• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

מאת שרלוט ברונטה

הביקורת של ~דניאל~

תמונה של  ~דניאל~
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

מאת שרלוט ברונטה

הביקורת של ~דניאל~

תמונה של  ~דניאל~
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2007
סדרה:פרוזה קלאסיקה
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
sss
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“וואו. הספר הכי יפה שקראתי! קראתי אותו בפעם הראשונה לפני חמש שנים, בגרסה מקוצרת לילדים, גרועה מאוד. ו”

30/73
ביקורות על ג'יין אייר [מהדורת 2007]
הבאה
סיון
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

וואו, נהנתי מאוד מהספר הזה.
ג'יין אייר, מגולל את סיפורה מלא הטלטלות של יתומה אינטלגנטית ולא יפה במיוחד, שלאחר שעוזבת את הפנימייה בה גרה עוברת לגור כאומנת לילדה בביתו של מר רוצסטר ומתאהבת בו.
אף על פי שהסיפור שבה אותי, ואהבתי מאוד את הרומן, העלילה לא מתוחכמת מדי לדעתי והיא מציגה מין סיפור סינדרלה לא מתוחכם בעל "happy ending" של המאה ה-19.

שורה תחתונה
ספר טוב, רומן ספרותי מהמאה ה-19 שיכול לגרום לכל אחד להתאהב בדמויות

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של נדיה
נדיה
תמונה של דין דין
דין דין
4קוראים|גיל ממוצע46|100%נשים

על המבקרת

תמונה של  ~דניאל~

~דניאל~

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
96 ביקורות•3 נבחרות•586 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מקור (נוער)•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של  ~דניאל~
~דניאל~
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות96
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה586
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מקור (נוער)19תרגום (נוער)17ספרות מתורגמת17

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ~דניאל~

מלאך מכני

מלאך מכני

קסנדרה קלייר

לא קראתי ספר מעל חצי שנה.
התרחקתי מהספרים ואפילו די נרתעתי מהם, משהו בחיים לא קרה לי קודם; מין מחסום קריאה מגעיל כזה. וככה העברתי חצי שנה בלי שום ספר (תאמת שלא סבלתי מזה משמץ של אי נוחות, קצת איכזבתי את התולעת ספרים שבי), אבל בקטנה.
ואז יום אחד, המחסום פשוט נשבר. הרגשתי שאני רוצה לחזור לקרוא שוב, והרבה. ומלאך מכני היה שם.

האמת שקסנדרה קלייר די איכזבה אותי במלאך מכני. זה נכון ש'קלף מנצח' לא מחליפים, אבל ראבק, את באמת חושבת שהקוראים שלך מטומטמים? לא מספיק שהעלילה בעצם מתמקדת באותו עולם, היא פשוט הלכה על אותו דפוס של דמויות ודינמיקה כמו בסדרת בני הנפילים, זה מאכזב ואפילו קצת מביך. כי שוב אנחנו מקבלים את החתיך שבטוח בעצמו, עוקצני ויהיר שתמיד הולך לו עם בנות, ואיך לא בתוספת החבר הכי טוב המבין ששונה ממנו וגם רגוע יותר, והנה שוב הנערה הרגילה שלפניכן לא היה לה קשר לעולם הזה בכלל ואז פתאום היא נשאבת אליו. ושוב פעם במכון יש את היפיפייה האדישה שתמיד מתלבשת יפה והשיער שלה תמיד מדהים בכל מצב.
ושוב פעם, הנערה הרגילה והממוצעת הזאת מוצאת את עצמה נקרעת בין שני גברים, שתי אהבות. האחד הוא הבחירה הבטוחה, זה שאף פעם לא ייפגע בה והמערכת יחסים שלהם תיהיה תמיד מ נוהלת על מיי מנוחות, לעומת המתוסבך שמשהו נדפק לו קצת בראש, זה שמערכת יחסים איתו זה סיכון והרפתקאה.
הספר לא גרוע. הוא פשוט לא מעולה. הוא בסדר ולא יותר מזה. העלילה המשוחזרת שקסנדרה תווה הצליחה לעניין אותי, אבל גם לגרום לי לחשוב שאני בעצם קוראת את עיר של זכוכית, עם שינויים קלים בזמן ובמקום.

בקיצור, הספר בסדר.

לפני 12 שנים• ~דניאל~
עולם ללא קץ

עולם ללא קץ

קן פולט

אני לא תולעת ספרים.
אף פעם לא הייתי תולעת ספרים וגם לא התיימרתי להיות כזאת.
בכלל אני מסוגלת להעביר חודשים על גבי חודשים בלי לקרוא ולא לסבול מזה משמץ של אי נוחות... אבל פעם בכמה זמן זה קורה לי ואני לא ממש שולטת על זה.
אני נתפסת על ספר ואז הכל היסטוריה והיסטריה. אני קוראת כל עוד אני יכולה וזה אומר בכל זמן ובכל מצב... (כן גם ב-3 לפנות בוקר כשיש בצפר יום אחרי זה - אבל לא ניתפס לקטנות).

אז התחלתי לקרוא את עולם ללא קץ לא מתוך רצון להתמצא באדריכלות המיוחדת שבה בנו את הכנסיות של פעם, או מתוך רצון ללמוד עוד על החיים שבאנגליה של 1327 (למרות שבניגוד לרצוני תוך כדי קריאה רכשתי קצת ידע בנושא), אני לא אשקר - התחלתי כדי לקרוא על אהבה והרבה אהבה והנספחים הנלויים? נסבול אותם בשקט.
ככה זה היה בהתחלה, אני מודה. אבל אחר"כ באמת נסחפתי, לא בגלל שני סיפורי אהבה הגדולים שמתוארים שם (**כן 2 ולא 1, ראלף וגוונדה בעיניי הם סיפור אהבה בפני עצמו) אלא בגלל שהספר באמת שופע בפרטים, לא מפסיק לעניין ולהפתיע, מציג דמויות אנושיות לחלוטין ולא מתיימר להציג גיבורי על. הספר מרגש אותך, מפתיע אותן, מעציב אותך וגורם לך להיות מכור.
לא קורה שבכל יום אני מרחמת על אנס נבזה וחסר אנושיות, אבל כן נפלתי בקורים שתפר קן פולט בדייקנות רבה ואפילו חיבבתי את ראלף ברגעים מסויימים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
אינקרסרון

אינקרסרון

קתרין פישר

"אני עושה את זה למען החירות," אמר בשקט. "בעולם שבו אין חירות."


קרה לכם פעם שהרגשתי שאתם כלואים? שאין לכם דרך מילוט?
ולא אני לא מדברת על להימחץ בתור לקופאית, להיתקע חצי שעה במעלית, או כשהמנעול בשירותים בבית ספר מחליט להיתקע...
אני מדברת על להיות כלוא בלי אפשרות לצאת. מצב שבו השעות הופכות לימים והימים הופכים לשנים.....
הסיפור הזה נגע לי בכל נים בגוף ופשוט גרם לי לרעוד מרוב פחד. הוא פשוט לקח את המציאות והטיח לי אותה בפרצוף.
כי בסופו של היום - כולנו כלואים.
אנחנו מוקפים בחומות שאנחנו אפילו לא מסוגלים לראות אותם! כלא של נורמות והתנהגויות מצופות שהחברה הכתיבה לנו... והנורמות האלו היו מוכתבות עוד הרבה לפני שנולדנו, אז מי אנחנו בכלל שנמחה עליהם? אנחנו כלואים בתוך כלא מלא ברגשות, כאב, זיכרונות שאנחנו רוצים לשכוח, מחשבות שגורמות לנו לשנוא את עצמו - אנחנו כלואים בתוך עצמנו.
וכן אפשר לעזוב בית. ואפשר לעזוב משפחה. ואפשר לעזוב מדינה גם - אבל אי אפשר לעזוב את עצמך, אין לאן לברוח.

