“הספר הזה הוא הצד השני של הספר הקודם של מרילין רובינסון - גלעד. בספר גלעד מסופר על האב איימס ועל הנס שקרה לו בגיל כל כך מופלג שהוא התחתן ואף הוליד בן. מסופר שם בין כל הדפים על העניין המיוחד שהוא מגלה בבנו של חברו הקרוב ביותר. בין כל הדפים של הספר גלעד, האב איימס שוזר את עובדת המבט הבוחן שהוא מביט בבנו של חברו בוטון, ג'ק, שאף קרוי על שמו. ושאותו הוא מנסה להבין, וברור לאורך הסיפור שהוא לא רק מקבל אותו למרות כל הבעייתיות סביבו לאורך חייו, אלא אפילו מנסה להנחיל לבנו הקט בספר-יומן שהוא כותב לו ושהוא יקרא בבגרותו, צוואה. צוואה שהיא בקשה להתייחס לג'ק, היוצא דופן, הקשה להבנה, שמעשיו שנויים במחלוקת, בהבנה. הוא מכין את בנו לבקשתו אליו שיהיה טוב כלפי ג'ק בחייו. ושיקבל אותו. שיקבל את המורכבות והשונות שבו. כבר בספר גלעד, נרמז לכל אורכו, שג'ק הוא הוא בעצם לב הסיפור, למרות שהסיפור מתרחש בביתו של איימס.
וכאן, בית, מספר את הסיפור שבתוך ביתו של בוטון, חברו הקרוב של איימס שעליו סופר כל כך בספר הקודם. ובתוך ביתו נמצא ג'ק. הבן ההוא. שכאן, בספר בית, דמותו זוכה לכל תשומת לב הספר. ומטופלת באין קץ סבלנות. טיפה אחר טיפה הסופרת חושפת עוד מעט ועוד מעט הבנה על פנימיותו. הספר בית סובב סביב דמותו של ג'ק.
ותמונה אחת מהספר הקודם, גלעד, שבה מסופר על חזרתו הזמנית של ג'ק הביתה, ועל ביקורה של הבת של בוטון - גלורי, בבית איימס, הופכת לספר הנוכחי.
הספר, שכתוב לכאורה בצורה שקטה, חולמנית משהו, אפילו אגבית, וגם הדיאלוגים הם לכאורה כאלה, מגלה שהשקט, החולמניות, הסובלנות האלה הם רק שמיכה רכה וחמימה למראה שמסתירה ומגוננת על כאב גדול מנשוא שהוא האכזבה מעצמנו. עד כדי שנאה עצמית אבסולוטית. ביטול עצמי ממש. ושמיכת הזהירות והשקט, והעדנה, ממשיכה לכסות בנאמנות ובסבלנות אין קץ את שני האחים, להגן עליהם מפני הכאב שנמצא. ממשיכה לכסות עד שהרגע יהיה נכון להתחיל לחשוף את מה שמתחת. בזהירות. אט אט, בהדרגה. באיטיות אין קץ. ברגישות הכי רגישה שאפשר. ובעבודה מחושבת מאין כמוה.
ושניהם מחזקים לאורך הספר האחד את אחותו, האחת את אחיה. בנאמנות ובקרבה שהם מגלים שהם רוחשים האחד כלפי השניה למרות שכל חייהם ג'ק כמעט לא היה בסביבה, וגם מעצם ההזדקקות שלהם האחד כלפי השניה. עד כדי הישענות אפילו, מצד האח, על אחותו. האח שמעולם לא ביקש דבר מאדם. שמר בקנאות על מרחק מכולם. ושלא ציפה להבנה.
וגילוי הכאב האישי, והבנת הפנימיות של הדמות, מגיחים כל כך באיטיות, ומתגברים כל כך באיטיות, כמעט בלתי מורגשים, ומגיעים בזמנם הטבעי, הארוך, כיאה לדברים רגישים עד להתפקע.
בתהליך של גילוי מזערי אחד, ולאחר זמן עוד גילוי מזערי, שלאורכו האחים נמצאים כמו בריקוד רעים ואחווה שהם רוקדים בשיא העדנה יחדיו. ריקוד ההצלה ההדגרגתית והאיטית, לכאורה ריקוד אגבי, אך הרה גורל. ומציל חיים.
האחות גלורי היא הדמות שנמצאת ברקע לכאורה, אך היא בעצם זו שמחזיקה את הסיפור בידיה, היא הנפש הפועלת, את כל העבודה - היא עושה, בהקשבה שלה ובהבנה שלה ובחוכמה והתבונה ובחדות העין, בדאגה ובלב נכמר. ואיך לא - כי הוא במרחק נגיעה מאבדון, והיא יודעת. היא תמיד בסביבה, קרובה, קשובה, בשקט בזהירות, ברכות וללא שום ביקורת כלפי אחיה, ולמרות שהיא בעצם הגיעה כדי לטפל באביה הנוטה למות, היא שם - כך נראה, רק בשביל ג'ק האח. מחכה לתפוס אותו כשהוא מתנדנד מעט מחולשה, להחזיק בו כשהוא נופל, לשמוע אותו כשהוא יכול לומר, ולהגיד לו כשהוא מבקש לשמוע, ואת הכל הוא רואה, הוא מוקיר. והיא, עם כל אהבתה לאח, ועם הנאמנות האבסולוטית, זוכה לחזות במחזה נדיר שאיש לא ראה קודם, את גרעין נשמתו הזוהרת, הנשמה שמוקפת כל כך הרבה אפלה, של האח שמעולם לא יכל להתקרב, להישאר קרוב, ובטח לא לספר ולהסביר.

