מה אני יודעת על דרום קוריאה? ככה, בשליפה. בלי גוגל.
מתברר שהרבה פחות ממה שאני יודעת על צפון קוריאה
1. שזו מדינה במזרח אסיה שבירתה סיאול.
2. שהיא השכנה מדרום של צפון קוריאה.
3. שיחסי השכנות של הקוריאות הם לא איי איי איי.
4. שלשם שינוי, הצפוניים הם החבר'ה הרעים והדרומיים הם החבר'ה הטובים.
5. שמזכ"ל האו"ם באן קי מון הוא האישיות הדרום קוריאנית המפורסמת והמצליחה ביותר אי פעם.
6. ששמו הוא באן קי מון ולא בנק מימון.
7. שסעיף 5 היה נכון עד שהגיע ההוא מגנגנאם סטייל.
8. שאומרים גנגנאם ולא גנגאם.
9. שגנגנאם הוא רובע יוקרתי, פלצני, נובורישי וסלבריטאי בסיאול.
10. שהודות להוא מסעיף 7 אין מי שלא יודע למלמל כמה מילים בקוריאנית מְזוּמֶרֶת. באט איפדר ווז ביננו שודנו איפאיידונו איפאיידונו קוריאה יננו בייבי בייבי בייבי יננו הופה גנגנאם סטייל.
11. שפעם 'מייד אין קוריאה' היה סמל למוצרי חשמל דפוקים שאף אחד לא ממש רצה, בניגוד ל'מייד אין ג׳פן' הנחשקים.
12. שכיום 'מייד אין קוריאה' הוא פריט לאספנים כי כיום הכל זה 'מייד אין צ'יינה'.
13. שהמכוניות הקוריאניות, יונדאי וקיה, כבשו את השוק הישראלי.
14. שהייתה אולימפיאדה בדרום קוריאה - אולימפיאדת סיאול, מתישהו בשנות ה-90.
15. שהיה גם מונדיאל בדרום קוריאה.
ואם כבר מונדיאל, בואו נדבר רגע על כדורגל.
יש משחקי כדורגל שבהם מבקיעים גול כבר בדקה הראשונה. איזה שחקן שמגיע משום מקום יוצא בהפתעה למתפרצת אישית והופ... הכדור בשער. אתה אפילו עוד לא הספקת להתיישב מול הטלוויזיה. אתה בכלל במטבח, עדיין מתארגן על הבירה, הפיצוחים והזמבורה הביתית, ופתאום אתה שומע גווווווווווול! אם אתה בדרום אמריקה אז זה יהיה גווווווווווול גול גול גול גול גול גול! ואם זה ניסים קיוויתי אז נשמעות צרימות חורקות וצרודות עולות ויורדות.
אבל אנחנו לא בדרום אמריקה ולמרות שקיוויתי אנחנו גם לא בישראל. אנחנו בדרום קוריאה, וזה מה שהרגשתי בתחילת הספר. הרגשתי שהסופרת יצאה למתפרצת מפתיעה, בלי חימום, אפילו עוד לפני שריקת הפתיחה, ובתוך שניות הבקיעה את הרשת שלי. בתוך עמוד או שניים כבר הייתי לגמרי בעניין, שבויה מרצון.
יש הסבורים שגול בדקה הראשונה פותח את המשחק ויש הסבורים שזה סוגר אותו כי הקבוצה המובילה משחקת בונקר, אבל אני אבעט את הכדור לפרשני הכדורגל ואחזור לספר.
בספר, הסופרת הבקיעה את הרשת שלי בבעיטות שחוררו לי את הלב. היא סיימה בניצחון ענק, ראוי ומוצדק.
בבקשה תשגיחי על אמא.
כל מילה במשפט הקצר הזה היא לא רק מחבקת אלא גם משוועת לחיבוק.
הוא נפתח בהפצרה לבבית ומנומסת, אחריה מופיעה מילה שכולה מבטאת דאגה ואחריות והוא נחתם באחת משתי המילים הכי יפות בעולם: אמא.
בבקשה. תשגיחי. על. אמא.
