“מדבריו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין:
"אני לא פציפיסט. דבר אחד שלמדתי במגעים שלי עם היטלר הוא שפשוט אי-אפשר לשחק פוקר עם גנגסטר אם אין לך קלפים ביד." (עמוד 295)

Wow
איזה ספר נהדר!
מזמן לא קראתי כזה מותחן אינטליגנטי. למרות שאת הסוף כולנו יודעים, את הספר הזה אי אפשר להניח מהיד. נשאבתי אליו מהעת שאחזתי בו. איזו אומנות ומיומנות להפיח רוח חיים בהיסטוריה. שאפו!

"וועידת מינכן" נערכה ב-29/30 בספטמבר 1938 במינכן, בהשתתפות ראשי הממשלות: בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה. בוועידה הושג הסכם המסדיר את העברת השטחים של צ'כוסלובקיה לגרמניה. רוב המשא ומתן התנהל בין ראש ממשלת בריטניה - נוויל צ'מברליין וקנצלר גרמניה - אדולף היטלר ימ"ש. המשתתפים הנוספים: ראש ממשלת צרפת - אדוארד דלדיה וראש ממשלת איטליה - בניטו מוסוליני בתפקיד מינורי. ומה היה הכי הזוי? שצ'כוסלובקיה לא שותפה בדיוני הוועדה והחלטותיה.

צ'מברליין תירץ את העובדה הזו בכך, שהיטלר לא יסבול את השתתפותם של נציגי צ''כוסלובקיה בוועידה. ומה אמר על כך יאן מסריק, שר החוץ של צ'כוסלובקיה? "הקרבתם את ארצי, כאילו כדי להציל את השלום, שהאלוהים ישמור את נשמותיכם."

החלטות וועידת מינכן פסקו את גורלה של צ'כוסלובקיה ללא ערעור עליהן. ההחלטה הייתה סיפוח של חבל הסודטים לגרמניה, תמורת הבטחה שגרמניה לא תדרוש שטחים נוספים.

לצערו של כל העולם, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה במרץ 1938 (האנשלוס), רק האיצה את המשבר הצ'כוסלובקי, ותיעל את המתקפה של גרמניה צ'כוסלובקיה.

העלילה המגוללת על ידי רוברט האריס, מבוססת על עובדות היסטוריות אמיתיות. הקסם של רוברט האריס הינו מזיגת הדמויות המרתקות לתוך ההיסטוריה.

ב-27.9.1938 יו ליגט מהשרות הדיפלומטי הבריטי, ועוזרו האישי של נוויל צ'מברליין, תוך כדי המתנה לאשתו פמלה במסעדת ריץ בלונדון, לציון יום נישואיהם, קרא בטיימס בפעם השלישית את נאומו של אדולף היטלר:
"נאומו של הר היטלר"
"מסר אחרון לפראג"
"שלום או מלחמה"

שני ילדים לזוג ליגט: ג'ון בן השלוש ודיאנה בת שנתיים, כל מה שרצו היה לקחת לעצמם פסק זמן ולחגוג את יום נישואיהם. טלפון בהול של עמיתו, סיסיל סיירז, מלשכת ראש הממשלה, משבית את השמחה, ומבקש ממנו שיחזור מיד למשרד. למה? "הולך להיות פה בלגן. קלברלי רוצה אותך." ... "נראה שנגמרו השיחות. האיש שלנו עולה על מטוס בחזרה."(עמוד 18)

מה זה אומר? גרמניה תתקוף את צ'כוסלובקיה? צרפת תכריז מלחמה על גרמניה? ובריטניה תתייצב לצד צרפת? בקיצור ב-ל-ג-ן!
כל הספר פרוש על פני ארבעה ימים, וראשיתו ביום לפני הוועידה במינכן. באותם ארבעה ימים הקורא ניתקל במספר נאצים, בעלי תפקידים מוכרים ובכירים. היינריך הימלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג, רודולף הס, לודוויג בק, מרטין בורמן, אוסקר דירלוואנגר ועוד.

רוברט האריס מטעים את הערצתו של אדולף אייכמן לדוצ'ה, למרות שלבניטו מוסוליני לא היה כמעט תפקיד בוועידת מינכן, מלבד העובדה שהוא היה שם... כך אדולף היטלר אומר: "מעולם לא מצאנו באירופה מעצמה גדולה אחת שבראשה עומד אדם שמבין לעומק את מצוקת עמנו, כפי שמטיב להבין חברי הטוב בניטו מוסוליני. לעולם לא נשכח מה עשה בעת הזאת או את יחסו של העם האיטלקי. אם אי פעם תפקוד מצוקה דומה את איטליה, אני אתייצב בפני העם הגרמני ואבקש ממנו לעשות למען האיטלקים מה שהאיטלקים עשו למעננו". (עמוד 76)... בקטע הזה הרגשתי בחילה משניהם!