בספר בית הסופרת מחזיקה לנו את היד, ולוקחת אותנו למסע אל נבכי נשמתו העמוקים ביותר של האדם. המורכבים ביותר. המרשימים.
ברגישות אין קץ. באיטיות אין קץ היא לוקחת אותנו לראות את האמת הכי אמיתית. את הדף הדק מאין כמוהו עד שקוף ששוכן על לוח הלב. גם של גלורי, וגם של ג'ק.

בית. בהחלט שם מדויק לספר הזה. בית, שמכיל בתוכו את ההבהוב הנצחי של נר התמיד של האהבה. האהבה האמיתית ביותר שלא תלויה בדבר. אף דבר חוץ מהיא עצמה. שהיא חזקה מכל דבר, ומכל הקשיים. אהבת אחים. ואהבת אב, אהבת המשפחה. בית שמכיל בתוכו סבלנות אין קץ, את ההמתנה ללא גבול, שבו נמצא הלב שנכמר כלפי אהוב יקר, החמלה, והעיקשות וההתמדה והאמונה. את כיבוד האיטיות, כיבוד ההדרגה. ואת ההבנה שבשתיקות.
בית. שמסמל חזרה. חזרה כדי להינצל.

זהו ספר שאחרי קריאתו, נראה שיקח זמן עד שאפשר יהיה לקרוא עוד ספר. כי זהו סיפור שמחלחל, נשאר. ומצריך איזו שהיא הפסקת קריאה לאיזה זמן, כדי להמשיך ולהכיל את הקסם הכמעט קדוש הזה. את נימי הנימים העדינים כל כך. את הטעם המיוחד שהוא משאיר של עדנה פלאית. כי זהו ספר על האמת של אנשים. שבא לספר אותם, ולא עליהם. וזה מקסים ומרגש.
למי שיצלח את ההתחלה הארוכה שהיא לחלוטין איטית, מחכה החלק שבו הסופרת כבר מתחילה להעלות הילוך, ואז עוד הילוך. ועוד הילוך עד לחלק שהוא כבר ממש עוצר נשימה. מפיל. חוויה של עדנה צרופה. עצב צרוף. וים אינסופי של חמלה.