אינקרסון מציג שני עולמות מקבילים - באחד האנשים כלואים בכלא אמיתי ממנו הם לא יכולים לצאת פיזית, ובשני האנשים כלואים בתוך חומות שהם בעצם לא יכולים לראות, כלא שבו נמצאת נפשם וחירותם להיות מי שהם רוצים.
מה יותר גרוע? זה סובייקטיבי. ובתוך העולמות האלו, אנשים קטנים עם בעיות גדולות נאחזים בתקווה. התקווה לנפץ את חומות הכלא.
הספר כתוב בצורה זורמת, הדמויות מעניינות ונוגעות, הציטוטים בתחילת הספר הם רעיון מעניין, לוקח קצת זמן להיכנס לספר ולהבין מה קורה שם אבל ברגע שנכנסים כבר אי אפשר להניח את הספר מהידיים...

לפני זמן מה גיליתי על מותו של אדם יקר לליבי, שהיינו קשורים ביננו בקשרי דם. הכאב אכל אותי מבפנים. החרטה על כל הדברים שיכולתי לעשות. ואתם יודעים מה הרגשתי בתוך תוכי? הרגשתי שאני הכלא של עצמי. הייתי כלואה בתוך סערת רגשות וכאב. הרגשתי רע מזה שאני פה והוא לא כאן.
עד שלמדתי לשחרר. נתתי להכל ללכת והמשכתי הלאה.
ופרצתי מתוך הכלא של הכאב שהייתי נתונה בו.
אני עדיין אוהבת לבקר את הכלא הזה מדי פעם, לחמש דקות לשבע דקות... זה בסדר. זה אנושי, כל עוד אני זוכרת לצאת ממנו אל העולם שבחוץ. כי החיים לא עוצרים.

אירוני אבל נכון, אנחנו הסוהר של עצמו - רק אנחנו מחזיקים במפתח לפריצת הכלא בו אנחנו כלואים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
להיות בת יחידה

להיות בת יחידה

גלילה רון-פדר-עמית

יש לי קטע כזה, שקשה לי לנטוש ספר באמצע או אפילו בהתחלה. גם אם הוא לא מעניין אותי או לא זורם לי, אני בכל זאת אתעקש לנסות להמשיך ולקרוא אותו. אמא שלי תמיד אומרת לי שהחיים קצרים, ושלמה לי לבזבז זמן על ספר שאני לא רוצה לקרוא? ובאמת, מעטים הפעמים שלא סיימתי ספר - גם אלו שפחות אהבתי. במקרים קיצוניים של ספרים בלתי ניתנים לקריאה עבורי, נהגתי לדלג אל הסוף ולקרוא מה עלה בגורל הדמויות.
אבל במקרה הזה, פשוט פתחתי את הספר קראתי קצת קלטתי שהעלילה הגרועה ממשיכה ולא משתפרת לשום מקום ועזבתי אותו.

את הביקורת שלי אני אסכם במשפט:

גלילה רון פדר צוחקת על הנוער הישראלי שהיא כותבת את הספרים האלה כאילו היא אופה לחמניות, יש לי תחושה שלוקח בין שבוע לשבועיים לכתוב ספר כזה, והנוער הישראלי צוחק עליה ועל הספרים שלה כשהוא קורא אותם.
זה לפחות במקרה שלי. אז גלילה, השתוונו - תודה רבה לך על חצי שעה של צחוקים.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חום

חום

די שולמן

אני לא יודעת מה עשיתי לאנשי הוצאות הספרים הגדולות, אבל כנראה שזה היה מספיק חמור כדי להתנקם בי ולשלוח לעברי מפולת של ספרים גרועים. אולי זה כי החזרתי ספרים לספרייה באיחור של חצי שנה? או בגלל שבטעות שפכתי קפה על הספר של אמא? בכל מקרה, כנראה שהם החליטו שנמאס להם ושהגיע הזמן לנקמה.
והו, הם נוקמים.
אז לביקורת....

האמת היא, שחום לא ספר גרוע בכלל. הרעיון שלו בעל פוטנציאל אדיר!! שנים שחיכיתי שמישהו ירים את הכפפה ויאחד בין שני תקופות.... הרעיון של מישהו שנוסע בזמן מהימים שלנו אל מאות שנים אחורה לא חדש בכלל. (דוקטור הו, אינויאשה, והעיבוד החדש לגאווה ודעה קדומה). וגם הרעיון של סיפור אהבה בין שני אנשים ששייכים לחלקי זמן שונים לא כזה חדש.
ולכן אין לי בעיה עם חוסר מקוריות, כל עוד הוא מבוצע היטב.
אבל כל הספר הוא פשוט תוצר של תכנון לא טוב.
והנה הדברים שגרמו לספר הזה להיות אכזבה גדולה ולא קריאה עבורי:
1) הדמויות נתקלות זו בזו רק אחרי 250 עמודים.. ממש לקראת הסוף. כלומר עד אז הקורא נחשף לשני סיפורים החיים שלהם מנק מבט שונות. ואין לי שום בעיה עם לקרוא קצת על החיים שלהם לפני הפגישה, אבל 250 עמודים?!??!
2) הסיפור כתוב משתי נקודות מבט שונות. אווה וסתוס. אבל אצל אווה אנחנו קוראים את זה מנק מבט אישית,ואילו אצל סתוס זה בגוף שלישי. זה לא ברור בכלל! או שהוא נותנת לנו את הנק' מבט האישיות של שתי הדמויות, או של אף אחת מהן!!!
3) העלילה של אווה ממש לא מעניינת וקצת נמרחת, אירועים חוזרים על עצמם ולפעמים זה פשוט מעצבן.
4) התיאורים של שנת 152 לספירה ממש דלים, כאילו רואים שלסופר אין קשר בכלל למקום הזה והוא נאבק עם עצמו כדי לתאר את זה.


לסיכום:
ספר בעל פוטנציאל אדיר ולא ממומש. הסופר מאבד את עצמו ממש בעמודים הראשונים, מתפתל ונמרח וחסר פואנטה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
חיים משלנו

חיים משלנו

ליאת רוטנר

טוב, אז למרות הלבטים שהיו לי - החלטתי לבסוף כן לכתוב ביקורת על הספר הזה. לפני מספר ימים נתקלתי בראיון של רוטנר עם סטימצקי. (למתעניינים שבינכם: http://www.youtube.com/watch?v=pMvlMKJhhM8)
בו היא מתארת כיצד התרגשה שביקרו את הספר שלה במילים גבוהות וכמה שהיא רגילה שהביקורות של הילדים שמגיבים על הספרים שלה הם בדרך כלל "מהמם" , "מושלם" וכאלה.
אז רוטנר, סקרתי את דפי הספרים שלך - והאמת שאותם הילדים האלה, משקיעים המון בלכתוב ביקורת על הספרים שלך (שחלקם דרך אגב לא ראויים גם לזה) - במילים פשוטות: מצטערת לאכזב אותך, הביקורת הזאת הולכת להצטרף לרשימת הילדות בעלות אוצר המילים הלוקה שמבקרות אותך כל פעם מחדש...
מתפללת עבורך שחלומותייך יתגשמו ואנשים מבוגרים עם אוצר לשון מרשים יבקרו את הספרים שלך... ועד אז - הנה אני פה.


