תחילה התחלתי לחלום על קהיר בערבים, כשישבתי בחדרי והאזנתי לאבו עלי הנוזף באשתו, או צועק על לקוח ביש מזל כלשהו, שעורר עליו את חמתו בעודו קונה מצרכים בחנותו. בניסיון לאטום את אוזני לרעש, הייתי מתרכז בספרי או ביומני, או מגביר את הקול בטרנזיסטור שלי, אבל קולו של אבו עלי ניצח תמיד, חרף קירות הבוץ העבים של ביתו וקרקור הברווזים והאווזים שהתגוררו סביב חדרי.
בלטייפה לא חיבב איש את אבו עלי; לא קרוביו, לא שכניו ולא איש משוכני הכפר – אולי גם לא אשתו וילדיו. היו ששנאו אותו שנאה פעילה; אחרים פשוט השתדלו להתרחק מעליו. היה קשה לנהוג אחרת; הוא היה אדם שקשה מאוד לרחוש לו אהבה.
אבל ככל שתיעבו אותו, שכניו וקרוביו של אבו עלי גם התייראו מפניו. ילדי הכפר הקפידו תמיד להיזהר כשחיקו אותו: הם היו מביטים במעלה הסימטאות ובמורדן, לוודא שהוא ובנו הבכור החסון, עלי, אינם מצויים בטווח ראייה, ואז היו מעוותים את פניהם במעין חיקוי לארשת פניו הקודרת, מחברים את אצבעותיהם ואגודליהם למשקפיים דמיוניים, מקמרים את גבם וכושלים במורד הסימטה, כורעים תחת משקלן של כרסי ענק.
כל תושבי הסביבה הכירו את מזגו החם של אבו עלי, ומרביתם עשו כמיטב יכולתם להימנע מפגישה איתו. באשר לי, לא היתה לי ברירה: למדתי על המוניטין של אבו עלי כשכבר התגוררתי בביתו, והוא, ביוזמתו, לקח על עצמו תפקיד של ממלא מקום אב, בנוסף על תפקיד בעל הבית.
לא הייתי האדם הראשון בכפר שמצא את עצמו אנוס לחיות בקירבה לא רצויה לאבו עלי. ביתו נבנה מעל לכביש הראשי באזור, דרך עפר צרה ומשובשת, רחבה דיה לאפשר לשני כלי-רכב קלים להידחק בה זה לצד זה בלי להתהפך אל התעלה שלאורכה. הדרך שירתה רשת גדולה של כפרים סביב לטייפה, וכל היום עברה בה בשאגה תהלוכה ממורטטת של משאיות, שנשאו אנשים מדַמַנְהוּר, בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר באזור, ואליה.
ביתו של אבו עלי מוקם כך שהכביש נראה ממנו היטב, ומהיותו האיש שהיה שקד אבו עלי לנצל את הפוטנציאל האסטרטגי של מיקומו. הוא בילה חלק ניכר מזמנו על המרפסת הקטנה בחזית ביתו, שרוע על ספה וצופה על התנועה בעין קפדנית. בשעות העמוסות ביותר ביום היה משתרע על צידו, ידו האחת מוטלת בעונג על התפיחה העצומה של ירכו, והיה צופה במשאיות העוברות מבעד לזוג משקפי שמש כסופי מסגרת; בשעות אחר-הצהריים, אחרי שסיים את ארוחת הצהריים, היה מתהפך על גבו ומנמנם בעיניים עצומות למחצה, כנחש פיתון מפוטם החוטף לעצמו מנוחה אחרי ארוחתו החודשית.