אני חושבת שהשאלה שמרילין רובינסון רוצה לשאול אותנו כאן היא - אתם חושבים שאתם יודעים מיהו אנוכי? תחשבו שוב.
ולכן הספר הזה הוא לא רק ספר טוב שאוהבי קריאה יאהבו, והוא לא רק עבודת רקמה עדינה מאין כמוה, וסיפרות טובה. זהו גם ספר חשוב, לאוהבים ללמוד. ספר למוקירי נפש האדם הפתלתולה ולמעמיקי חקור למקומות הכי נוראים שם בפנים, לפינות האפלות ביותר שם שוכן הסבל העצום מנשוא, ההוא שגודלו מוליד הרס עצמי. למקום שממנו אדם כבר לא רוצה להציל את עצמו כי הוא הרחיק מידי. שכבר אבד לעולם הטעם, והתיאבון, לכל דבר. למקום שממנו כבר אסור לקוות.
זהו ללא ספק ספר רוחני, מעבר לעובדה שזוהי יצירה ספרותית משובחת מאין כמוה.”

“מה זה,בעצם,בית?
ההגדרה שלי לבית היא קצת רחבה.בתור בן להורים גרושים,כביכול יש לי שני בתים.אבל כשאני חושב על המילה בית,עולה בראשי התמונה של החדר שלי,שנמצא בבית של אמי בו אני מבלה רוב הזמן.
מרילין רובינסון הגדירה בית "כמקום שאליו אנחנו מתגעגעים אבל אף פעם לא חוזרים אליו".לדעתי היא התכוונה לא במובן הפיזי,אלא יותר במובן הרוחני.הרי בית מסמל לרוב האנשים הגנה,וכולנו מתגעגעים לתחושה הזאתי שמגנים עלינו,שאנחנו קטנים ורק רוצים שיטפלו בנו.אבל כשאנחנו חוזרים לבית שלנו,בית ילדותנו,אחרי שכבר גדלנו,פתאום הכול נראה אחרת.ההרגשה כבר לא חוזרת יותר.

הספר עוסק בגלורי,אישה לקראת שנות ה-40 לחייה שעוברת אל בית אביה כדי לטפל בו.האב חי בבית ילדותה,בעיירה קטנה אי שם בארצות הברית.ולפתע,משום מקום,מגיע האח האבוד.הכבשה השחורה של המשפחה,ג'ק.הספר עוסק בעצם במערכת היחסים בין ג'ק,גלורי ואביהם.לג'ק יש מין קנאות כזאת לפרטיותו.נאמר עליו שכבר שהיה ילד,כולם היו רוצים רק להישאר בבית והוא רק היה מחפש הזדמנות ראשונה לברוח מהבית.כאילו הרגיש לא שייך,לא במקום.הוא מאופיין במין קנאות לפרטיות שלו,אדישות וסוג של מבוכה חברתית.קשה לו להיפתח לאנשים,סוג של ביישנות.קצת מזכיר לי את אחי,שגם לו קשה להיפתח (בשונה ממני,שיכול לפגוש זר ותוך רבע שעה כבר לספר לו על קורות חיי...).גלורי מנסה לאט לאט לחדש את הקשר בינה לבין אחיה,איתו נותק הקשר אחרי שהכניס נערה להריון,והביא חרפה למשפחה שאביה הוא כומר הקהילה.האב מצטייר כביכול כאדם חביב,נחמד,קצת סנילי,אבל ברגעי ה"כמו" נחמדים שלו הוא תוקף את ג'ק,שמקבל הכול בחיוך.קצת כמו להרביץ למישהו עם חיוך.

מה שהכי חיבבתי בספר,זאת התחושה שהוא השרה.השפה,העלילה,והמכלול הכולל,יצרו מין תחושה של....כמו כשחולים,בהצטננות או בשפעת,יש קצת חום,קצת שיעול ונזלת,ומרגישים מין תחושת עייפות,מין ריחוף כזה,כאילו רק לעצום את העיניים ולהירדם,אז תחושה כזאתי השרה הספר.ולא תחושה של שעמום,ממש לא.

בקיצור,ספר חביב במיוחד,רגיש ואינטליגנטי.”