אז את כנראה לא יודעת רוטנר, אבל במשך מעל ל-4 שנים היית לי לדמות חיקוי. כל ווריד בגופי העריץ אותך ואת הכישרון הספרותי שלך, שאותו טרחתי להלל לשווא בכל מקום.
כי האמת, שבהרבה מובנים את הגשמת את החלום של כ"כ הרבה ילדות שאוהבות לכתוב - ועל כן, אני באמת מפרגנת לך. כל הכבוד לך, להוציא ספר בגיל 15 זה אכן ראוי להערכה.

וחלק מהספרים שלך באמת היו טובים, אני לא אשקר. אבל לאחרונה אני מתקשה לעקוב אחרייך. את עולה ויורדת, עולה ויורדת - כמו השמש.
כי קיץ אחד ביחד היה סבבה לחלוטין - ומשם התרסקת יחד עם המשך הסדרה.
ואחר"כ הרמת מסך באמת היה נחמד - ושוב התרסקת כשהוצאת מעורב ירושלמי שהיה קריא בקושי ואת מלאדאר שקראתי את ההתחלה שלו ופרשתי.
ואת הגיע מבצע מלכה, ושוב התמלאתי באכזבה כלפייך. הדמויות שלך היו בנאליות, אבל עם פוטנציאל לא ממומש.
ואת נופלת בטעות שטובים ממך נפלו בה:

החזרה. את משחזרת אישיות ומערכות יחסים של דמויות, יש לך ספרים שונים שמכילים בדיוק את אותה דמות, רק עם שם אחר - ושוב גם לגבי המערכות יחסים. הדבר שהכי צרם לי היו השחזור המדויק בחיים משלנו ובקיץ אחד ביחד: שניהם הכילו מנהלים שרוב סגל המורים פשוט לא סבל אותם.
קראתי את הפרק של המנהל בקיץ וקראתי אותו בחיים משלנו, והם פשוט אותו דבר!! רק שאחד דתי והשני חילוני!

הטעות השנייה שלך, היא להמשיך סדרות שנסגרו כבר ממזמן.

קיץ אחד ביחד קיבל סוף כזה מקסים!! למה היית צריכה לקחת את איתי ולהמשיך איתו את מעורב ירושלמי??? אני מצטערת, אבל אני לא אבין את זה בחיים. הרעיון שמאחורי מעורב ירושלמי באמת טוב, אבל את יכולת לכתוב דמות חדשה... או שזה פשוט מעבר ליכולות שלך.
ועכשיו שוב פעם לקחת את איתי, והפעם לחיים משלנו.
למרות שמעורב ירושלמי קיבל אחלה של סוף!!
אני לא מבינה למה את עושה את זה כל פעם מחדש.
מעבר לכך, אני לא מבינה למה אני כל פעם קונה את הספרים שלך ונופלת מחדש.
את לא מסוגלת להמציא דמויות חדשות! העלילה שלך כל כך בנאלית! וכן, מצטערת להודיע לך - אבל אפשר לתאר כל דמות שלך בשורה וחצי!!
בחיים משלנו מתואר בפירוש "[...] עומדים להתמודד עם העצמאות" - איזה עצמאות ואיזה נעליים??? הרי בגלל שאת כל כך מתקבעת לדברים שהביאו לך הצלחה ואת מפחדת לנסות לכתוב על דברים חדשים, שוב, ה' יודע איך מצאתי את עצמי קוראת על עלילה שמרביתה מתרחשת בתוך כותלי בית ספר.


על חיים משלנו, אני לא הולכת אפילו לכתוב ביקורת.
הוא פשוט לא שווה קריאה מבחינתי.
אני את הספר הבא של רוטנר, כבר לא אקנה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
• ~דניאל~
הזמן השבור

הזמן השבור

אריאלה בנקיר

אני לא אכביר במילים, אין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה.
רעיון נחמד - רק חבל שהוא ממוחזר בטירוף (לב של דיו אנשים??)
סיפור אהבה - צפוי עד כדי כאב. היא יכלה קצת להפתיע, אבל היא החליטה ללכת עד בטוח.
עלילה - נסבלת.

לא התלהבתי

לפני 13 שנים• ~דניאל~
תשוקה

תשוקה

ג'וד מורגן

"אף אחד לא צופה באישה בדרכה למותה"
זאת השורה הראשונה שהתגלתה אלי כשפתחתי את הספר בחנות הספרים. היא הייתה מספיקה, הספר נקנה.

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה בלתי מוסברת למאות ה-16,17,18.
אני נמשכת אל התקופה ואל הקסם שבה. הגינונים, ההליכות, הלבוש. הכל קוסם לי.
חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי נולדת בתקופה הזאת?
הייתי בטח אומללה. הכללים החברתיים הנוקשים, המוסכמות, הבדלי המעמדות, היחס הלא שווה לאישה. אולי בכל זאת טוב שנולדתי במאה ה- 21.

אני אנסה לתאר לכם את הסיטואציה:
יש לנו את X ו- Y. X ו - X והם מאוהבים מאוד.
אבל הם לא יכולים פשוט לנהל מערכת יחסים במסגרת שהיא לא נישואים זה יהיה לא ראוי (לאישה יצא שם לא טוב), ולכן עליהם להינשא. נשמע פשוט לא? ישנם כמה נורמות פשוטות שעליהם למלא, לא משהו רציני. ראשית, X ו- Y צריכים להיות במעמד אקונימי וחברתי שווה, שנית הם לא יכולים פשוט ללכת ולהתחתן גם אם הם אנשים בוגרים ועצמאיים. הם צריכים לקבל את האישור של ההורים שלהם. וכדאי מאוד ש- Y תעשה אחלה של רושם על ההורים. כדאי שיהיה לה את המעמד המתאים הכלכלי והחברתי המתאים ואת ההשכלה והחינוך המתאימים או שהיא יכולה ללכת לעזאזל. כי אלה הפרמטרים על פיהם Y יכולה להשיג את X. זה ממש לא משנה אם היא אישה טובת לב או אם היא אוהבת באמת ובתמים את X.

הספר כתוב לפעמים מנקודת מבט של אחת הדמויות שמדברת אלינו הקוראים, ולפעמים מנק' מבט כללית משעשעת וסרקסטית הצופה בדמויות שלנו ומתארת את העובר עליהן.
העלילה כתובה בסדר כרונולוגי - מהילדות של הדמויות עד לסופן. הספר עוקב אחרי 4 נשים (האהובות עלי הן אוגוסטה לי וליידי קרוליין לאמב) שסיפור חייהן נקשר זו לזו.

הספרים לפעמים קצת יותר מדי גדוש בפרטים, זה לפעמים קצת מייגע אבל זה שווה את זה - אני ממש נהנתי. ממליצה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~
 גאולה מרצון

גאולה מרצון

יעל (תהלליה) פפר

14 שנים. 14 שנים זה בעצם כל החיים שלי, פחות שנתיים.
ב-14 שנים הספקתי לעשות כל כך הרבה. וכך גם יעל. כי 14 שנים זה בעצם חיים שלמים, פרק חיים מטורף שמכיל כ"כ הרבה.

