ביקורת ספרותית על בית מאת מרילין רובינסון
ספר מעולה

---

הספר הזה הוא הצד השני של הספר הקודם של מרילין רובינסון - גלעד. בספר גלעד מסופר על האב איימס ועל הנס שקרה לו בגיל כל כך מופלג שהוא התחתן ואף הוליד בן. מסופר שם בין כל הדפים על העניין המיוחד שהוא מגלה בבנו של חברו הקרוב ביותר. בין כל הדפים של הספר גלעד, האב איימס שוזר את עובדת המבט הבוחן שהוא מביט בבנו של חברו בוטון, ג'ק, שאף קרוי על שמו. ושאותו הוא מנסה להבין, וברור לאורך הסיפור שהוא לא רק מקבל אותו למרות כל הבעייתיות סביבו לאורך חייו, אלא אפילו מנסה להנחיל לבנו הקט בספר-יומן שהוא כותב לו ושהוא יקרא בבגרותו, צוואה. צוואה שהיא בקשה להתייחס לג'ק, היוצא דופן, הקשה להבנה, שמעשיו שנויים במחלוקת, בהבנה. הוא מכין את בנו לבקשתו אליו שיהיה טוב כלפי ג'ק בחייו. ושיקבל אותו. שיקבל את המורכבות והשונות שבו. כבר בספר גלעד, נרמז לכל אורכו, שג'ק הוא הוא בעצם לב הסיפור, למרות שהסיפור מתרחש בביתו של איימס.
וכאן, בית, מספר את הסיפור שבתוך ביתו של בוטון, חברו הקרוב של איימס שעליו סופר כל כך בספר הקודם. ובתוך ביתו נמצא ג'ק. הבן ההוא. שכאן, בספר בית, דמותו זוכה לכל תשומת לב הספר. ומטופלת באין קץ סבלנות. טיפה אחר טיפה הסופרת חושפת עוד מעט ועוד מעט הבנה על פנימיותו. הספר בית סובב סביב דמותו של ג'ק.
ותמונה אחת מהספר הקודם, גלעד, שבה מסופר על חזרתו הזמנית של ג'ק הביתה, ועל ביקורה של הבת של בוטון - גלורי, בבית איימס, הופכת לספר הנוכחי.
הספר, שכתוב לכאורה בצורה שקטה, חולמנית משהו, אפילו אגבית, וגם הדיאלוגים הם לכאורה כאלה, מגלה שהשקט, החולמניות, הסובלנות האלה הם רק שמיכה רכה וחמימה למראה שמסתירה ומגוננת על כאב גדול מנשוא שהוא האכזבה מעצמנו. עד כדי שנאה עצמית אבסולוטית. ביטול עצמי ממש. ושמיכת הזהירות והשקט, והעדנה, ממשיכה לכסות בנאמנות ובסבלנות אין קץ את שני האחים, להגן עליהם מפני הכאב שנמצא. ממשיכה לכסות עד שהרגע יהיה נכון להתחיל לחשוף את מה שמתחת. בזהירות. אט אט, בהדרגה. באיטיות אין קץ. ברגישות הכי רגישה שאפשר. ובעבודה מחושבת מאין כמוה.
ושניהם מחזקים לאורך הספר האחד את אחותו, האחת את אחיה. בנאמנות ובקרבה שהם מגלים שהם רוחשים האחד כלפי השניה למרות שכל חייהם ג'ק כמעט לא היה בסביבה, וגם מעצם ההזדקקות שלהם האחד כלפי השניה. עד כדי הישענות אפילו, מצד האח, על אחותו. האח שמעולם לא ביקש דבר מאדם. שמר בקנאות על מרחק מכולם. ושלא ציפה להבנה.
וגילוי הכאב האישי, והבנת הפנימיות של הדמות, מגיחים כל כך באיטיות, ומתגברים כל כך באיטיות, כמעט בלתי מורגשים, ומגיעים בזמנם הטבעי, הארוך, כיאה לדברים רגישים עד להתפקע.
בתהליך של גילוי מזערי אחד, ולאחר זמן עוד גילוי מזערי, שלאורכו האחים נמצאים כמו בריקוד רעים ואחווה שהם רוקדים בשיא העדנה יחדיו. ריקוד ההצלה ההדגרגתית והאיטית, לכאורה ריקוד אגבי, אך הרה גורל. ומציל חיים.
האחות גלורי היא הדמות שנמצאת ברקע לכאורה, אך היא בעצם זו שמחזיקה את הסיפור בידיה, היא הנפש הפועלת, את כל העבודה - היא עושה, בהקשבה שלה ובהבנה שלה ובחוכמה והתבונה ובחדות העין, בדאגה ובלב נכמר. ואיך לא - כי הוא במרחק נגיעה מאבדון, והיא יודעת. היא תמיד בסביבה, קרובה, קשובה, בשקט בזהירות, ברכות וללא שום ביקורת כלפי אחיה, ולמרות שהיא בעצם הגיעה כדי לטפל באביה הנוטה למות, היא שם - כך נראה, רק בשביל ג'ק האח. מחכה לתפוס אותו כשהוא מתנדנד מעט מחולשה, להחזיק בו כשהוא נופל, לשמוע אותו כשהוא יכול לומר, ולהגיד לו כשהוא מבקש לשמוע, ואת הכל הוא רואה, הוא מוקיר. והיא, עם כל אהבתה לאח, ועם הנאמנות האבסולוטית, זוכה לחזות במחזה נדיר שאיש לא ראה קודם, את גרעין נשמתו הזוהרת, הנשמה שמוקפת כל כך הרבה אפלה, של האח שמעולם לא יכל להתקרב, להישאר קרוב, ובטח לא לספר ולהסביר.

