“יצירת מופת. לבנת חבלה. מעיין נובע. בור בלי תחתית. תיבת נגינה. מעצור לדלת. יקום בכף היד. הבל יצוק. ביצת הפתעה. סם הזייה. קנה של תותח. פלסטיק שרוף. שיר הלל. פגר עופות. סימן שאלה. נזר הבריאה. הר של אשפה. רכבת הרים. שפך ביבים. נוסח תפילה. נעימת קבורה. פרח נדיר. ראש בקיר. תמוה. דפוק. מבריק. חלול. יקר מפז. זול ורדוד. עשרה כוכבים או מינוס תשעה –
והכל נכון. 841 עמודים שהם מפגן להטוטים וירטואוזיים של "לזה אני קוראת ספרות, רבותיי!" באותה נשימה עם "עזבו אתכם שטויות, זה בכלל לא ספרות הדבר הזה, רבותיי!", וגם אחרי שקוראים ומתמוגגים וצולחים – איך אפשר להמליץ? מה אגיד? "תכניס, תכניס את הראש למיקרו ותפעיל, יש מצב שתראה כוכבים"? ממילא מי שצלח וסיים אותו - קרא והבין אותו קצת אחרת, או ראה כוכבים קצת אחרים.
אציין שניגשתי למלאכה מבלי שקראתי קודם את האודיסאה או את "דיוקן האמן כאיש צעיר" המתבקשים, וגם לא במקביל ל"המדריך ליוליסס", דווקא בגלל שרציתי שהקריאה הראשונה שלי בו תהיה ניטרלית וחווייתית, והנה, נודה על האמת - לא קל. זרם תודעה, שפת חלום, סגנונות כתיבה מתחלפים ואינסוף (תרתי משמע – אינסוף) הערות שוליים, הקבלות, סמלים, אנלוגיות ופארודיות, החל באודיסאה ועד לשיקספיר דרך כתבים גאלים של המאה ה-19 והברית החדשה. כמובן שאפשר לפרק את יוליסס לאורכו ולרוחבו וגם באלכסון במשך כמה שנים טובות, ולפענח לעומק כל הקבלה, כל פארודיה, כל סמל וכל משחק מילים – ויש לא מעט שעשו זאת. היופי הוא, שלגמרי לא צריכים ולא חייבים – להפך.
בעיניי, יוליסס הוא לא יצירה שמוגשת "להבנה מלאה", והוא לא "סיפור" שמספרים לנו כדי שנבין אותו כמו שהוא. הוא גוש גולמי של Mind.
ג'ויס כתב עולם שלם וכאוטי שמתרחש ביממה אחת בדבלין (16.06.1904, הוא ה-BloomsDay); בתאריך הזה, במציאות, פגש ג'ויס לראשונה את אהובתו. הוא הכין תיבת אוצר עם דמויות אדירות, עם עושר אינסופי של הסתעפויות, אסוציאציות, פרטים, הקבלות, חלומות, מחשבות וזיכרונות – חלקם ברורים לנו וחלקם פחות, ונתן לנו להציץ. רק להציץ.
ה- Mind הזה של ג'ויס הוא כמו חידה עמומה שאנחנו מנסים להבין דרך חיבור לחלקיקי ה-Mind שלנו. בהתאם, היכולת להרפות מהצורך להבין כל פסיק וכל מילה – היא קריטית ואפילו מתבקשת. לדעתי, צנוע מספיק להבין שקיימת פארודיה, או שקיימות הקבלות. את חלקן אנחנו מבינים עד הסוף ואת חלקן לא – וזה בסדר. זה לגמרי נתון לבחירתנו באיזו רזולוציה לקרוא אותו, ואפשר להנות ממנו באינספור רמות שונות. דווקא ברגע שנשענים אחורנית ונותנים לג'ויס לשחק לנו בראש, רואים את העלילה (שקיימת גם קיימת, בניגוד למה שאוהבים לטעון), בו-זמנית מבינים שהיא ממש לא העיקר, צוחקים בלי הפסקה, מתפעלים, מסמנים המוני משפטים גאוניים ופשוט לא יכולים להניח אותו מהיד. סבוך, עמוס וסתום ככל שיהיה – לא הייתי מוותרת בו על מילה אחת.
"מִלִּים? מוּסִיקָה? לֹא: מָה שֶׁמֵּאֲחוֹרי זֶה. בלום פָּרַם, הִדֵּק, נִתֵּק. בלום. שֶׁטֶף חֲשָׁאִיּות מטושטשת חמימה טַעַם-ממנה, זָרַם לִשְׁטֹף הַחוצה בְּמוּסִיקָה, בִּתְשׁוּקָה, אָפֵל הַשֶּׁטֶף לִטְעִימָה, פּוֹלֵשׁ, לְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, לחֲשָׁשׁ אוֹתָהּ לְפַשְׁפֵּשׁ אוֹתָהּ לגַשֵּׁשׁ מֵעָלֶיהָ, תַּיִשׁ, נַקְבּוּבִיּות לְהִתְרַחֵב מִתְרַחֲבוֹת. תַּיִשׁ. הָאֹשֶׁר, הַתְּחוּשָׁה, הַחֲמִימוּת ה... תַּיִשׁ. להזרים מֵעַל סְכָרִים אשד זְרָמִים. מַבּוּל, אשד, שֶׁטֶף, אשד-אֹשֶׁר, תישת-תַּיִשׁ. עַכְשָׁיו! שפַת הָאַהֲבָה." (11, הסירנות; 320-321).”