אחד מזקני הכפר, שייח` מוּסא, אמר לי פעם, כשאכלתי ארוחת ערב בביתו, שאבו עלי היה שמן מאז ומתמיד, גם בנערותו. מעולם לא יכול לעבוד בשדות, מפני שרגלו נפגעה בילדותו, ובמהרה נעשה שמן בהרבה מבני גילו. תחילה ריחמו עליו, אבל עם הזמן התגלתה הפציעה כיתרון שכזה, עד שאנשים החלו לתהות ביחס לאמיתותה: הפציעה סיפקה לו אמתלה שלא לעבוד בשדות, וכתוצאה מכך הרשה לו אביו לסיים את הלימודים בבית-הספר. מאותה עת ואילך לא נשמע דבר על הפציעה שלו. אחר-כך נסע אף ללמוד במכללה בדמנהוּר, תופעה חריגה באותם ימים לפלאח צעיר, בנו של איכר חסר השכלה. והוא אכן דאג שהזמן שבילה במכללה לא יהיה לשווא: הוא טיפח קשרים עם תלמידים בני משפחות עתירות השפעה, וכן עם בירוקרטים ופקידים בדמנהור. איש לא הופתע כשהצליח להשיג רשיון להקים חנות בסיבסוד ממשלתי, בה נמכרו מצרכי יסוד במחירים תחת פיקוח.
ההיתר הזה ייעשה לימים הדרכון של אבו עלי אל העושר: חנותו היתה היחידה מסוגה באזור (הוא דאג לכך) וכל מי שרצה לקנות סוכר, תה, שמן וכיוצא באלה במחירים מסובסדים נאלץ לבוא אליו. לעיתים קרובות היו הלקוחות יותר בחזקת עותרים ומבקשים, משום שדבר לא מנע ממנו לבחור למי ימכור: אנשים שהסתכסכו איתו גילו לעיתים קרובות שהתה, הנפט או מה שזה לא היה שרצו לקנות בחנותו אזלו. לאבו עלי זה לא שינה במאום: לקוחות לא חסרו לו – הם יכלו לבוא אליו או לנסוע עד הכפר השכן, נַשַאווי, מהלך שני קילומטרים וחצי.
כך נעשה אבו עלי שמן כל-כך, אמר שייח` מוסא (שבדרך-כלל מאוד לא אהב לדבר על אבו עלי, אבל הפעם התיר לעצמו לצחוק): במשך שנים אכל בשר כמו שאנשים אחרים אוכלים שעועית, ובסופו של דבר תפח כמו אחד האווזים המפוטמים שאשתו גידלה על גג ביתם.
"נשים משתמשות באצבע המורה שלהן לדחוף תירס לגרון של האווזים," הוסיף אחמד, בנו של שייח` מוסא, בחור כבד ראש, שהיה מודע הרבה יותר ממני לחובותי כמלקט מידע. "כפי שאתה יודע, את יבול התירס אוספים ממש לפני תחילת החורף, לקראת תחילת השנה הקופטית המתחילה בחודש תוּת..."
אבו עלי התגאה זה מכבר בכך שרכושו – ובמיוחד האביזרים שברשותו – רב משל כל תושב אחר בלטייפה. לפיכך רווה מרורים מהידיעה שלא היה הראשון בכפר לרכוש מכשיר טלוויזיה. אחד מאחיו-למחצה, מורה במקצועו, הקדים אותו.
ומי שהזכיר לו את העובדה הזו לעיתים מזומנות היה בן של דודן שלו, ג`אבֶּר, נער בשנות העשרה המאוחרות שלו, שעיניו בוהקות ברשעות ולשונו פוצעת כתיל. לפעמים, כשישבנו בערבים בחדר האורחים בביתו של אבו עלי, היה ג`אבר פונה אלי ושואל שאלות כמו, "מה שמו של קפטן נבחרת הכדורגל האלג`ירית?" או "מיהו הראיס של הודו? לא אינדירה גאנדי?" השאלות היו רטוריות לגמרי; הוא היה עונה עליהן בעצמו, ובאנחת עונג היה מביט בדודו ואומר: "אפשר ללמוד כל-כך הרבה מהטלוויזיה. מזל שיש לנו מכשיר בבית השכן."
