דניאל דרורי, שותף בחברת אחזקות בן 56, מאושפז בבית החולים בעקבות התקף לב ולקראת צנתור. בפסק הזמן הזה מן החיים היומיומיים עושה דניאל את חשבון הנפש שלו.

דניאל נולד בשכונת מצוקה ירושלמית. אביו – בעל דוכן ירקות בשוק מחנה יהודה ואמו עקרת בית קשת יום. שאיפתו של דניאל "לעשות כסף" אכן מתממשת ובאמצע החיים הוא אדם אמיד, איש עסקים המרבה לנסוע בעולם ובעל וילה מהודרת ברחביה. אך, כמאמר הקלישאה, הכסף לא הביא לו את האושר.

הנושא המרכזי בסיפורו של דניאל הוא סיפור אהבתו הענקית לאביגיל (שהקשר עמה נותק לפני שלושים שנה בעקבות נישואיה לדובי הארכיאולוג), ראשית אהבתו לניצה אשתו והידרדרות נישואיהם בהמשך. על גלגול קורותיו כותב אלי עמיר בדימוי יפה :"אוחזים קצה חוט מלולאת הזיכרון ומושכים ומניעים את היד קדימה ואחורה ?"

ואכן, מתוך מיטת חוליו מוביל אותנו דניאל קדימה ואחורה במסלול חייו : בהיותו סטודנט עני הכיר את אביגיל, המבוגרת ממנו בחמש שנים, כאשר בא לקבל טיפול שיניים במרפאת בית הספר לרפואת שיניים (מאחר וזה היה זול יותר...). על כורסת הקידוחים ניצתת התשוקה ובעקבותיה האהבה (בסדר הזה !) בינו לבין אביגיל העומדת לקבל את הדוקטורט שלה.

אביגיל היא טיפוס קשה ומתוסבך וככזו היא מטלטלת את עולמו של דניאל מאיגרא רמה לבירה עמיקתא. ניצה, האישה שהפכה לאשתו, היא היפוכה הגמור של אביגיל ואצלי לא יצרה שום אמפטיה (אולי זו כוונתו של הסופר). ניצה היא עקרה ואינה מוכנה בשום פנים ואופן להסכים לרצונו של דניאל לאמץ ילד. נראה לי שכאן מתחילה התהום להיפער ביניהם עד לפרידה המוחלטת כעבור שנים רבות.

בחדרו של דניאל מאושפזים מספר גברים שכל אחד מהם הוא "טיפוס" ויש לו נגיעה לחייו של דניאל. ברקע נמצאת ירושלים, העיר בה מתרחש הכל. אהבתי את תיאורי ירושלים ואת התמונות המעטות שעלו מתיאורי ילדותו של דניאל בבית הוריו. אהבתי גם את תיאור דמויותיהם של הוריה של ניצה, המושבניקים האידיאליסטיים של ראשית המדינה. גלאובך, שותפו הבכיר של דניאל בחברת האחזקות, הוא דמות עגולה שאמנם אינה מעוררת הרבה סימפטיה אך משדרת אמינות רבה (אני בהחלט מכירה כאלה !).

מה שנשאר לדניאל לעשות בצאתו מבית החולים הוא לשנות את מסלול חייו ולחיות אחרת לגמרי את השנים שנותרו לו. קראתי בראיון עם הסופר שהוא דוחה מכל וכל את הקלישאה שבה כאשר שואלים אדם אם יכול היה לשנות משהו במסלול חייו היה אכן עושה זאת והוא אומר שהיה עושה הכל בדיוק אותו הדבר. אלי עמיר עצמו אומר שבהחלט היה נוהג אחרת וזה בדיוק תואם את האמרה העממית הכל כך נכונה שאם בגיל עשרים היה לך שכל גיל חמישים הכל היה נראה אחרת...

הספר הוא מאוד קריא וניכר שהסופר המיומן מנווט ביד בוטחת את מסלול חייו של גיבורו כך שישמר המתח הספרותי. יחד עם זאת אני סבורה שאין זה ספר לאנשים צעירים שיתקשו להבין ולהזדהות עם דמויותיו. לדעתי הספר מתאים לבני חמישים ומעלה שעברו כבר מסלול חיים רציני.