תכירו את תהלליה הרשקוביץ. תהלליה לובשת רק בגדים ארוכים ורחבים שמטשטשים את מבנה גופה הנשי, ככה היא דואגת לכסות כל מלימטר בגופה. תהלליה נשואה, לא כדת ודין, אבל היא נשואה, לטענתה. יש לה גבר, ולא סתם גבר - גבר אלוהי ביותר, שמזכיר לה דמות תנכית חשובה עם הזקן שלו והביגוד. אה כן ולגבר שלה יש עוד 31 נשים חוץ ממנה, איתן הוא שומר על קשר זוגי יום יומי. אבל כל זה לא חשוב נכון? כל עוד יש לה אותו לעצמה, הכל בסדר. הגבר שלה כל כך חשוב, אסור שיסבול משום מחסור, ולכן היא ועוד ה-31 נשים שלו (שהן כמובן לא חשובות, כי הוא שלה.) דואגות לפרנס אותו ולספק לו את כל חשקי ליבו, כי אסור שדבר יחסך מהגבר שלה, חלילה! לתהלליה אסור להסתכל על גברים אחרים, למה? ככה, זה מה שהגבר שלה הורה לה. והיא תציית לו, הוא הרי צודק בהכל... והכל לטובתה בסופו של דבר. אסור לה ליצור קשר עין עם גברים אחרים, אסור לה אפילו להיות בקרבת גברים אחרים. גם בקרבת אחיה, היא צריכה לשבת מאחורה ולא לידו במושב האוטו. ביג דיל! למי אכפת, נכון תהלליה? חייה של תהלליה מסתכמים בניקיונות הבית, יחד עם נשותיו האחרות, וכמובן עבודה קשה ומעייפת כדי לספק את כל צורכי גואל. חיים חברתים? לאאא מי צריך אותם כשיש את גואל. משפחה?? הם לרעתה. אבא שלי רוצה להשכיב אותה לדעת גואל. אבל גואל אוהב את תהלליה, הוא אוהב אותה מאוד ולכן יש להם גם 8 ילדים (שמצטרפים ל-82 הילדים שיש לגואל מנשים אחרות.) כולם נושאים את שמו של גואל. אז נכון שהיא מגדלת אותם לבד לגמרי, מכלכלת אותם לבד לגמרי, ומתנהלת על תקן אמא חד הורית.
מבחינת תהלליה, החיים שלה הם נס אחד גדול מאותו הרגע שבו פגשה את גואל. גואל הוא הכל, ובלעדיו זה כלום. מי אני שאבקר אותה?

אני פשוט בשוק. סיימתי את הספר עם אותה בחילה שליוותה אותי במהלך כל הקריאה שלו. מין בחילה כזאת שתופסת אותך בבטן ולא עוזבת אותך.
היה לי סטריאוטיפ ברור לגבי איך צריכה להיות דמות הקורבן שתיפול לידיו של פסיכי כמו רצון, אבל יעל דאגה לנפץ את הדמות הזאת.
היה לי ברור שאישה שתיפול לידיו של חולה נפש כמו רצון, צריכה להיות אישה בעלת ביטחון עצמי נמוך, חסרת ניסיון עם גברים ויציאות, שברירית, לא עצמאית, כזאת שרק מחכה לגבר הזה שינהל את כל חייה ויכתיב לה איך לחיות.
טוב זאת לא יעל. יעל יצאה עם הרבה בחורים, היא נראת טוב והיא מודעת לכך, היא דומיננטית, עצמאית ובעלת ביטחון עצמי גבוה.
אחרי שקראתי את הספר הזה אני כבר לא מרגישה כל כך בטוחה, הוא טלטל אותי. גואל רצון היווה עבור הנשים האלה, גבר דומיננטי, שליח ה', קרן אור, איש שיודע הכל, איש נערץ, לא איש אלא מישהו על-אנושי. הוא היווה עבורן הדבר הטוב ביותר והטהור ביותר בעולם. מי מאיתנו הנשים, יכולה להרים את היד ולהגיד בלב מלא שהיא חסינה בפני שטיפת מוח כזאת?? מי מאיתנו יכולה להגיד שהיא בחיים לא תיפול שבי לדבר כזה?
בהחלט מפחיד ומעורר הרבה סימני שאלה. הספר הזה גרם לי להיות יותר חשדנית (במידה הנכונה), הוא פוצץ קצת מבועת הנאביות שלי, ובעיקר גם סיפק לי הרבה מאוד אינפורמציה על אחת הכתות המובילות בארץ ישראל, המתבססת בעיקר על שטיפת מוח ושליטה פסיכולוגית, כי הרי אף אחת מהנשים האלה לא היתה כבולה בשרשראות ברזל אל גואל. אלו היו שרשראות חזקות יותר שכבלו אותם אל גואל.

תכירו את יעל פפר. היא אישה יפה ומטופחת, יש לה שמונה ילדים אותם היא מגדלת לבד. היא מטפחת את הקריירה שלה, ועובדת קשה כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה בכבוד. יש לה חיי חברה והיא גם בקשר עם משפחתה. היא עצמאית, אינדבדואליסטית, חזקה, מאמינה בעצמה ובעיקר חסרת פשרות. היא לא אחת שתיתן לגבר, אף גבר לסובב אותה, להכתיב לה כיצד לחיות אח חייה. היא בעלת חירות.

תהלליה הרשקוביץ, יש לי רק דבר אחד להגיד לך REST IN PEACE
יעל, שיהיה בהצלחה בחיים החדשים – מאחלת לך שתמיד תיהי בעלת חירות.
אה כן ולך רצון... בהצלחה בכלא... אתה תזדקק לה.

לפני 13 שנים• ~דניאל~

ביקורות נוספות על "ג'יין אייר [מהדורת 2007]"

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

יש לי זיכרון מאוד חד מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, זיכרון של ילדה בת 12 שקיבלה ספר מהמורה הפרטית בחופש הגדול, זיכרון של אותה ילדה קוראת בלי הפסקה עד השעות הקטנות, וזיכרון של דף אחרון וכריכה שנסגרת.

יש לי זיכרון, כי זה היה הספר הראשון שקראתי ונחקק בי, אחריו באו עוד אלפי ספרים ודמויות, שהשאירו חותמת,
הייתה את ג'ו מנשים קטנות, שרה אהרונסון, אנה, פוליאנה, כל אותן נשים שהתעצבתי בדמותן, אבל הראשונה הייתה ג'יין.
הספר הזה הוא הרבה יותר מספר בשבילי, הוא מרגיש לי כמו מדרגה לעולם בוגר יותר, בזכותו נחרטה בי האהבה לספר ולמילה הכתובה, זהו הספר הראשון שבכיתי וצחקתי בין דפיו, הראשון שאהבתי.

ככה התחילה האהבה שלי לשרלוט ואמילי, לאוסטין, לממלכה הבריטית בכלל.

כמו אהבה ראשונה, כך ג'יין אייר בשבילי, אני מעלעלת בספר לעיתים, מכירה כל עמוד וכל משפט, וחוזרת להתנחם בין דפיו.