זה תמיד עבד.
"אני לא מבין את כל העניין הזה של הטלוויזיה," היה אבו עלי שואג. "בשביל מה לקנות מכשיר טלוויזיה עכשיו, כשבכפר שלנו אפילו אין חשמל?"
ג`אבר, בחיוך שליו, היה מציין שניתן בהחלט להפעיל מכשיר טלוויזיה בעזרת מצבר של מכונית.
"מצבר של מכונית!" היה קולו של אבו עלי משרקק בבוז. "זה כמו לשרוף כסף. אני אומר לך, ותשמע לי, קודם שהחשמל יבוא ללטייפה, כמו שהממשלה הבטיחה, ואז תוכל לצפות במכשיר הטלוויזיה הכי גדול והכי טוב שראית בחיים שלך, פה, בחדר הזה, בעזרת האל. והוא יהיה יותר טוב מהמכשיר הכי טוב בנשאווי, אינשאללה, וגם יהיה בצבע."
ואז היה חיוך ערמומי עולה על תווי פניו הגסים של ג`אבר, עם חתימת הזקן של המתבגר והעור חסר המנוח. "בקרוב יהיו פה עוד מכשירים צבעוניים," היה אומר ונשען בסיפוק על כריות הספה. "הדוד שלי מוסטפא עומד לקנות מכשיר לבית שלנו בכל יום, אינשאללה."
בתגובה לא יכול אבו עלי אלא ללטוש בו מבטי זעם; הוא ידע שאין לו סיכוי כנגד לשונו של ג`אבר. בשמחה היה אוסר על ג`אבר את הכניסה לביתו, אבל אביו של ג`אבר היה במקרה דודנו מצד אביו, ולפיכך בן למשפחה המורחבת – או בית-האב המורחב – שאבו עלי עמד רשמית בראשה: הוא לא יכול לגרש את ג`אבר מביתו בלי לפגוע בצבא שלם של קרובים. וחוץ מזה, ג`אבר היה במקרה גם חברו הטוב ביותר של אחד מבניו של אבו עלי, תלמיד בן גילו, כשש-עשרה שנים. שניהם היו תמיד יחדיו, זרועותיהם כרוכות האחד סביב כתפי חברו, מצחקקים או מסתודדים בלחישות אומרות סוד, נסיוניות. אבו עלי לא יכול לעשות דבר על-מנת להיפטר ממנו; כבול בחובות קירבת הדם, נאלץ להיחנק מדי יום במרירתו למשמע תיאורים של משחקי הכדורגל שבהן צפו בנו וג`אבר יחד, במכשיר הטלוויזיה בבית השכן.
"מה זה כל הכדורגל הזה, אני רוצה לדעת?" היה אבו עלי מתפרץ מעת לעת. "אין עבודה? אללה! העולם יחיה על כדורגל? מה יהיה עם..."
אבל ככל שאיחר בעניין הטלוויזיה, לא ניתן להכחיש שאבו עלי היה האדם הראשון בכפר לרכוש כלי תעבורה ממונע – טוסטוס יפאני, שברירי למראה אבל חזק להפליא במבנהו. הטוסטוס שימש לרוב את אחד מבניו הגדולים יותר, שנסע בו מדי יום למכללה שלו בדמנהור. הוא היה קנאי מאוד לחזקתו על כלי-הרכב, ומעולם לא הרשה לאחיו או דודניו להשתמש בו – אבל אביו, כמובן, היה עניין שונה לגמרי.