אספקט מעניין מאוד -דמותו של נוויל צ'מברליין. רוברט האריס הציג לראווה את דמותו של ראש ממשלת בריטניה. עד כמה שאני יודעת, מר נוויל צ'מברליין לא היה כזה גיבור, נחרץ והחלטי. בשובו מוועידת מינכן ב30.9.1938 הוא נופף בהצהרה המשותפת לו ולאדולף היטלר והכריז על "שלום בזמננו". לזמן קצר מאוד בבריטניה וצרפת נשמו לרווחה עד לכיבושה של צ'כוסלובקיה במרץ 1939. בל נשכח שהקורבן להסדר היה העם הצ'כוסלובקי, משום שהוא נאלץ למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ונותר חשוף לפלישה הגרמנית. עובדה שגרמה לפירוקה הטוטאלי של צ'כוסלובקיה, וחצי שנה לאחר מכן ב-1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.

דמותו של ראש ממשלת צרפת אדוארד דלדיה, מתוארת כדמות נגררת לא פעילה. הוא ישב לו עם בירה ועישן סיגריה להנאתו. כל מה שרצה שייגמר ויחזור לביתו בצרפת.

מלבד העובדות ההיסטוריות ועקרונות ההסכם עליו חתמו מנהיגי ארבע המעצמות, רוברט האריס מציב על הבמה שתי דמויות: יו ליגט – עוזרו האישי של ראש ממשלת בריטניה, ופול הרטמן המתורגמן במשרד החוץ הגרמני. שני אלה נפגשו במסגרת לימודיהם באוקספורד, שש שנים לפני כינוסה של וועידת מינכן. במצב החדש הם מצאו את עצמם משני צדי המתרס, כשהמשותף לשניהם שהם לא מעוניינים במלחמה הזו.

רוברט האריס בכתיבה קצבית, בכישרון רב, ובמיומנות מצליח להכניס את הקורא לתוך אותה תקופה. כקוסם הוא מנשים פיסת היסטוריה בעזרת דמויות בדויות, שמתבלות את העלילה במינון נכון ומדוייק.

לדעתי אחד הספרים המצוינים והמרתקים של רוברט האריס, הפותחים צוהר לפלח היסטורי שלא יישכח.

ממליצה בחום.

לי יניני

זמורה ביתן, מתח/ריגול-תרגום, 303 עמודים, 2018”

“רוברט האריס אינו כותב אחיד, אבל הספר האחרון שקראתי מפרי עטו היה קצין ומרגל, ספר שעסק בפרשת דרייפוס. הספר ההוא היה ספר מרהיב וקיוויתי לאחד נוסף. התאכזבתי.
האריס הלביש פרשה קטנה על פרשה גדולה. הזמן הוא סוף ספטמבר 1938, כשהדיבור החוזר של היטלר על מרחב מחייה (לבנסראום) עבור העם הגרמני תופס כיוון אל עבר חבל הסודטים המצוי בצ'כוסלובקיה ומכיל שלושה מיליוני גרמנים המבקשים הגדרה עצמית. היטלר איים לספח את החבל הזה בכח. צ'מברליין, כראש ממשלת בריטניה, הציע לקיים ועידה במינכן, בה ישתתפו גם מוסוליני האיטלקי ודלדיה הצרפתי. המטרה היתה למצוא פתרון לא מלחמתי. לא רק לא מלחמתי עבור החבל, אם כי פתרון שלום ארוך טווח לאירופה.
בד בבד קמה לה תנועת התנגדות להיטלר מתוך המקורבים אליו. אחד המתנגדים היה פאול הרטמן, שלמד יחד עם יו ליגט הבריטי באוקספורד. שניהם צעירים לקראת שנות השלושים שלהם. ליגט משמש כדיפלומט בשירות הדיפלומטי וכמתורגמן מגרמנית לאנגלית. הוא הצטרף לנסיעה לוועידה. המטרה היתה להעביר מסמך סודי לצ'מברליין, מסמך שנפל לידי חברו הרטמן. המסמך מ-1937 יגרום לצ'מברליין להבין שפניו של היטלר למלחמה. אם יסכים שפני היטלר למלחמה, לא יחתום על שום הסכם הבנות, הסכם שיעביר את הסודטים להיטלר הרעב. מצד שני, כל מטרת ועידת מינכן היתה למנוע מלחמה. האריס שתל לנו כאן קנוניה שלא תופסת מים.
מאחר והאריס הבין שאין בידו דבר, גם אקדח שהופיע במערכה השלישית לא עשה דבר גם במערכה האחרונה. בשל הבנה זו, תיאורי המקומות, העצים, הריהוט, הפרצופים היו אינסופיים, אחרת במה ימולאו דפים שאין למלא אותם בדבר?
אם הקורא למד דבר או שניים מפרק מסוים זה בהיסטוריה, ניחא. אחרת אין לספר הזה כל הצדקה. בטח לא ספרותית.”