יש הרבה מאוד ספרים שאחרי שאני מסיימת אני מקנאה באלו שקוראים אותם בפעם הראשונה, בהתרגשות הזו של מציאת אוצר גלום, אך לא הספר הזה, מבחינתי, בכל קריאה חוזרת אני מגלה בו אוצר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עדי
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

לכל ספר יש מטרה כלשהי. ולכל סופר יש מטרה נסתרת מאחורי כל דף וכל מילה שהוא אומר. ואני מרגישה כאילו הספר הזה עשה את שלו, והשיג את המטרה שלו.
הספר הזה משאיר אנשים קצת חסרי מילים. ולא תמיד יש מה לומר, ואיך לומר. אבל פשוט רציתי לומר משהו עליו.

ג'יין, גיבורה קטנה והירואית שכמותה. גיבורה בכל נים ונים בגופה. הפנים שלה, והגוף שלה - לא אידיאלים. אבל האישיות שלה בלתי נשכחת. שבירה וחזקה גם יחד, אנושית. בעוד שבספרות נוער מלטשים גיבורים לצורה אידיאלית, חסרת אישיות, ג'יין היא להבה של אישיות. של אופי. לא כל הבנות יעריצו אותה, ולא כל הבנים יתאהבו בה - והאופי הזה דווקא טוב. כי לא כל אחד יכול להבין אותו, לקלוט אותו. האופי הייחודי הזה הוא מה שהפך את הספר הזה לכל כך טוב.

אנחנו לומדים להכיר את הדמות המדהימה הזאת היישר מההתחלה. וזאת אחת הנקודות הכי מועדפות עליי בספר. היא לא מתחילה לחיות עם סיפור האהבה, יש לה עבר שאנחנו קוראים ומודעים אליו.

ג'יין לא יפהפייה, לא באמת, וחוזרים על זה לאורך כל הספר. אבל מה שהכי יפה, הוא שהיופי של סיפור האהבה שלה מבוסס על הפנימיות. היא לא מצפה ליופי חיצוני מהאדם שהיא אוהבת, ועם הזמן, בעיניה, האדם שהיא אוהבת הרבה יותר יפה מכפי שהוא באמת. כי אהבה גורמת לך להסתכל על מישהו ולאהוב את המראה שלו, להכיר את המראה שלו ולהעריץ אותו. להכיר את החסרונות שלו ולאהוב אותו גם ככה. ואנחנו רואים בספר אהבה טהורה, מקסימה ואנושית במיטבה. אהבה אמיתית.

לדעתי, שרלוט ברונטה עשתה את שלה. היא כתבה. היא שינתה דברים, והיא עדיין משנה, בזכות הכתיבה שלה, בזכות ודרך הדמויות שלה. דמויות שלא מוכנות להשתנות רק כי מצפים מהן, רק כי חושבים שזה לטובתן. דמויות שנשארות בשלן.
סיפור האהבה לא גורם לרצות לקבל את הבחור, הוא דווקא גורם לנו לשאוף להגיע למצב שאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו יכולים לקבל את האנשים שאנחנו אוהבים, בחסרונות וביתרונות שלהם.
ועל זה מגיע לשרלוט ברונטה את כל הקרדיט שבעולם.

נ.ב -
כמו שהבנתם, אני ממליצה על הספר הזה בחום.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

כוחה של אישה אחת ספציפית במופנמותה-

אמש סיימתי לצפות בשני סרטים דוקומנטריים אודות נשים מיוחדות וחריגות בנוף. האחד מתאר את אליזבת הולמס, מנכ"לית מצליחה, גאון מהלך, יוצרת החברה תראנוס שבאבחה אחת התנפץ חלומה.
הסרט האחר הציג דמות אישה חזקה נוספת: רות ביידר גרינסבורג. שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית שנלחמה משחר ילדותה ליצור שיוויון בין נשים וגברים ולמרות כל הדלתות שנטרקו בפניה היא סירבה במצח נחושה להשלים עם המציאות המעוותת ובדרכה השלווה, החרישית, הצליחה להיות תקיפה ולסחוף אחריה מליוני אנשים. היא הצליחה לעשות את הבלתי ייאומן.
אני חייבת לומר ששני הסרטים היו מצוינים והצפייה בהם אחד אחרי השני, ללא הפסקת נשימה באמצע, גרמה לי להרהורים רבים. באופן אבסורדי, שתי הנשים המדוברות היו אידיאליסטיות. הן ראו לנגד עיניהן חזון מסוים וחתרו לעבר המטרה בכל האמצעים הדרושים. ואולם, גורל שתיהן היה שונה: אחת הצליחה לשמר את התהילה לאורך זמן והשניה התרסקה בדיוק כפי שנסקה אל השמיים במעוף אלגנטי ומבטיח רבות.

השתיים נתמכו בידי משפחות חזקות שלא הגבילו את סקרנותן, הן איפשרו להן לפרוץ ולהיות מי שהן באמת, להגשים עצמן כרצונן. בילדותה הולמס הייתה חסרת חברים. היא שקעה בעולם הספרים הקלאסיים. ספרי הרפתקאות קסמו לליבה ביותר. היא התחקתה אחרי מסעו של אודיאוס, הריחה את ריח הים המלוח במובי דיק. בחורה נוצריה, בלונדנית, גבוהה, דקת גזרה, לובשת שחור בלבד, מעריצתם האדוקה של ביל גייטס וסטיב ג'ובס [ עד כדי כך שאחדים אף ראו בה כסטיב ג'ובס הבאה] קולה סמכותי ועמוק, מהפכנית, יכולת וורבלית מופלאה, עיניה כחולות כמו הים ועוצמתיות. כאשר אתה מביט בהן אתה נשאב ליקום אחר. הן מהפנטות. אין פלא שהפילה ברשתה תומכים רבים ומליוני נערות סגדו לה על מזבח ההצלחה. היא הייתה דמות מודל לחיקוי בכל מובן המילה.
גרינסבורג הייתה היפוכה הגמור של הולמס הן במאפיינים חזותיים והן במאפיינים התנהגותיים. גרינסבורג יהודיה מבית מזרח אירופאי, קטנטונת [ בקושי 1.60] בעלת שער חום כהה, שקטה, מופנמת, מהורהרת. למרות זאת, על אף היותה נחבאת אל הכלים, היא הצליחה לסחוף אחריה אנשים רבים לא פחות מהולמס. בראשם בעלה מרטין [ מרטי] גרינסבורג שהדבר הראשון שאמר לחברו בהתלהבות ונחרצות, כשחיוך מרוח על שפתיו, כאשר הסתיימה פגישתו עם רות' : היא חכמה יותר ממני!
בשלב מסוים מרטי הפך להיות עזר כנגדה של אישתו, הוא החליט לוותר על התקדמות בקריירת עורך הדין שלו ולקדם את הפוטנציאל הטמון באישתו. בעזרתו היא התקדמה בסולם ההצלחה והפכה להיות שופטת ואחר כך שופטת בבית המשפט העליון. והנכם צריכים להבין, בזמנו, כאשר מרטין הכיר את אישתו רות היו אלה שנות החמישים המוקדמות, לא היו זכויות לנשים והן קופחו בכל דבר, כולל לימודים באוניברסיטה.
מאחורי כל גבר עומדת אישה חזקה? כאן זה הפוך: מאחורי רות עמד מרטין. מרטין שהכיל את שונותה ואיפשר לה לפרוח. פמיניסיט במשמעותו הטהורה. הוא לא דחק הצידה את אישיותה הדומננטית של אישתו, אדרבא! הוא עשה את מירב המאמצים כדי לעזור לה להתקדם. הוא לא ראה בה איום וזה דבר יפה. איך רות' אמרה בעצמה: " הוא היחיד שלא היה אכפת לו שיש לי שכל" הקשר בין מרטין לאישתו רות' היה כה מרגש ויפייפה שכאשר התבשרתי במהלך הסרט שהוא נפטר לפני כתשע שנים, מחיתי דמעה. באמת סרט מרגש, אנושי ומעולה. רות' היא-היא מודל חיקוי לילדות, נערות, נשים ואדם באשר הוא אדם.