מדי פעם בפעם היה אבו עלי מתגלגל ויורד מהספה, שולח את אשתו להביא לו את משקפי השמש הטובים ביותר שלו, ומורה בצעקה להביא את הטוסטוס לחצר. אחר-כך היה מפשיל את שולי הגלבייה שלו, מניף את רגלו, ובדילוג קל מן הצד עולה על הכלי, שבנו ייצב למענו. אני, שצפיתי מהגג, התקשיתי להאמין שכלי כה עדין יצליח לשאת אדם במשקלו של אבו עלי על פני דרך העפר המשובשת. אבל לתדהמתי, זה עבד תמיד: הוא היה נורה במורד הדרך, הגלבייה שלו מתנפחת סביבו, ואילו הטוסטוס, בצדודית, הצטמצם לכדי קו דק וחד – הדבר דמה לצפייה בסוכריה ענקית הנישאת על המקל שלה.
לא במקרה צבר אבו עלי נכסים כה רבים: הכל הסכימו שניחן בכישרון יוצא מן הכלל לסחוט את הגרוש האחרון מכל מה שנקלע בדרכו. אנשים אמרו לעיתים קרובות שאין טעם להתמקח עם אבו עלי: בסופו של דבר הוא קיבל תמיד בדיוק את מה שרצה.
במהרה גיליתי בעצמי עד כמה זה נכון.
יום אחד אחר הצהריים, כחודש אחרי בואי ללטייפה, עלה אבו עלי לחדרי, לבקר אותי. האירוע היה חריג משום שהצריך טיפוס בגרם מדרגות צר. התגוררתי על גג ביתו, בלול ישן, ששימש לפנים משכן לתרנגולות של אשתו. להקות הברווזים, התרנגולות, היונים והאווזים שלה הועברו למכלאה בקצהו המרוחק של הגג, והלול הפך לכבודי לחדר מאולתר, מצויד במיטה, שולחן וכיסא.
מאז עקרתי לשם גיליתי שביקור של אבו עלי בשעות אחר הצהריים היה לרוב סיבה לדאגה. בשעה זו של היום ניתן היה למוצאו בדרך-כלל שרוע בלא זיע על הספה, נח אחרי ארוחת הצהריים; גם לוּ היה מתהפך על צידו היה ניתן לראות בכך אירוע חריג, על אחת כמה וכמה ניסיון להסתער על המדרגות המוליכות אל הגג. עד אז ביקר אצלי רק פעמיים בשעות אחר-הצהריים, ובשתי הפעמים היה זה מפני שרצה לשוחח בארבע עיניים, כשילדיו היו בעבודה או בבית-הספר. באחת הפעמים הללו ניסה לתבוע לעצמו את הטרנזיסטור שלי, החפץ האהוב עלי מכל, ובשנייה רמז, אחרי שיחה ממושכת ועקלקלה, ששכר הדירה שאני משלם אינו מספיק, ושאני או ה"דוקטור" שהביא אותי לביתו נצטרך לעשות משהו בנידון.
הובאתי לביתו של אבו עלי על-ידי דוקטור עלי עיסא, פרופסור באוניברסיטת אלכסנדריה ואחד האנתרופולוגים הבולטים במזרח התיכון. מכר של דוקטור עיסא הוביל אותנו אל אבו עלי, שאמר: "אני נשבע לך, יא דוקטור, ההודי יגור פה ואנחנו נטפל בו כאילו היה בננו, בשבילך, יא דוקטור, מפני שאנחנו מכבדים אותך כל-כך."
דוקטור עיסא, הטוב והנדיב באדם, נעתר בקלות לקבל את דבריו של אבו עלי כפשוטם. העניין סוכם במהירות – הכל מלבד כמה הייתי אמור לשלם. הפרופסור ביטל את חששותי בנושא: "נסדיר את זה בקלות, אני אכתוב לו מכתב – אל תדאג."
והוא אכן כתב, אבל אבו עלי לא ראה תועלת רבה במכתבו של דוקטור עיסא. כעת, משהתיישב על מיטתי, שלף שוב את המכתב המרופט מכיס הגלבייה שלו, וקרא אותו מן ההתחלה ועד הסוף, כשהוא מצקצק בלשונו ומקמט את מצחו.