“זה עתה סיימתי לקרא את הספר "בית" ולקחתי שוב, לקריאה חוזרת את הספר "גלעד" כי לא זכרתי הרבה ממנו ועכשיו אני רוצה להרחיב את התמונה.
דמותו העצובה של ג'ק פגעה אצלי בבטן רכה. לא, אין לי סיפור דומה, אבל הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה עובר עליו.
הוא נולד בבית דתי מאד, בעיירה דתייה מאד, ולא הסתדר עם
הסתירות העמוקות בין המוסר בכתובים לבין המציאות החברתית
בארצות הברית אם בענין השחורים ואם בנושא מעמד הפועלים.
עוד לפני שנחשף למציאות מחוץ ל"גלעד", בילדותו, חש אי נוחות וחוסר יכולת להתחבר בכל מאודו לאמונת משפחתו וסביבתו, במיוחד נוכח תירוציו המוסריים של אביו ששימש כרועה הקהילה. ג'ק האשים את עצמו בשונות של תפישותיו ובאי היכולת שלו להתפשר וכך יצא שתפש עצמו בלתי ראוי ואכזבה למשפחתו הצדיקה. הוא לא יכול היה לספוג את אהבת משפחתו אליו, כי ידע שבעצם אף אחד מהם לא מבין אותו או אפילו מנסה להבין. גם אני תהיתי לפעמים אם אהבת האב הגדולה לג'ק אינה נובעת מהרצון העז לשנות אותו כמו מתוך איזו מצווה דתית. אין פלא שג'ק לא נתן הרבה אמון באהבת משפחתו ואת תחושות הבדידות והתסכול שלו ניסה להטביע באלכוהול ובמעשים השנויים במחלוקת שסיבתם לא ממש ברורה
בהם ניסה אולי באופן ילדותי קצת לבחון את גבולות סובלנותם. ג'ק התהלך כאילו אין עור שמגן על גופו הוא היה חשוף ופגיע באופן שלא איפשר לו להגן על עצמו. היחידה שהבינה לליבו היתה אחותו הצעירה ממנו ,גלורי,וזאת אולי בגלל שבעצמה הייתה אכזבה למשפחתה המוצלחת, לא נישאה, "חיה בחטא" ולא מימשה את הציפיות מיכולותיה. היא לא העזה מעולם לשתף את משפחתה באמת של חייה, ג'ק היה היחידי שבפניו התודתה.
הספר "בית" כתוב על סביבה דתית אך העינינים שהוא דן בהם ,אוניברסליים. בית הוא מקום שנמצא בלב, בכמיהות, במציאות חפציו ודייריו בעבר ובהוה עשויים להציף ולחדד כאבי גדילה ולהחזיר את המתגעגע לאותם קורים דביקים שאולי איך שהו הצליח לחמוק מהם. אין כמו מרילין רובינסון באבחנות דקות, בעדינות ובחמלה כתיבתה מדויקת עד כאב. נא לקרא את הספר רק עם נכונות להתמודד.”

“להתעורר בבית קלאסי.

היקיצה ; קייט שופן ; הוצאת כתר, תרגום מאנגלית - מירי קרסין

בית ; מרילין רובינסון ; הוצאת כתר, תרגום מאנגלית - ברוריה בן ברוך.

(משפט פריס ; רוס קינג ; הוצאת דביר, תרגום מאנגלית - יותם פלדמן ונעמי כרמל)

לפתח דבריי-
את שלושת הספרים הללו קראתי במרצף, ומאחר ואיני מאמינה באקראיות ובמקריות, ניסיתי כל זמן הקריאה שלא להקשיב לקול המנקר בי. עם סיומם פיניתי בעצמי את המרחב להתבונן בחיבור ביניהם.
ועוד - עיקרה של הרשומה ישוחח על הספרים -'היקיצה' ו-'בית'. ספרו של קינג נשזר רק לסוגיה שהתעוררה בי בעקבות השניים.