דניאל דרורי, שותף בחברת אחזקות בן 56, מאושפז בבית החולים בעקבות התקף לב ולקראת צנתור. בפסק הזמן הזה מן החיים היומיומיים עושה דניאל את חשבון הנפש שלו.

דניאל נולד בשכונת מצוקה ירושלמית. אביו – בעל דוכן ירקות בשוק מחנה יהודה ואמו עקרת בית קשת יום. שאיפתו של דניאל "לעשות כסף" אכן מתממשת ובאמצע החיים הוא אדם אמיד, איש עסקים המרבה לנסוע בעולם ובעל וילה מהודרת ברחביה. אך, כמאמר הקלישאה, הכסף לא הביא לו את האושר.

הנושא המרכזי בסיפורו של דניאל הוא סיפור אהבתו הענקית לאביגיל (שהקשר עמה נותק לפני שלושים שנה בעקבות נישואיה לדובי הארכיאולוג), ראשית אהבתו לניצה אשתו והידרדרות נישואיהם בהמשך. על גלגול קורותיו כותב אלי עמיר בדימוי יפה :"אוחזים קצה חוט מלולאת הזיכרון ומושכים ומניעים את היד קדימה ואחורה ?"

ואכן, מתוך מיטת חוליו מוביל אותנו דניאל קדימה ואחורה במסלול חייו : בהיותו סטודנט עני הכיר את אביגיל, המבוגרת ממנו בחמש שנים, כאשר בא לקבל טיפול שיניים במרפאת בית הספר לרפואת שיניים (מאחר וזה היה זול יותר...). על כורסת הקידוחים ניצתת התשוקה ובעקבותיה האהבה (בסדר הזה !) בינו לבין אביגיל העומדת לקבל את הדוקטורט שלה.

אביגיל היא טיפוס קשה ומתוסבך וככזו היא מטלטלת את עולמו של דניאל מאיגרא רמה לבירה עמיקתא. ניצה, האישה שהפכה לאשתו, היא היפוכה הגמור של אביגיל ואצלי לא יצרה שום אמפטיה (אולי זו כוונתו של הסופר). ניצה היא עקרה ואינה מוכנה בשום פנים ואופן להסכים לרצונו של דניאל לאמץ ילד. נראה לי שכאן מתחילה התהום להיפער ביניהם עד לפרידה המוחלטת כעבור שנים רבות.

בחדרו של דניאל מאושפזים מספר גברים שכל אחד מהם הוא "טיפוס" ויש לו נגיעה לחייו של דניאל. ברקע נמצאת ירושלים, העיר בה מתרחש הכל. אהבתי את תיאורי ירושלים ואת התמונות המעטות שעלו מתיאורי ילדותו של דניאל בבית הוריו. אהבתי גם את תיאור דמויותיהם של הוריה של ניצה, המושבניקים האידיאליסטיים של ראשית המדינה. גלאובך, שותפו הבכיר של דניאל בחברת האחזקות, הוא דמות עגולה שאמנם אינה מעוררת הרבה סימפטיה אך משדרת אמינות רבה (אני בהחלט מכירה כאלה !).

מה שנשאר לדניאל לעשות בצאתו מבית החולים הוא לשנות את מסלול חייו ולחיות אחרת לגמרי את השנים שנותרו לו. קראתי בראיון עם הסופר שהוא דוחה מכל וכל את הקלישאה שבה כאשר שואלים אדם אם יכול היה לשנות משהו במסלול חייו היה אכן עושה זאת והוא אומר שהיה עושה הכל בדיוק אותו הדבר. אלי עמיר עצמו אומר שבהחלט היה נוהג אחרת וזה בדיוק תואם את האמרה העממית הכל כך נכונה שאם בגיל עשרים היה לך שכל גיל חמישים הכל היה נראה אחרת...

הספר הוא מאוד קריא וניכר שהסופר המיומן מנווט ביד בוטחת את מסלול חייו של גיבורו כך שישמר המתח הספרותי. יחד עם זאת אני סבורה שאין זה ספר לאנשים צעירים שיתקשו להבין ולהזדהות עם דמויותיו. לדעתי הספר מתאים לבני חמישים ומעלה שעברו כבר מסלול חיים רציני.