"תגיד לי," אמר לבסוף, "איפה גרת באלכסנדריה?"
"במלון קטן," עניתי.
"וכמה זה עלה?"
"שתי לירות ללילה."
הוא נד בראשו בשביעות-רצון ותחב את המכתב לכיס. "המלונות יקרים," אמר. "יש לך מזל שאתה גר כאן, אצלנו. אנחנו נבשל לך, נכבס את הבגדים שלך, ניתן לך כל מה שתצטרך. בקש כל מה שתרצה מתי שתרצה. בעינינו אתה בדיוק כמו אחד מבנינו – אם תרצה, אפילו ניתן לך מהכסף שלנו."
הוא תחב ידו לכיסו, הוציא את ארנקו והושיט אותו לי בחיוך, כשעיניו נבלעות בקפלי פניו הענקיות, הבשרניות. "אתה יכול לקחת את זה," אמר. "אתה יכול לקחת את הכסף שלנו."
לטשתי עיניים מהופנטות בארנק, ותהיתי האם המנהג מחייב אותי לגעת בו או לעשות מחווה סמלית אחרת לאות קבלה או הכנעה, כמו השתטחות לרגליו. ראיתי את עצמי מתכווץ, מתגמד לאחד מאותם זרים זעירים ומבועתים שהפרעונים אוחזים בציצת ראשם, בתבליטי הממלכה החדשה.
אבל הארנק נעלם בן רגע אל תוך כיסו, בטרם הספקתי להגיב. "אתה רואה כמה אנחנו אוהבים אותך?" אמר.
"חשבתי רק," גמגמתי, לסוף, "שאולי אוכל לקנות את האוכל שלי בעצמי."
"איך אתה יכול לעשות את זה?" ענה בעלבון. "החנויות רחוקות, ואתה יודע שאם תקנה את האוכל שלך בעיר, זה יעלה לך לפחות לירה ביום. לא, לא, אתה חייב לאכול איתנו."
"לא, התכוונתי שאוכל לתת לך את הכסף..." הערבית שלי החלה לקרטע בלחץ המיקוח, ואני שקעתי לאיטי בדממה מוכת אלם.
"לא, לא, זו לא שאלה של כסף. אתה אורחנו הנכבד. אתה יכול לראות שהכסף לא מעניין אותי. יש לי למטה חנות גדולה, ואני מוכר שם הרבה דברים. בשנה הבאה אוסיף לבית קומה שנייה, אינשאללה. אתה יודע ששלחתי את הבנים שלי לבית-הספר ולמכללה; אתה יכול לראות שכסף בכלל לא מעניין אותי."
"בבקשה, תגיד לי," אמרתי, "כמה לדעתך אני צריך לשלם?"
הוא נאנח אנחה מהורהרת, כשהוא מחכך את שפמו.
"לא," אמר, "אתה תגיד לנו כמה אתה רוצה לתת לנו."
כך זה נמשך כשעה לפחות, לפני שהתיר לעצמו להשתכנע ולנקוב בסכום.
באותו ערב, בשעת השקיעה, עמדתי על הגג והשקפתי על שדות הכותנה השלווים, המוארים באור הדמדומים, ואז פרץ קולו של אבו עלי בכוח מהמרפסת שלמטה, ושאג חרפות על אשתו. חזרתי לחדרי, ובניסיון לאטום את אוזני לרעש התחלתי לסובב את כפתור התחנות בטרנזיסטור שלי, סרקתי את גלי הרדיו בניסיון למצוא שפה מוכרת, לשמוע מילים שיגרמו לי להרגיש מעט פחות לבד. המחשבה שאשמע את קולו של אבו עלי חודשים על גבי חודשים, אולי שנים על שנים, החלה להיראות לי במהלך הלילה בלתי-נסבלת לחלוטין.
בלילות כאלה היו חלומותי על קהיר צבעוניים במיוחד.