'היקיצה' הוא ספר מדובר, מבוקר ומנותח לכל צדדיו וכיווניו. קייט שופן לחייה הטרגיים, החרמת הספר, היותו נחשב כפורץ דרך כבר לפני כמאה שנים - כל אלה הנם חומרים משובחים למבקרי הספרות ולקוראים. אי אפשר לגשת אל הספר ללא הדרת כבוד להטבעה של הזמן בו.
את אחרית הדבר לספר כתבה יערה שחורי. דרכה ניתן להתוודע לביוגרפיה של הסופרת, כמו גם לחיבור הספר הננעץ לרקע תקופתו. על קווי המתאר ההיסטוריים מתוארת שופן כמרדנית, עצמאית וחופשייה. לאחר התאלמנותה, ניהלה שופן את עסקיו של בעלה המנוח והתמודדה עם החובות שהותיר אחריו, היא לא נישאה בשנית והחלה לכתוב את סיפוריה כדי לפרנס את עצמה. הרומן הראשון שלה זכה להצלחה מתונה ('אשמה') ולאחריו הופיעו סיפוריה הקצרים בכתבי עת בולטים, אך אין ספק כי 'היקיצה' נחשב כהתחלת עבודתה הספרותית הזוכה להכרה.
"ייתכן שישררו דעות שונות בדבר היבטים אחרים ברומן היקיצה של מרת שופן, אבל על כולם להכיר באמנותו חסרת הפגם". כך נפתחה הביקורת של ק"ל דיו שפורסמה בעיתון המחוזי של סנט לואיס ב-1899 . ביקורת זו, המשבחת את עוצמתה הספרותית של היקיצה כיצירה שאין בה, לדברי הכותב, ולו מילה אחת מיותר, הייתה חריגה למדי בזמנה - -
וכך ממשיכה אחרית הדבר לפרוש את הביקורות שעורר הנובלה של שופן -
"הנובלה היקיצה, שככל הנראה נכתבה בהשראת סיפור אמיתי, מוכרת היום כיצירה מהפכנית שהקדימה את זמנה". ומי אם לא אוהבי התרבות, האמנות - ובכללה הספרות, שלא ילכו שבי אחרי מהפכות שכאלה.
הגדרה מחודשת של מיניות וחושניות על סיפה של מאה חדשה, הקשבה לקולותיה של תנועת הנשים, עיסוק בנושאים שהיו בבחינת טאבו - וכי איך לא יאכלסו דיונים ומחקרים אקדמיים ופוליטיים, ומכאן עבר הספר ללימודי החובה בכל קולג' אמריקאי ומפרנס מאות מאמרי פרשנות.
ובמאמר מוסגר אעיר כאן, כי כתר עשו ככל יכולתם להבליט (להאדיר) את הנובלה הזו בעיצוב כריכה מיוחד, סימניית בד אדומה תפורה לכריכת הספר ומעניקה הרגשת קירבה - כשל מחברת יומנית, עם אחרית הדבר של שחורי, המספרת לקראת סופה את התגלגלותה של הנובלה לפתחה של ההוצאה ועם ניתוח (מהלל אך מוצנע מאוד) של ההיבט הספרותי של הנובלה.
ובכן,
מאחר וקראתי ראשית דבר את אחרית הדבר, אפילו ידעתי מראש להיכן ואיך להעמיק ראייתי בכתוב. כך, לא ניתן לחשוד בי שמא החמצתי את היופי הסיפורי והספרותי של שופן - וגיליתי, לצערי, שאילולא ידעתי את חשיבותה ה'נשית' של הנובלה לא הייתי קוראת את הספר 'היקיצה' עד תומו.
כלומר, בהתבוננות נקייה מההתעוררות 'המהפכנית, העצמאית, המרדנית, החופשייה' שהספר אמור לייצג, אין ב'יקיצה' של שופן מופת ספרותי.
כל ה-'ברק הספרותי שלא הועם, הדמויות הסמליות, שיקוף התהליך הפנימי על נימיו הדקים, הנוף הסיפורי הייחודי הקרוב יותר לשירה מאשר לפרוזה והסוף הטראגי המפעים' - הם בעיניי, ניתוחים קלושים, דחוקים ותמוהים.
'היקיצה' הוא סיפור פשוט ופשטני על עדנה פונטלייה אשת איש, המקיצה אל התרחשויות חיצוניות הנותנות מבען בתוך התעוררותה הפנימית. כך, מייצרת לעצמה עדנה מערך חיים חדש המסיר מתוכה ומעליה את המארג המחייב והלוחץ של חייה הקודמים. אלא שבהיותה נפש סוערת, מבולבלת, נתונה לתנודות מצבי רוחה המיטלטלים - היא מוצאת את סופה, ואולי את תחילתה בים המים. (שגרר פרשנות של לידה מחדש).
נכון, זהו סיפור מעניין, בהחלט יש בו מוטיבים ספרותיים, כתיבה נעימה אך הוא רחוק מלהפעים בחומריו הספרותיים, להיפך - דווקא מהבחינה הזו הוא נראה כל כך דידקטי, כל כך מסודר - כל המוטיבים 'מוחבאים' כל-כך בנמצא, האנלוגיות כל-כך ברורות, אין גילוי בסיפור שנחשב 'מופתי'.
אזי,
לאחר 'היקיצה' הרגשתי כמי שמתעוררת ממסע יחצני מפואר ומפאר.
איני מוזילה ומזלזלת בפריצה הפמיניסטית של הסופרת ושל ספרה. אבל זו תהייה נוקבת ואמיתית - לאור מה נקבעת קלאסיקה של ספר.
שכן, לו היה נאמר בחדות ובבהירות שהספר נשא בשורה חברתית-אנושית-פוליטית - לא הייתה נגרעת מחשיבותו כהוא זה.
אלא, שישנה כאן נעקשות מוזרה לתלות עליו כתרי ספרות פואטיים, ועל כך אני מערערת. זהו ערעור נקודתי כי איני רוצה להתחמק ולהדחיק את הדקירה הבלתי מרפה הזו - מהי סגוליות של ספר. מהי אותה נקודת התכה אלכימית בה משיקה יצירה לאמירה מהפכת סדרי עולם בד בבד עם היותה מחוננת באומנותה.