יתרה מכך, עצם העובדה שגרינסבורג הצליחה ללמוד משפטים באוניברסיטה הוא הישג עצום בפני עצמו.

כפי שכתבתי בתחילת הסקירה, מדובר בשתי נשים שחולקות נקודות דמיון מסוימות אך השוני באופן התנהלותן ניכר מאוד. שתיהן היו אמביציות בצורה מעוררת השראה ויוצאת דופן אך בסופו של דבר, האמביציה של אחת מהן גרמה לה לחרוג מטעמים מוסריים והאידיאל הוא זה שהפיל אותה בעוד גרינסבורג שמרה על ערכי המוסר, היושרה והאמת וסללה את דרכה בבטחה אל צמרת הפסגה. לשתיהן היו כוונות טובות מאוד. הולמס פיתחה מוצר שהיה עתיד לשנות את פני הרפואה אך הגורל נעץ מחט חדה בבלוניה וניפצם ללא רחמים. הולמס חשבה שאם היא תמשיך לרמות את הלקוחות והסובבים אותה, בסופו של דבר היא תחלץ על ידי מציאת הפתרון, בדיוק כפי שתומס אדיסון עשה אך המציאות והדמיון אינם מסוכרנים זה עם זה פעמים רבות והמפלה לא רחקה מלהגיע.

והינה הגענו לדבר שלשמו התכנסנו כאן: הספר.
עקב צפייה בשני הסרטים מעוררי הרגשות והעניין מחשבותיי לקחו אותי אל עולם הספרות ואל ספרים עם גיבורות חזקות ולא פשרניות. חשבתי על קטניס, על אליזבת מגאווה ודעה קדומה, על יוהנה, על נשים רבות עד שהגעתי אל ג'יין אייר. הספר שהוריי העניקו לי במתנה. שאימי קראה בילדותה והרעיפה עליו שבחים אינספור. ספר שאומנם כתבתי עליו ביקורת אך בזמנו הייתי כותבת ביקורות מתחילה והביקורת כלל לא יכולה להיקרא ביקורת ולכן החלטתי לתקן את המעוות.

ג'יין אייר היא אישה חזקה. חזקה בדרכה שלה. מילדותה ג'יין חוותה חיים קשיים. בתור יתומה היא נשלחה אל פנימיית בנות שהמחנכות והמורות התעללו בילדות אלה וגרמו להן לטראומות ולסבל רב יותר מכפי שידעו לפני הגעתן. לאחר מכן, כאשר ג'יין מתבגרת היא מתמנה כאומנת לילדה צרפתייה שהיא בת חסותו של מר רוצ'סטר. היופי בג'יין שהיא לא נופלת לרגליו של רוצ'סטר. מדובר בגבר קשוח וחסר רגש שמסתיר עבר כאוב. ההתאהבות בו היא הדרגתית ויחסית מציאותית ומאוד חריגה לרומנים בני תקופתנו שהאהוב והאהובה פוצחים בהתוודות אוהבים לאחר ימים ספורים. אין זה עובד במציאות ויפה שהספר לא נפל בכך, בהתחשב בתקופה בה נכתב. תקופת המאה ה-18.
כאשר מתרחשת ההתאהבות, ניצב בפניהם מכשול שלא אספר מהו למען אלה שלא קראו את הספר, רק אומר שבאותו רגע ג'יין עומדת בפני דילמה: ללכת אחר רוצ'סטר תוך זניחת ערכיה או לוותר על אהבתה ולהמשיך לדבוק בעקרונותיה? פגועה וכעוסה וחשה כי רוצ'סטר תעתע בה, ג'יין מחליטה לא להתעלם ולעזבו, למרות כל הקושי הכרוך בכך.
אני חייבת לציין שכאשר חלחלה לתודעתי ההבנה מה ג'יין עשתה התפעמתי ממנה והתרשמותי גברה. לא כל אחד היה יכול להרפות מאהבתו למען עקרונותיו. עוד יותר התחזקה בדעתי שמדובר בנערה טובה, ערכית ובעיקר מוסרית. זה בעצם, מבחינתי, אחד משיאי הספר. בייחוד שבאותה תקופה הגבר הוא ששלט ואוי לאישה שהייתה מפרה ומתנגדת לדבריו.

הרגע בו ג'יין שמעה את קול רוצ'סטר הנישא ברוח ועזבה הכול ושבה אליו הוא אחד הרגעים היפים ביותר שהייתי עדה אליהם בספרות הקלאסית ובספרות בכללותה. פשוט מרגש ורומנטי מאוד.

ובכן, ג'יין אולי לא ניסתה לשנות את העולם שהיא חיה בו. היא לא ניסתה לשפר שום דבר, לא חפצה בהתרסה חסרת תקדים, היא לא ניסתה לעורר מהפכה ולא הייתה בעלת חזון ממוקד וחלומות, היא רק רצתה לשרוד. היא רק רצתה שתהיה לה קורת גג תחת ראשה ולנהל חיים קטנים וטובים תוך הקפדה על שימור עקרונותיה וזה חשוב לא פחות, אולי אף יותר.
למעשה, כאשר צפיתי בסרטה של רות' הרגשתי שיש בינה לבין ג'יין מכנה משותף עצום. שתיהן בדרכן השקטה מיאנו לסרב על עקרונותיהן. הן לא התלהמו, לא צעקו, לא שרפו חזיות אך הן דבקו בעקרונותיהן ונלחמו בשיניים להשגת מטרותיהן.

" אמא אמרה לי שני דברים באופן קבוע: 1. תהיי ליידי. 2. תהיי עצמאית "
לאחר מכן רות' מסבירה מה הייתה כוונת דבריה של אימה. כאשר אימה של רות' ביקשה ממנה להיות ליידי היא התכוונה שאף פעם לא תשיג את מטרותיה בצעקות, בכעס. ניתן ליישב דברים בצורה יפה ותקיפה ובעיקר באמצעות דרך ארץ.
כאשר היא ביקשה ממנה שתהיה עצמאית היא התכוונה שיהיה לה מקצוע משל עצמה, שלא תהיה תלויה באף אדם. אני מזכירה לכם שדברים אלה נאמרו בתחילת המאה. אמירה שלא הייתה עולה על הדעת של נשים וגברים רבים. אישה עצמאית? ישנה חיה שכזאת?

רות' בהחלט מיישמת ויישמה את דברי אימה. בדרכה המופנמת, השקטה, המכובדת והרצינית היא הפכה את העולם למקום שפוי קצת יותר. היא לא לבשה בגדים פרובקטיביים ודגלה בתיעוב גברים. היא פשוט דבקה בדברי אימה ונלחמה למען המטרה הנעלה שראתה לנגד עיניה. היא רצתה לחיות במקום טוב יותר. היא נלחמה למען נשים ומיעוטים, אלה שנבצר מהם להשמיע את קולם. אלה שלא ספרו אותם.

