ביקורת ספרותית על מה שנשאר מאת אלי עמיר
ספר מעולה

---

הספר מתחיל באשפוזו של איש העסקים – דניאל דרורי עקב התקף לב. בעת אשפוזו בבית החולים דניאל דרורי עורך חשבון נפש בינו לבין עצמו. ממיטתו בבית החולים אנו למדים על חיו. דניאל עורך תוכנית בינו לבין עצמו של "חיים שכאלה".
כקוראים אנחנו למדים על תקופת היכרותו עם ניצה (אשתו), תקופת הנישואים והזוגיות ביניהם, העקרות, האהבות והכישלונות, חיי המושב, הסוצאליז'ם, הורי אשתו, הוריו שלו, שגיאותיו ועוד.
דניאל כסטודנט עוד בטרם נשא לאישה את ניצה התאהב באביגיל. כולו מוקסם ונרגש למה אביגיל בחרה בו מכל הסטודנטים שמטופלים על ידה. כנראה שגם לא לחינם בחר אלי עמיר את שמה אביגיל (אשתו של נבל שדוד המלך חמד).
עטיפת הספר יפה ומשתלבת יפה בסיפור של אלי עמיר. אישה בגבה אל העולם כולו. מבט לעבר נופי הרים (אולי הרי ירושלים) כשלרגליה שדה פרחי בר. האישה בגבה אלינו אוחזת בידה בלון אדום. נשאלת השאלה מה יקרה שהבלון האדום יעוף? לאן הרוח לוקחת את הבלון? מה יישאר מהבלון? האם זה מה שנשאר? האישה בתמונה על גבי העטיפה לא מרמזת על כך שהיא מתכוונת להביט לרגע קט לאחור... היא משירה מבט אל הנוף ואלי עמיר מסיים את ספרו במשפט.... "ואמשיך לחפש לי מעט אור שיאיר את שנותיי הבאות..."
הסיפור נע קדימה ואחורה. עבר והווה. לא אישית זה לא מפריע ולדעתי גם אינו פוגם בזרימת הקריאה. (הערה לתשומת ליבם של קהל הקוראים שפחות מתחברים לשיטת כתיבה זו).
אלי עמיר יודע לרתק את הקורא וכותב בשפה שוטפת, קולחת ומדוגמת. המשפטים שזורים במטאפורות ולי אישית חבל שהעברית הזו הולכת ונעלמת.
ציטוטים מוכרים אך אהובים ואני אהבתי אותם:
"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".
"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".
"למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".
"שפשפה את עיניה, והן נראו פתאום ריקות מהבעה, אדומות וממיות ולא ידעתי אם הן רואות אותי או בוהות דרכי."
לספר הזה יש טעם של "סוף" ואני מחברת אליו את כל המילים שמתחברות למילה "סוף": "קץ", "תום", "גמר", "אחרית", "קצה" וכו'.
בסיכומו של דבר למרות שהספר הוא טוב, קשה לי היה להתחבר ל"סופיות" הזו... אני אוהבת התחלות. אצל כל אדם שהגוף מתחיל לבגוד בו מרפרפות מחשבות. אלה מחשבות של סוף ללא מעוף... הספר הזה השאיר אצלי תמונה מאוד עצובה. בהשראת חג האילנות הייתי מדמה את הסיפור לעץ שבתחילת דרכו הוא ירוק, מלבלב ופורח וכאשר הוא נקלע למחלה- כל עליו נושרים וענפיו עומדים חשופים וערומים כנגד כל פגעי הטבע.
מעריציו של אלי עמיר בטוח יקראו, ברם בגלל ההשוואה לספריו הקודמים הדעות עליו תהיינה חלוקות לחיוב ולשלילה. אני קראתי כי אני אוהבת את אלי עמיר.
קריאה נעימה
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מה שנשאר