בספרו של רוס קינג, משפט פריס, נפרש העשור בו קוננה התנועה האימפרסיוניסטית. (מעניין הוא שמדובר באותן השנים של חייה של שופן) -
"הציבור האמריקני סירב להתרשם מהטעמים או מהדעות הקדומות המושרשות עמוק בצרפת. 'אל תחשוב שהאמריקנים הם פראים,' כתב דוראן-רואל לפאנטן-לאטור ב-1886 . 'להיפך, הם פחות בורים, פחות כבולים לשגרה.' האמריקנים, שלא היו כבולים לדוֹגמה של מוסדות שמרניים כמו בית הספר הגבוה לאמנויות בפריס, אימצו בשמחה את מה שהצרפתים הוקיעו במשך שני עשורים כחילול שערורייתי של קדושת האמנות..."
הספר, המתאר באופן מרתק, עמוק ורחב את לידתה, גדילתה והתפתחותה של התנועה האימפרסיוניסטית עושה זאת כאשר הוא מותח שני צירים לאורכו של הזמן -
האחד, ציר חייו של ארנסט מסוניה - צייר האסכולה של בית הספר הגבוה לאמנויות בפריס. הצייר המוערך והעשיר ביותר בצרפת בתקופה הנתונה.
והאחר, הוא מאנה - מי שנחשב לאבי האימפרסיוניסטים. הצייר הדחוי, המקולל והנלעג ביותר בפריס של הזמן ההוא.
"'הזמן מעניק לכל אדם את ערכו האמיתי,' כתב פעם ארנסט מסוניה. 'אין להעריך את שוויו האמיתי של אדם אלא במותו, בגווע המולת הידידות על אפרו, כתום ההספדים הרשמיים או הנדיבים. אז הבניין קורס, או נשאר על עומדו, מוצף אור ותהילה.'
מסוניה מת בעוד המוניטין שלו בשיאו ואין גבוה ממנו. אלא שבתוך עשור קרס, ונשכח ונעזב.
"'אנשים רבים ששמם יצא לתהילה,' ציין פעם מסוניה בחומרה, 'אינם היום אלא בלונים מפוצצים' - והוא עצמו משמש כדוגמה המובהקת ביותר...
ב-1926 כתב היסטוריון האמנות אנדרה מישל: 'המקרה של מסוניה מאפשר לנו לעצור ולהרהר בשינויי הטעם ובגחמות התהילה. אין צייר שעורר יותר התפעלות בימי חייו...שמו יצא לתהילה בכל העולם. אבל מה נשאר היום מכל התפארת הזאת?'"
ורוס מסיים את ספרו -
"יש אולי אירוניה אחרונה בתולדות הקריירות של מסוניה ושל מאנה. לפני שנלגלג על מבקרי "הסלון" במאה התשע-עשרה, שנשבו בקסמם חסר הפשר של ציוריו של מסוניה, כדאי שנשאל את עצמנו אם חלק מההתפעלות היותר מאוחרת מהיצרות האימפרסיוניסטיות אינו לוקה באותם כיסופים לימים עברו..."