שלוש נשים שונות זו מזו עם הישגים שונים אך עם מכנה משותף אחד: הרצון לפלס את דרכן בכוחות עצמן. לא לאבד את זהותן האישית למען אף אדם. שאלת המחיר הכרוך בשמירה זו היא כבר שאלה אחרת.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•סקאוט
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

אין בפי מילים כדי לתאר את הספר הנפלא הזה!!!קלסיקה שתהיה אקטואלית ומעניינת גם בעוד מאה שנה!!!ג'יין אייר עברה הרבה בחיים שלה,סבלה מאוד לצידה של דודה האכזרית וגם בבית ספר לבנות היו לה חיים לא קלים במיוחד!!!!מילדה קטנה ותמימה היא גדלה לאישה אמיצה שעומדת על שלה!!!אני אישית מאוד נהנתי מהספר וסיימתי אותו ביממה,זה אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון!!!!
ממליצה בחום ספר מאוד מעניין ורומנטי!!!!!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נדיה
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

הספר הזה מככב יחד עם עוד כמה ספרים של סופרים מארצות שונות באותה מאה, כאחד הספרים שכל אחד (כמעט) שמע את שמם. מעטים הסופרים שהצליחו לפצח את הנוסחה שתגרום להמוני קוראים לקרוא או לפחות לדעת במה מדובר.

ג'יין אייר היא יתומה שגודלה בידי דודה דוחה ומקפחת עד מתאכזרת, נשלחה בגיל 10 לפנימייה שמי שתכנן את גואנטנמו יכול ללמוד ממנה דבר או שניים. חוותה רעב, התעללות, התאכזרות גופנית ונפשית, היתה עדה למחלות ומוות וגם חברות וחמלה, כל אלה בנו אישיות שעמדותיה מוצקות, שברור לה ההבדל בין טוב לרע, בין שקר לאמת וכך היא מגיעה להיות מחנכת של בת חסותו של אדון עשיר בטירה, שהוא כפול ממנה בגילו ובנסיונו, בעל התנהגות אקסצנטרית ובוטה, הקוראת תגר על המוסכמות החברתיות ששררו אז. זהו. הרקע מוכן לסיפור האהבה.

שארלוט ברונטה היא אחת מחמשת ילדיו של כומר כפרי. חלק מסיפורה חוותה בעצמה: כשאמה נפטרה הגיעה אחות האם הקפדנית לטפל בחמשת היתומים, ומאוחר יותר נשלחה עם שלוש אחיותיה לפנימייה שדמתה כנראה ללווד. כל ארבע האחיות נפטרו לפני שמלאו להן ארבעים, רק שארלוט נישאה, והיא נפטרה מסיבוך של הריון. את הספר הזה כתבה תחילה בשם בדוי - קארֶר בל.

הספר עוסק ברגשות אוניברסליים - זו גדולתו והסיבה ליכולתו להכות שורש בלבבות קוראיו: צדק ועוול, קיפוח, אכזריות וחמלה, ויכולתו של פרט להתעלות מעל נסיבות חיים אומללות ולהפוך את חייו למשמעותיים וראויים.
מפעם לפעם אני קוראת את הספר הזה שמדגים לי עד כמה גישת האנשים בתקופה ההיא עירבה תמימות והתחסדות, דתיות ופרגמטיות, ועד כמה סיפור קטן כמו ג'יין אייר יכול לגעת בכל כך הרבה אנשים, עד ימינו, ואולי הלאה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

ב"ג'יין אייר" אין גברים חתיכים, אין דמות ראשית יפה להפליא, אין קיטשיות ואין אף רשע שצריך להרוג.
יש שם סיפור אהבה מדהים, שתלוי אך ורק באופיו של בן הזוג ולא ביופיו, גיבורה בעלת אישיות מקסימה, מחונכת ובעלת ידע, והמון דמויות ראשיות שמשתלבות היטב בקטעים עצובים ושמחים של הסיפור.

ג'יין גדלה אצל דודתה - אלמנתו של דודה - שהשביע אותה על ערש דווי לגדל את ג'יין ולדאוג לה. הדודה אינה מרוצה מהעניין, ומגדלת את ג'יין ללא אהבה. בגיל עשר ג'יין נשלחת למוסד ליתומות שמנוהל בחוסר תשומת לב לצרכים בסיסיים ביניהם חום, התחשבות, ואוכל מספיק.
האוכל דל, היחס נוקשה והיתומות אומללות.
תיאור ילדותה של ג'יין תופס חלק נרחב מהספר, ומתואר בצורה קשה ומדהימה כאחד, שגרמה לי לזעזוע ולהזדהות שפעמים מעטות ספרי גרם לי לחוות.

לאחר שהיא משוחררת מבית היתומות, ג'יין מגיעה כמורה פרטית אל אחוזת ת'ורנפילד ששייכת למר רוצ'סטר הקר והרשמי, שאינו יפה תואר כלל וכלל אך אופיו מקסים את ג'יין ומכך נובעת התקרבותם. מזמן לא קראתי ספר שבו לא היה קיים בחור חתיך כל כך שכל הבנות נופלות לרגליו, ואילו מר רוצ'סטר הוא בדיוק ההפך - בודד, מכוער ומנוכר.

לא אספר פה את כל עלילת הסיפור, אבל אכתוב את התחושות שהספר הזה הצליח לעורר בי.
הזדעזעתי, כמעט דמעתי, התרגשתי, כעסתי, שמחתי, דאגתי וחוויתי תחושות שספרים אחרים לא הצליחו לדגדג אפילו.
ג'יין אייר השפיע עליי. חשבתי עליו המון. כעסתי על הדמויות, הופתעתי מעומק העלילה ומהדרך שבה סיפרה אותה ג'יין, דרך כנה ואמיתית שאין בשום ספר של היום, גם אם הוא מסופר בגוף ראשון.

השאלה הנשאלת בגב הכריכה היא: "מה הוא הדבר המרתק קוראים כה רבים לרומן מופלא זה, שנים כה רבות לאחר צאתו לאור".
כל מה שכתבתי מקודם, זו התשובה. הספר מזעזע אותם ומרגש אותם. הוא גורם להם לחוות את הסיפור. הוא גורם להם להיכנס לקונפליקט עם הדמויות בו. הוא גורם להם להרגיש אותו, להזדהות איתו. הוא גורם להם לאהוב אותו.
כמובן שהתרגום של הסיפור הוא חלק חשוב מאוד בעניין, והמתרגמת של המהדורה הזו עשתה עבודה מצויינת.