עד לסיום הספר וקריאת העטיפה האחורית לא ידעתי אם קיונג סוק שין הוא גבר או אישה, ולא היה איכפת לי. לאף אחד משני המינים אין מונופול על אהבה ודאגה לאמא, והמשפט הזה "בבקשה תשגיחי על אמא" יכול להיות בקשה של הבת של האמא כמו גם של הבן של האמא.
והאמא בספר הזה היא לא פחות מוונדר וומן. היא נמלה חרוצה ועמלה שאיכשהו הצליחה לפרוץ את מחסום הזמן ולסדר לעצמה יממות ארוכות יותר מ-24 שעות, כי אחרת אין לי הסבר להספק האדיר שלה. הספק פיזי. הקיבולת הרגשית שלה כלל לא ניתנת למדידה.
ולא מדובר על קרייריסטית אמריקאית מתוקתקת, מלוקקת וסופיסטיקייטד מקונטיקט שמתחזקת משרה תובענית כעורכת ראשית בעיתון אופנה בניו יורק, בעל שהוא אינווסמנט בנקר ושלושה ילדים מפונקים שלומדים בפרייבט סקול, אלא בכפרייה מיושנת שלא ראתה עולם, אבל האינסטינקט האימהי שלה כל כך חזק והלב שלה כל כך רחב והיא מעניקה את כל כולה לא רק לילדיה הפרטיים אלא לכל חלכאי ונזקקי הסביבה.
דמיינו מסך חצוי.
צד אחד: בית כפרי ישן ופסטורלי עם גינת ירק שהיא לא רק גינת נוי פלצנית, עם בעלי חיים שהם לא רק חיות מחמד והבית נושק לשדות אורז שהם מטה הלחם והאורז של המשפחה.
צד שני: סיאול על גורדי השחקים שלה, שלטי הניאון, הטכנולוגיה המתפרצת והמרוץ האינסופי אחרי ממון, הצלחה ותהילה.
צד אחד: האמא הבלה, טובת העיניים, עם המגבת על הראש והחלוק המרופט.
צד שני: ילדיה המוצלחים, המצליחים והקרייריסטים.
צד אחד: ביתי, חמים, מלטף, עוטף ומנחם.
צד שני: אפרורי, קר, מנוכר, מרוחק וטרוד.
ימי התום מול צבע הכסף.
בית חם מול מבני בטון וזכוכית.
כשמדברים על הזנחה בהקשר משפחתי, היא כמעט תמיד מתקשרת להזנחה הורית – הורים שמזניחים את ילדיהם, ולא להזנחת ההורים ע"י ילדיהם. בספר זה הזנחת האם זועקת כמעט מכל עמוד. זו לא הזנחה מכוונת או זדונית, אלא כזו שנובעת מהתפיסה שתכליתה של האמא היא פשוט להיות אמא ושעל האימהוּת מתבססות כל הווייתה וקיומה. וכך, מבלי משים, נשמטת ההכרה בכך שהאמא היא גם אדם חי ונושם עם רגשות, מחשבות, רצונות, מאוויים, חלומות וגם צער, מכאובים ומחלות.
סיפור חייה הפתלתל, הטראגי והמופלא של האם מסופר מבעד לעיני ילדיה, עיני בעלה ולבסוף גם מבעד לעיניה שלה. יש מספר אחד שכותב בגוף שני. הוא מדבר אליך, אלייך. אלי.
ואז הגיע הסוף.
נותרתי ללא פיתרון. הפרק החותם אמור היה לספק הסבר, אבל אני חושבת שמיאנתי לקבל את מה שהבנתי. לא הזלתי דמעות. הסופרת לא סחטה לי את בלוטת הדמעות – וזה ייאמר לזכותה כי זה הכי קל ופשוט לפתוח את הברז של הקורא - אבל היא כן תפסה לי את הלב חזק ועשתה ממנו קווץ' אחד גדול.
ספר מחבק ושורט, מלטף ופוצע, דומע ומדמיע.
ממליצה עליו בלב שלם ומקווצ'ץ'.
נ.ב
אלון דה אלפרט היה מה-זה קרוב להיות דרום קוריאני ויכול היה להוסיף לרשימה למעלה עובדות קצת פחות איזוטריות, אבל בגלל שמישהי היא לא שמאל-מרכז, יצא שהוא לא דרום קוריאני. באסה.