“"בעצם מהמלחמה ההיא רק אבא שלכם יצא שלם. זו הייתה מלחמה מטורפת". הפר קולו את הדממה שבמטבח. "לא היו במלחמה המסויטת הזאת הגיון ולא סדר, פשוט נקטפנו, נפלנו, נשבינו. אז לא ידעתי בכלל מה זה הלם קרב. בשבילי אלון היה גיבור, ואני לא מתייפייף- אותי הוא הציל. הוא נכנס לטנק הבוער ופשוט שלף אותי משם. בלעדיו לא הייתי כאן. אבא שלכם היה גיבור, נקודה. לא פסיק, לא סימן שאלה. ג-י-ב-ו-ר. וחבר." קולו נשבר.

המלחמה שהייתה וזו שהינה, נשזרות אחת בשנייה. כן, לא קראתי המון זמן ודווקא בתקופות הקשות הספרים כאילו מושכים אותי חזרה. מצילים אותי מהמחשבות הטורדניות של עצמי ונותנים לי להיכנס לסיפורו של מישהו אחר. מישהו אחר שמציל אותי מסיפורי שלי...

גיבורת הספר, מחפשת בלי סוף את אביה. מהילדות ועד הבגרות היא אינה יודעת מה עלה בגורלו.
השתיקה של אמה מפלחת את האוויר בכל פעם שנשאלת השאלה "איפה אבא שלי"?
העלילה נעה בין זיכרונות מילדותה ובין ההווה בו היא חוזרת ופוגשת דמויות מעברה.

איניני בטוחה ששמה של הגיבורה אפילו מוזכר בספר. בכל אופן, לא משהו שהשאיר בי חותם או זיכרון. סימן אולי להיותה מעומעמת, לא ברורה, חיה בטשטוש וחוסר זהות. דור שני לשואה שרק מבקש להבין מה עלה בגורל משפחתו, עוד אחת מתוך המון.
סיפור קטן שהוא עולם ומלואו. בכל אחד מאיתנו סיפור קטן שהוא עולם ומלואו.
כמה סיפורים יש לספר. הם לא נגמרים ולעולם לא ייגמרו.

"סחרחורת אחזה בי.
מוסד, גרמנים, סלקציה.
הפצע שלנו יגיליד אי פעם?
לא הצלחתי לארגן את המחשבות".

הפצע לא יגליד לעולם. ולצערי יצטרפו אליו בזה אחר זה פצעים נוספים.”

“מי מאיתנו אינו סוחב איתו כל מיני שאלות וחידות לא פתורות (שלא לומר טראומות) מגיל ילדות? כאשר מדובר בילדים שהם דור שני לשואה, החידות והשאלות הן לעיתים כבדות משקל. הספר מעורר את השאלה גם אצל מי שלא גדל בבית של ניצולי שואה: האם באמת אנו יודעים הכל על הורינו ומה עבר עליהם בחייהם?

זה הנושא העיקרי בספרה של ליזי דורון. זהו סיפורה של הילדה עליזה אשר אמה ניצולת שואה ומגדלת אותה לבדה. כל ניסיונותיה של עליזה לברר מיהו אביה ומה עלה בגורלו נתקלות בחומת שתיקה מצד האם ומצד החברה הסובבת אותה, מה שמאלץ אותה לבנות כל מיני תאוריות בענין אביה: נסע לאמריקה, נפל בקרב ועוד. ליזי דורון מספרת לנו על יחסי עליזה עם האם אשר כדרכם של ניצולי שואה היא לא אשה קלה ומתחה קו ברור בין מה שעבר עליה עד שעלתה ארצה לבין חייה הנוכחיים. כל מה ששייך לעבר הוא בגדר סוד אשר עליזה מתקשה לפענח.

הסיפור נע בין שתי תקופות. האחת היא תקופת הילדות של עליזה עם ילדים אשר מתרוצצים לבדם בין בתי השכונה בה עדין המרפסות פתוחות, קייטנות של אגד וחנויות קטנות של טרום עידן הקניונים, והתקופה השניה היא שנים רבות לאחר מכן כאשר האמא כבר אינה בין החיים ואז יוצאת עליזה למסע חיפושים. זהו לא רק סיפור על יחסי הורים וילדים אלא גם סיפור יחסיה של עליזה עם חברותיה אשר גם אצלן מסתבר שלא הכל היה מושלם.

הספר לוקח אותנו עד תחילת שנות האלפיים, תקופה בה מתמודדת החברה בארץ עם תוצאות השהייה והמלחמה בלבנון.

סיפור אישי חזק ולעיתים מטלטל.

זהו ספרה הראשון של ליזי דורון שאני קורא ואשתדל לקרוא עוד ממנה.”

“ספר מעולה. סיפור על דור שני לשואה, על ילדה שאמה אוסרת על השכנים וחברים לספר על אביה. היא תמיד חושבת שהחיים של האחרים יפים יותר למרות שכל אחד בא עם "המזוודה שלו" והזכרונות מהשואה. בפועל כשהיא מתבגרת היא מגלה שכולם ידעו על אביה... וכן חייה היו הקלים מכולם, ואילו החברות היו עם הרבה יותר מסובכים. מומלץ בחום.”

“סיפור קשה.
השואה דרך עיניהן של קבוצת חברות דור שני לניצולי שואה פולנים.
עליזה מחפשת את אביה מאז שהיא קטנה ועד..........היא זו שמספרת את העלילה (סיפור אמיתי). בראשה חגים עבר והווה ומתערבבים בסמיכות בת שמונה ובת חמישים וחמש.
השכונה התל אביבית שאז היתה "בוהמה" האליטה של כל המחנות שניצלו והתקבצו שם, והיום נהפכה לסוהו של תל אביב וגרים בה הרבה אמנים.

הכל נישמר בסודי סודות.אף אחד לא מוכן לדבר על אביה, כי הלנה אימה אוסרת על כולם לגלות לעליזה את האמת.

החברות תמיד ניפגשות בלוויות או באזכרות ואז מעלות זיכרונות מן העבר, שמתוכן מנסה עליזה לצרף את חלקי הפאזל ולגלות מה עלה בגורל אביה.

חברות כמו שלהן אף פעם לא מחלידה.אין בעולם חברות שמתחרה בחברות מימי ילדות.

היום הן בגיל 50+ עם משפחות משלהן.יש להן דאגות שונות אבל השואה תמיד מרחפת באויר
והשאלות של עליזה לא נותנות מנוח.

ישנו מישפט בספר שלא אשכח אותו ואפשר להתאים אותו לכל מצב שרוצים:
"אם החיים היו מציאה כל כך גדולה, בטח לא היינו מקבלים אותם בחינם".”