בספר בית הסופרת מחזיקה לנו את היד, ולוקחת אותנו למסע אל נבכי נשמתו העמוקים ביותר של האדם. המורכבים ביותר. המרשימים.
ברגישות אין קץ. באיטיות אין קץ היא לוקחת אותנו לראות את האמת הכי אמיתית. את הדף הדק מאין כמוהו עד שקוף ששוכן על לוח הלב. גם של גלורי, וגם של ג'ק.

בית. בהחלט שם מדויק לספר הזה. בית, שמכיל בתוכו את ההבהוב הנצחי של נר התמיד של האהבה. האהבה האמיתית ביותר שלא תלויה בדבר. אף דבר חוץ מהיא עצמה. שהיא חזקה מכל דבר, ומכל הקשיים. אהבת אחים. ואהבת אב, אהבת המשפחה. בית שמכיל בתוכו סבלנות אין קץ, את ההמתנה ללא גבול, שבו נמצא הלב שנכמר כלפי אהוב יקר, החמלה, והעיקשות וההתמדה והאמונה. את כיבוד האיטיות, כיבוד ההדרגה. ואת ההבנה שבשתיקות.
בית. שמסמל חזרה. חזרה כדי להינצל.

זהו ספר שאחרי קריאתו, נראה שיקח זמן עד שאפשר יהיה לקרוא עוד ספר. כי זהו סיפור שמחלחל, נשאר. ומצריך איזו שהיא הפסקת קריאה לאיזה זמן, כדי להמשיך ולהכיל את הקסם הכמעט קדוש הזה. את נימי הנימים העדינים כל כך. את הטעם המיוחד שהוא משאיר של עדנה פלאית. כי זהו ספר על האמת של אנשים. שבא לספר אותם, ולא עליהם. וזה מקסים ומרגש.
למי שיצלח את ההתחלה הארוכה שהיא לחלוטין איטית, מחכה החלק שבו הסופרת כבר מתחילה להעלות הילוך, ואז עוד הילוך. ועוד הילוך עד לחלק שהוא כבר ממש עוצר נשימה. מפיל. חוויה של עדנה צרופה. עצב צרוף. וים אינסופי של חמלה.

אני חושבת שהשאלה שמרילין רובינסון רוצה לשאול אותנו כאן היא - אתם חושבים שאתם יודעים מיהו אנוכי? תחשבו שוב.
ולכן הספר הזה הוא לא רק ספר טוב שאוהבי קריאה יאהבו, והוא לא רק עבודת רקמה עדינה מאין כמוה, וסיפרות טובה. זהו גם ספר חשוב, לאוהבים ללמוד. ספר למוקירי נפש האדם הפתלתולה ולמעמיקי חקור למקומות הכי נוראים שם בפנים, לפינות האפלות ביותר שם שוכן הסבל העצום מנשוא, ההוא שגודלו מוליד הרס עצמי. למקום שממנו אדם כבר לא רוצה להציל את עצמו כי הוא הרחיק מידי. שכבר אבד לעולם הטעם, והתיאבון, לכל דבר. למקום שממנו כבר אסור לקוות.
זהו ללא ספק ספר רוחני, מעבר לעובדה שזוהי יצירה ספרותית משובחת מאין כמוה.

» ביקורות נוספות של רחל.מ.
» ביקורות נוספות על בית