"בעצם מהמלחמה ההיא רק אבא שלכם יצא שלם. זו הייתה מלחמה מטורפת". הפר קולו את הדממה שבמטבח. "לא היו במלחמה המסויטת הזאת הגיון ולא סדר, פשוט נקטפנו, נפלנו, נשבינו. אז לא ידעתי בכלל מה זה הלם קרב. בשבילי אלון היה גיבור, ואני לא מתייפייף- אותי הוא הציל. הוא נכנס לטנק הבוער ופשוט שלף אותי משם. בלעדיו לא הייתי כאן. אבא שלכם היה גיבור, נקודה. לא פסיק, לא סימן שאלה. ג-י-ב-ו-ר. וחבר." קולו נשבר.
המלחמה שהייתה וזו שהינה, נשזרות אחת בשנייה. כן, לא קראתי המון זמן ודווקא בתקופות הקשות הספרים כאילו מושכים אותי חזרה. מצילים אותי מהמחשבות הטורדניות של עצמי ונותנים לי להיכנס לסיפורו של מישהו אחר. מישהו אחר שמציל אותי מסיפורי שלי...
גיבורת הספר, מחפשת בלי סוף את אביה. מהילדות ועד הבגרות היא אינה יודעת מה עלה בגורלו.
השתיקה של אמה מפלחת את האוויר בכל פעם שנשאלת השאלה "איפה אבא שלי"?
העלילה נעה בין זיכרונות מילדותה ובין ההווה בו היא חוזרת ופוגשת דמויות מעברה.
איניני בטוחה ששמה של הגיבורה אפילו מוזכר בספר. בכל אופן, לא משהו שהשאיר בי חותם או זיכרון. סימן אולי להיותה מעומעמת, לא ברורה, חיה בטשטוש וחוסר זהות. דור שני לשואה שרק מבקש להבין מה עלה בגורל משפחתו, עוד אחת מתוך המון.
סיפור קטן שהוא עולם ומלואו. בכל אחד מאיתנו סיפור קטן שהוא עולם ומלואו.
כמה סיפורים יש לספר. הם לא נגמרים ולעולם לא ייגמרו.
"סחרחורת אחזה בי.
מוסד, גרמנים, סלקציה.
הפצע שלנו יגיליד אי פעם?
לא הצלחתי לארגן את המחשבות".
הפצע לא יגליד לעולם. ולצערי יצטרפו אליו בזה אחר זה פצעים נוספים.


















