ביקורת ספרותית על ויום אחד עוד ניפגש מאת ליזי דורון
ספר מעולה

---

מי מאיתנו אינו סוחב איתו כל מיני שאלות וחידות לא פתורות (שלא לומר טראומות) מגיל ילדות? כאשר מדובר בילדים שהם דור שני לשואה, החידות והשאלות הן לעיתים כבדות משקל. הספר מעורר את השאלה גם אצל מי שלא גדל בבית של ניצולי שואה: האם באמת אנו יודעים הכל על הורינו ומה עבר עליהם בחייהם?

זה הנושא העיקרי בספרה של ליזי דורון. זהו סיפורה של הילדה עליזה אשר אמה ניצולת שואה ומגדלת אותה לבדה. כל ניסיונותיה של עליזה לברר מיהו אביה ומה עלה בגורלו נתקלות בחומת שתיקה מצד האם ומצד החברה הסובבת אותה, מה שמאלץ אותה לבנות כל מיני תאוריות בענין אביה: נסע לאמריקה, נפל בקרב ועוד. ליזי דורון מספרת לנו על יחסי עליזה עם האם אשר כדרכם של ניצולי שואה היא לא אשה קלה ומתחה קו ברור בין מה שעבר עליה עד שעלתה ארצה לבין חייה הנוכחיים. כל מה ששייך לעבר הוא בגדר סוד אשר עליזה מתקשה לפענח.

הסיפור נע בין שתי תקופות. האחת היא תקופת הילדות של עליזה עם ילדים אשר מתרוצצים לבדם בין בתי השכונה בה עדין המרפסות פתוחות, קייטנות של אגד וחנויות קטנות של טרום עידן הקניונים, והתקופה השניה היא שנים רבות לאחר מכן כאשר האמא כבר אינה בין החיים ואז יוצאת עליזה למסע חיפושים. זהו לא רק סיפור על יחסי הורים וילדים אלא גם סיפור יחסיה של עליזה עם חברותיה אשר גם אצלן מסתבר שלא הכל היה מושלם.

הספר לוקח אותנו עד תחילת שנות האלפיים, תקופה בה מתמודדת החברה בארץ עם תוצאות השהייה והמלחמה בלבנון.

סיפור אישי חזק ולעיתים מטלטל.

זהו ספרה הראשון של ליזי דורון שאני קורא ואשתדל לקרוא עוד ממנה.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על ויום אחד עוד ניפגש