת להיות סופרת בעלת משפחה וילדים כאשר היא בת 55 רק אז מתגלה לה ולנו הקוראים אותו סוד נוראי = אביה היה בסך הכל חולה !!!
נשמע לכם הגיוני שאדם יחשב כנעלם לתקופה של 40 שנה ועוד בימינו אלה? אדם שיודעים את שמו ותאריך לידתו הופך להיות מיסתורי לתקופה כל כך ארוכה ? וכי היה מדובר באדם מיוחד שרק יד המקרה מצאה את קברו?? הספר הוא עלבון לאינטליגנציה הפשוטה ולצערי הוא לא משכנע!!!

חיה הלר

» ביקורות נוספות של חיה
» ביקורות נוספות על ויום אחד עוד ניפגש