ובאשר יצירה היא יצירה - מצאתי את תהייתו של רוס, את תובנותיו העולות מן הספר המיוחד והנהדר הזה, מהדהדות אותי אודות 'היקיצה' של שופן.
האם די ליצירה להיות דחוייה, אפילו מוקצית מחמת המיאוס, בתוך זמנה ובתוך הקשרה החברתי-פוליטי, כדי להוות מופת - מאוחר יותר? ואם כן, האם זהו לא חלק מהתרפקות מנחמת?
מהי הקלאסיקה?

מארק טוויין טען כי "מדובר ביצירה שכולם רוצים לקרוא אך איש לא קורא" (גלסנר, די מסכים איתו בעניין הזה). איטולו קאלווינו טען כי "מדובר ביצירה החושפת משמעויות ומורכבויות חדשות בכל קריאה." עזרא פאונד קבע נחרצות (כדרכו) כי "קלאסיקה היא קלאסיקה, לא משום שהיא מצייתת לאי-אילו חוקים מבניים או מתאימה להגדרות מסויימות, אשר עליהן, סביר להניח, מחברה לא שמע מעולם. היא קלאסית בשל רעננות מסויימת, נצחית ובלתי ניתנת לריסון." וסנט בב טען כי "זו יצירה המעשירה את רוח האדם ומקדמת אותה צעד נוסף קדימה."
אני מוצאת כי דבריו של קאלווינו ופאונד משוחחים עם תבונה עתיקת יומין שעדיין מהדהדת בי.
וכשאני פוסעת עם אבחנתם, הרי ש'היקיצה' של שופן אינה קלאסיקה. משמעויותיה הספרותיות נראות מיד, מורכבויותה הרעיונאיות נקראות בהרף הרגע. היא לחלוטין מצייתת לחוקים מבניים, ולולא היה רקעה ההיסטורי נושא בחובו את המילים הגדולות - דחייה ומהפכנות, היא ללא ספק לא הייתה נצחית.

וכך הגעתי ל'בית' של מרילין רובינסון.
זוכה פרס אורנג' לשנת 2009
עם הידיעה כי ספרה הקודם 'גלעד' זכה בפרס פוליצר לפרוזה.
הספר 'בית' זכה בפרסים יוקרתיים נוספים והוכתר במוספי ספרות רבים כספר הטוב ביותר של השנה.
"רומן מכמיר לב וחכם, שבנוי בכישרון יוצא דופן. יצירת אמנות גדולה." נימקה וועדת פרס אורנג'.
"בית הוא בו-זמנית נוקשה וסלחני, מריר ומענג, פנאטי ושליו, יצירת ספרות רדיקלית יפהפה" כותב הניו-יורק טיימס.
"מרילין רובינסון היא סופרת בעלת עוצמה כה רבה, שהיא מסוגלת לשנות את האופן שבו אנו קוראים" קורא בלהט השיקגו-סאן.
הבנתי שאני עומדת להיפגש עם קלאסיקה, ואפילו לא כזו שצריכים בשלה לעבור מאה שנים.