“צר לי שאינני מסכים הפעם עם יעל. לעניות דעתי הספר משעמם, "בורח" מרצף העובדות ההיסטורי, ופשוט לא מעניין.
רוברט הריס משעמם. ניסיתי לקרוא כמה מספריו וכולם היו אכזבה אחת גדולה.”

“#
אני מתלהבת מספרים אינטיליגנטיים, הנכתבים על ידי סופרים אינטליגנטיים. אני יודעת שאין קשר ישיר בין ספרות ואינטליגנצייה: סופר אינטליגנטי יכול לכתוב ספר רע, סופר שזו לאו דווקא תכונתו הבולטת יכול לכתוב ספר מצויין. רוברט האריס שייך, מבחינתי, לסופרים אינטליגנטיים הכותבים ספרים מצויינים. קראתי לא מעט מספריו שתורגמו ואהבתי את רובם (למעט אימפוריום שלא צלחתי). הוא מגוון מאד – מרומנים היסטוריים על העת העתיקה, דרך סיפורים היסטוריים בני זמננו, ספר מפורסם ומצויין על מציאות חלופית ("ארץ אבות") וספרי מתח "רגילים" ומעולים. הוא עורך תחקירים יסודיים, מצליח להמחיש היטב את האווירה ולגרום לקורא להבין את הבחירות של הדמויות. הסיפור שהוא רוצה לספר מבוסס ואמין לרוב, גם כשהוא בגדר ה"לא ייתכן".

הביקורת של לי יניני הפנתה אותי אל הספר הזה, שאהבתי מאד (תודה רבה). מדובר במספר ימים בספטמבר 1938, שהסתיימו, אם אפשר להגדיר זאת כך, ב"ועידת מינכן" שהיוותה שיא של פיוס-היטלר. מנהיגי אירופה ניסו לפצות את התוקפן בלי להתחשב בקורבן (שזו תגובה נפוצה על בריונות, בתקווה - שתמיד נכזבת - שהפיצוי ישביע את הביריון הרעב. בפועל זה רק פותח לו את התיאבון). המלחמה הנוראה הקודמת הסתיימה רק 20 שנה לפני האירועים האלה, ודור שלם עדיין זכר אותה בגוף ראשון. נוויל צ'מברליין – ראש ממשלת בריטניה – שם לו למטרה לא לחזור למלחמה. יחד עם עמיתו דלאדייה הצרפתי ובגיוס מוסוליני האיטלקי תוכננה בחיפזון ועידת מינכן בה יכונן שלום בהסכם. האם הם היו תמימים? האם הם היו פוליטיקאים ריאליסטיים? המסקנה מהספר הזה היא שהם היו גם וגם. תמימים וציניים כאחד. שילוב קטלני.

האירועים ההיסטוריים מתוארים בסיפור באופן מדוייק עד כמה שיכולתי להבחין. אפשר אפילו לראות תמונות מהאירוע – המתוארות בסיפור - בוויקיפדיה. האריס שותל שתי דמויות בדיוניות, ליגט והרטמן ומספר את הסיפור באופן סימטרי בין לונדון למינכן. הוא מתאר פרטים נוספים שהיום אנחנו יודעים שהתרחשו – כמו אנשים בגרמניה שדעתם לא היתה נוחה מהיטלר והם התחילו סוג של קשר נגדו, שלא הבשיל לכלל פעולה. הוא מצליח להמחיש את האווירה, לתאר את הדמויות באופן חי ולכתוב סיפור מותח מאד, למרות שהאירועים נטועים בעבר הרחוק וסופם ידוע. וחשבתי על נקודת האל-חזור: הנקודה הזו, שאם עושים בה מעשה – אפשר לבטל מאורעות הרי-גורל. הבעיה היא שאם הצלחנו – לא נזכור את האירוע, שביטל את עצמו. ועידת מינכן היתה, כנראה, נקודת אל-חזור כזאת, שהמעורבים התקשו להבין - ואף דחו - תובנות שאולי יכלו למנוע, במחיר מסויים, חלק גדול מהמאורעות שקרו אחריה.

אבל משחקי "אילו" טובים לחולמים. פוליטיקאים ריאליסטים, אנחנו יודעים, רחוקים מחלומות.”