לא סתם הספר הזה זכה לתואר "קלאסיקה".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Primrose
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

אם כותבים כמה דברים על ג'יין אייר חייבים להשתמש במילה "אהבה", סיפור אהבה, סיפור אהבה יפה, נגד כל הסיכויים וכן האלה... למעשה מדובר בטלנובלה משובחת, עם נוף מרהיב, כרכרות, אחוזות ירוקות, משרתים, אומנות, מחנכות, בתי יתומים, המאה התשע עשרה באנגליה במיטבה. הסיפור קריא מאוד ואולי גם קריא מידיי, (לפעמים אתה מחכה לאיזו התעכבות על טבע דומם או דבר שבשגרה, ולא רק מפולת של רגשות מטלטלים, משהו נוסח זולא או בלזק נניח).
העלילה סוחפת ואפילו אולי בעלת ממדים כמעט אפיים. יש נגיעות פמיניסטיות פה ושם, אולי משהו שנוגד את ערכי הדת או השמרנות, אבל כל זה באמת ברקע.
לגבי הסיפור עצמו, סיפור פשוט ויפה, הוא אוהב אותה והיא אותו, יש קשיים בדרך ו...
לגבי הדרך, החסרונות שמצאתי לא מעטים: בעיניים פוסט פוסט מודרניות יש פה נאיביות רבה, וגם קצת חוסר אמינות בתיאור הרגשות, כמו תחושה שהמחברת לא באמת מכירה או חוותה חלק ממה שהיא מתארת בעיקר בציר המרכזי ביחסים בין רוצ'סטר וג'יין אייר, ניראה שהפריעה לי גם נקודת המבט של הגבר, שהפסיכולוגיה שלו נראתה לי מעט לא אמינה. אבל בסך הכול מדובר בטלנובלה מעולה, ואני לא אומר זאת לגנאי, כי זה ז'אנר שאפשר ליהנות ממנו מאוד אם מסירים מעט את מעטה הציניות, עד כמה זו ספרות טובה בעיניי, קשה לי להחליט.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מארק
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

בדרך כלל אני נמנעת באופן עקרוני מקריאת רומנים. אולי זה משום שרוב הרומנים שקראתי היו שטחיים ושטוחים, עם עלילה שמתחילה במפגש הראשון בין שני חתיכים הורסים ומסתיימת בחתונה עליזה. אבל הפעם חרגתי ממנהגי והשאלתי את ג'יין אייר מהספריה, למרות שעל גב הכריכה היה מצוין בפירוש שזה רומן. אבל היו כתובים עוד כמה דברים חשובים בגב הכריכה, והחלטתי לנסות.

פתחתי את הספר, ותוך שני עמודים כבר ידעתי שאני הולכת לתת לו חמישה כוכבים וביקורת נלהבת.
איזו כתיבה מעולה. הכתיבה של שרלוט ברונטה היא מסוג הכתיבות שכיף לך לקרוא אותן – כי הן רהוטות וקולחות, וכל כך לא שגרתיות. הדמויות שלה עשויות היטב וגם הן, כמוה, לא שגרתיות.
וג'יין היא אחת שכל כך קל להזדהות איתה – ולא רק בגלל שאנו כבני אדם נוטים להזדהות עם סבל, אלא כי הם יצור חמוד ולא שגרתי.

היא אומרת כל מה שמתחשק לה, היא אמיתית וכנה - תכונה שקצת קשה למצוא בגיבורים, והכי אהבתי את זה שהיא לא יפהייפיה. אולי משום שלאחרונה יצא לי לקרוא כמה וכמה ספרים מעצבנים מסוג ספרי הנצנצים, שבהן הגיבורה הראשית היא תמיד בלונדינית עם עינים כחולות ותווים מפוסלים בעבודת יד. יאללה, נמאסתם! הנה ספר עם גישה מרעננת שבו האהבה לא קורית מהשניה הראשונה שבה הזוג המאושר נפגש – כי היא לא קורית על בסיס חיצוני, וזה כל כך מקסים ואמיתי. הם אוהבים זה את זה רק בזכות האופי, התכונות והדעות. ג'יין בעצמה אומרת למר רוצ'סטר, באופן ישיר ולא פעם שהוא לגמריי לא חתיך:
"האם אני מכוער ממש, ג'יין?"
"מאוד, אדוני. ותמיד היית, כפי שאתה יודע."

מה שעוד מרענן ברומן הזה שיש בו כמה וכמה תפניות מעניינות בעלילה, ובכלל שלא כל העלילה נסובה אודות סיפור האהבה שלהם. היא מתחילה הרבה קודם, וזה טוב. אהבתי מאד שג'יין לא הקריבה את העקרונות שלה בשם האהבה. יש לה אומץ מטורף, ורואים את זה לאורך כל הספר. עם כל אהבתה והערצתה למר רוצ'סטר - היא פשוט קמה ועזבה כדי לא לוותר על עקרונות.

ג'יין לא חיה בסרט, וזה אחלה. (אולי בזמן שנכתב הספר הזה עדיין לא היו סרטים, אז טכנית זה לא הסתדר.) היא יודעת שההתאהבות הסוערת הזאת לא תחזיק מעמד לנצח, והיא כרגיל לא פוחדת להגיד את זה:
"אני לא אזכה בכך שתהיה שמימי, ואני גם לא מצפה שתהיה כזה."
"ומה את מצפה שאהיה?"
"במשך זמן קצר, קצר מאד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר ואחר כך חסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאד להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אליי, ייתכן שתחבב אותי שוב. תחבב אותי, אמרתי. לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות."

קטע חמוד כל כך שהייתי חייבת לצטט:
"מהיכן העתקת את המראות האלה שציירת?"
"מהראש שלי."
"הראש שאני רואה עכשיו על כתפייך?"
"כן אדוני."

בקיצור, חמישה כוכבים שמוענקים בכיף גדול, ארבע מאות תשעים וחמישה עמודים של תענוג צרוף, והמלצה אחת חמה לכולכם לקרוא את הספר הזה, ומהר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
ג'יין אייר [מהדורת 2007]

ג'יין אייר [מהדורת 2007]

שרלוט ברונטה

פשוט יצירת מופת. אחד הספרים האהובים עליי ביותר, שאני נהנית לקרוא בו שוב ושוב.
ג'יין היא גיבורה ראויה להערכה, לגמרי. היא מלאה בניגודים : היא צייתנית אבל לא "פראיירית", נראית מאופקת כלפי חוץ אבל בפנים היא מלאת רגשות סוערים, ותרנית אבל גם יודעת לעמוד על שלה כשצריך. כל הניגודים וה"סתירות" לכאורה האלו, הם אלה שהופכים את ג'יין לדמות מאוזנת ושקולה, מקסימה וטובת לב, שמזדהים איתה ומעריכים אותה מאוד.
ג'יין אייר הוא גם ובעיקר סיפור אהבה מרתק; אהבתם של אדוארד רוצ'סטר המבוגר ,העשיר והמריר נוכח נסיבות חייו, אל ג'יין היתומה, הענייה והתמימה, שמאז שהגיעה לפנימיית לווד לא יצאה את שעריה מעולם. לפי דעתי, סוד קסמו הגדול של הספר הזה הוא, שזה לא "סתם עוד רומן", שמתעסק אך ורק בסיפור אהבה. הוא מדבר גם על נושאים אחרים: על עצמאות, בחירה חופשית, מחילה, מעמדות וחברה. כל דמות שונה מהאחרת; אין שתי דמויות שזהות זו לזו. והגיוון הזה מקסים בעיני.
כל הדברים הללו הופכים את ג'יין אייר לספר מדהים, אחד המעולים לדעתי. הסופרת, שרלוט ברונטה, כותבת בצורה כ"כ יפה, פיוטית ומקסימה, ממש מעניקה חיים לג'יין .בנוסף, אני רוצה לציין שהתרגום של המתגרמת המצוינת שרון פרמינגר הוא התרגום הטוב ביותר של הספר הזה, לדעתי.
מומלץ בחום!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אופיר
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“אני מאוד אוהבת ספרים שנכתבו במאות הקודמות. לסיפור זה יש עלילה מקסימה, אך לדעתי היה יכול להכתב לפחות”