“אתחיל בהמלצה מה שאין לעשות בספר זה: להתיחס ברצינות לכריכה האחורית של הספר.
כל מה שכתוב שם הוא הקליפה שמכילה את התוכן, המירקם והצבע של הסיפור, הדמויות והעלילה.
הספר מדבר על הקיבוץ בכלל כפי שהוא משתקף בחיים ב" מישמר הצפון ", בעמק החולה. שהוקם על ידי יוצאי גרמניה, חברי מפ"ם והשומר הצעיר.
הסיפור משתקף בעיניים של בן קיבוץ - אורי דולב, שעובר תהפוכות , של הזדהות עם הקיבוץ, השתתפות בצבא בתפקידים קרביים, נבגד על ידי...( תגלו בעצמכם), יציאה לברלין של סוף השילטון הקומוניסטי, ותהליך של הבנה של נפשו, חברי הקיבוץ המייסדים והזרמים שעברו בתנועה הקיבוצית.
לכאורה ספר כבד, כמעט בלתי קריא.
לא כך הדברים כשמגיעים חומרים אלו לסופר מוכשר כמו יוסי עוזרד, שבונה את העלילה לבנה אחר לבנה ונדבך מעל נדבך בצורה בהירה, מקושרת היטב ומסקרנת.
הרובד הבסיסי הזה נשען על תיאור נפלא של הדמויות.
חייתי את הקשיים שלו להבין בתחילה את הסיכסוך של אביו עם אחיו( דודו של אורי דולב).
הנסיון של יוצאי גרמניה להתערות בארץ ( לדבר ולקרוא עברית), או המילחמה התרבותית הפנימית שלהם שמתבטאת בזה כי לא יזניחו את השפה של היינה ואחרים , מול אלה שאומרים כי צריך ללמוד את טשרניחובסקי, ביאליק וסופרים ישראלים .מענין כי התקופה מייצגת קיצוניות של השקפות, "זה או זה", אין "גם וגם".
הדבר הכי חשוב כי כל זה כתוב בצורה בהירה, מוסיפה לקריאה ואינה מהווה משקולת עליה.
לדעתי , הפנינים העיקריות בספר, הן , קישוטים ותאוריים של מצבים ודמויות שמוסיפים תובנות על כל מה שאמרתי קודם.
דוגמאות:
ע-219 הפרק נפתח במישפט " המוח הוא האיבר היחיד החוקר את עצמו"
ע 228 "שער ברזל ששרידי צבע צהוב סימנו את גילו"
ע 192 מה קורה לאדם שמשתקע במקום אחר כבורח ממצוקה: "כשעזבתי את ישראל, רציתי יותר מכול זמן חופשי לעצמי. בברלין הייתי משוחרר מדאגות ונותר לי זמן חופשי בשפע, אלא שלא ידעתי מה לעשות בו. חיי התנהלו בשלווה, שקעתי בעבודתי ובחולין של יומיום בעיר זרה, שקלטה אותי כפי שעשתה זאת עם אלפי פליטים מארצות אחרות"
או ביטוי " לוחם עקרונות לא תמיד צודק".
הדגמה לכתיבה קצרה שאומרת הרבה היא תיאור של "גורנישט", ניצול שואה שמכניס פתקים לארונות מתים ובזאת הוא מתקשר עם אחותו שנספתה.
על הפגישה עם נורית, הילדה / הבחורה שאהב הוא כותב ( ע 194) " מנורית הסייחה הפראית שאהבתי, נשאר שריד של עצב דהוי כבגד אחרי אלף כביסות" .
יש לעוזרד גם ביקורת והיא כתובה בהומור, ( לא תמיד מוצדקת לדעתי).( ע- 87)כשהסיירת ואורי דולב רובצים בפאיד,מתחילה הצטברות של קופסאות שימורים, הם עושים מהשימורים פירמידה, הדבר הופך את המקום ל"אתר מורשת צבאית ( ניסוח שלי), וכל יחידה בסביבה תורמת עודפי קופסאות שימורים. את השאר כדאי לקרוא לבד זה פשוט מצחיק.
גם כאן, כמו בספרים אחרים של עוזבי/חוזרי קיבוץ, הספר כתוב באהבה.
הקריאה מגלה יכולת כתיבה, עם סבלנות של ארכיאולוג לחשוף את הרבדים המרכיבים את חיי הקיבוץ והמנגנונים הנילווים לו ( מיפלגה, צבא ומדינה).
גם דמות אשר תוארה במקום מסויים בספר ומופיעה שוב, מוצגת שוב תוך איזכור קצר של מרכיבים שלה התומכים בהמשך העלילה.
הוא מנתח יפה את מנגנוני הנפש בכל דמות. הכישרון התיאורי של המחבר עוזרד מוסיף ומחזק את העלילה לכלל שלמות.
ממליץ מאוד לקרוא אותו.”