וממרחק של מאה שנים בין 'היקיצה' של שופן לבין 'בית' של רובינסון, אני תוהה על האמריקאים של ארצות-הברית וקביעותיהם האומנותיות.
'בית' הוא סיפרה של גלורי החוזרת לבית משפחתה, לאחר שהיא מסתירה את סוד חייה הכושלים, לסוף ימי חייו של אביה. אחיה הגדול ג'ק, הכבשה השחורה של המשפחה, שב לאחר העדרות והעלמות של עשרים שנים. ועם בואו - נפרש העבר - של המשפחה, של ג'ק של גלורי ויחסיה עם הוריה, אחיה ואחיותיה, ועם עצמה.
ג'ק - שקיבל מידי רובינסון את תפקיד הכבשה השחורה, חייב להצדיק את התואר - בנערותו הוא היה פורץ וגנב, נאסר, ורגע לפני העלמותו הותיר אחריו נערה הרה שילדה את בתו. הוא אלכוהוליסט בנסיונות גמילה ובחזרתו אל הבית שוב הותיר מאחוריו אישה עם ילד.
ותהיתי,
מה היה קורה, למשל, בספר שאמור להיות קלאסיקה, אם הכבשה השחורה לא הייתה כל כך שחורה...איך קלאסיקה נכנעת לסטריאוטיפיות? אבל זו הייתה הקטנה בתהיות, ולא החשובה שבהן.
ושוב, כמו בספר 'היקיצה' -
גם בית הוא ספר מעניין. עדין בחיבוריו אל התימות והמשמעויות שהוא מבקש לשקף ולהציף. וכמו בספר 'היקיצה' גם הוא כל כך ברור, כל-כך רגיל. ההתרחשויות מהודקות היטב, צירי הזמן מתחברים לרשת צפופה של מארג בהיר, הכתיבה מהוקצעת, וכל-כך רגיל. כל-כך רגיל, זועק בחוסר גילויו. התנועה - הפנימית והחיצונית- דלה, דלה מידי, צפוייה. הדרמטיות משוטחת באופן מלאֶה, התגיות של 'טוב' ו'רע' ברורות -דווקא כי ניסו להעמיד בהן סימני שאלה, וכך גם הליבה של הספר - מהו בית.

אזי,
היכן היא המופתיות של הספר הזה? וכאן הייתה צריכה לזהור ולנצנץ המחוננות של הספר כיצירה ספרותית. שהלא אף אחד לא התיימר לתת בו סימנים של מהפכנות חברתית ולאסור את קריאתו. כאן - נקשרו הכתרים לקלס רק ורק את היופי האומנותי, היצירתי, הסיפורי, הספרותי, העומקי של הספר.
ואפילו אם אהיה נכונה לפסוע עם אמירותיהם של טוויין ושל סנט בב - הרי ש'בית', הוא כן יצירה נקראת (למגינת ליבו של טווין) ואיני רואה כיצד היא העשירה את רוח האדם והצעידה אותו קדימה.
שלא לומר - אם בכל זאת לתת את הדעת -
'בית' אחוז בחוקים מבניים, בהגדרות. ללא קול רעננוּת. אפילו עפיצוּת יש בו, כזו שאינה מזמינה קריאה נוספת בו לשם 'גילוי' חשוף וחדש.

מהי קלאסיקה.
שני הספרים: 'בית' של רובינסון ו-'היקיצה' של שופן, לא גילו אליי את התשובה לשאלה. אבל הן חידדו אותה כך, שהיא דוקרת ולופתת.
אני תוהה, כמה תבונה יש בזמן הנוכחי, בחברה האנושית הקיימת, בתרבות אשר מרוממת את שני הספרים האלה, את היכולת להשיב עליה. ובחברתם, אני תוהה אם בכלל חשוב להשיב עליה. ואני כאובה את חסך וחשיכת שאר-הרוח הנכון להשיב עליה.”