ביקורת ספרותית על בית מאת מרילין רובינסון

---

להתעורר בבית קלאסי.

היקיצה ; קייט שופן ; הוצאת כתר, תרגום מאנגלית - מירי קרסין

בית ; מרילין רובינסון ; הוצאת כתר, תרגום מאנגלית - ברוריה בן ברוך.

(משפט פריס ; רוס קינג ; הוצאת דביר, תרגום מאנגלית - יותם פלדמן ונעמי כרמל)

לפתח דבריי-
את שלושת הספרים הללו קראתי במרצף, ומאחר ואיני מאמינה באקראיות ובמקריות, ניסיתי כל זמן הקריאה שלא להקשיב לקול המנקר בי. עם סיומם פיניתי בעצמי את המרחב להתבונן בחיבור ביניהם.
ועוד - עיקרה של הרשומה ישוחח על הספרים -'היקיצה' ו-'בית'. ספרו של קינג נשזר רק לסוגיה שהתעוררה בי בעקבות השניים.

'היקיצה' הוא ספר מדובר, מבוקר ומנותח לכל צדדיו וכיווניו. קייט שופן לחייה הטרגיים, החרמת הספר, היותו נחשב כפורץ דרך כבר לפני כמאה שנים - כל אלה הנם חומרים משובחים למבקרי הספרות ולקוראים. אי אפשר לגשת אל הספר ללא הדרת כבוד להטבעה של הזמן בו.
את אחרית הדבר לספר כתבה יערה שחורי. דרכה ניתן להתוודע לביוגרפיה של הסופרת, כמו גם לחיבור הספר הננעץ לרקע תקופתו. על קווי המתאר ההיסטוריים מתוארת שופן כמרדנית, עצמאית וחופשייה. לאחר התאלמנותה, ניהלה שופן את עסקיו של בעלה המנוח והתמודדה עם החובות שהותיר אחריו, היא לא נישאה בשנית והחלה לכתוב את סיפוריה כדי לפרנס את עצמה. הרומן הראשון שלה זכה להצלחה מתונה ('אשמה') ולאחריו הופיעו סיפוריה הקצרים בכתבי עת בולטים, אך אין ספק כי 'היקיצה' נחשב כהתחלת עבודתה הספרותית הזוכה להכרה.
"ייתכן שישררו דעות שונות בדבר היבטים אחרים ברומן היקיצה של מרת שופן, אבל על כולם להכיר באמנותו חסרת הפגם". כך נפתחה הביקורת של ק"ל דיו שפורסמה בעיתון המחוזי של סנט לואיס ב-1899 . ביקורת זו, המשבחת את עוצמתה הספרותית של היקיצה כיצירה שאין בה, לדברי הכותב, ולו מילה אחת מיותר, הייתה חריגה למדי בזמנה - -
וכך ממשיכה אחרית הדבר לפרוש את הביקורות שעורר הנובלה של שופן -
"הנובלה היקיצה, שככל הנראה נכתבה בהשראת סיפור אמיתי, מוכרת היום כיצירה מהפכנית שהקדימה את זמנה". ומי אם לא אוהבי התרבות, האמנות - ובכללה הספרות, שלא ילכו שבי אחרי מהפכות שכאלה.
הגדרה מחודשת של מיניות וחושניות על סיפה של מאה חדשה, הקשבה לקולותיה של תנועת הנשים, עיסוק בנושאים שהיו בבחינת טאבו - וכי איך לא יאכלסו דיונים ומחקרים אקדמיים ופוליטיים, ומכאן עבר הספר ללימודי החובה בכל קולג' אמריקאי ומפרנס מאות מאמרי פרשנות.
ובמאמר מוסגר אעיר כאן, כי כתר עשו ככל יכולתם להבליט (להאדיר) את הנובלה הזו בעיצוב כריכה מיוחד, סימניית בד אדומה תפורה לכריכת הספר ומעניקה הרגשת קירבה - כשל מחברת יומנית, עם אחרית הדבר של שחורי, המספרת לקראת סופה את התגלגלותה של הנובלה לפתחה של ההוצאה ועם ניתוח (מהלל אך מוצנע מאוד) של ההיבט הספרותי של הנובלה.
ובכן,
מאחר וקראתי ראשית דבר את אחרית הדבר, אפילו ידעתי מראש להיכן ואיך להעמיק ראייתי בכתוב. כך, לא ניתן לחשוד בי שמא החמצתי את היופי הסיפורי והספרותי של שופן - וגיליתי, לצערי, שאילולא ידעתי את חשיבותה ה'נשית' של הנובלה לא הייתי קוראת את הספר 'היקיצה' עד תומו.
כלומר, בהתבוננות נקייה מההתעוררות 'המהפכנית, העצמאית, המרדנית, החופשייה' שהספר אמור לייצג, אין ב'יקיצה' של שופן מופת ספרותי.
כל ה-'ברק הספרותי שלא הועם, הדמויות הסמליות, שיקוף התהליך הפנימי על נימיו הדקים, הנוף הסיפורי הייחודי הקרוב יותר לשירה מאשר לפרוזה והסוף הטראגי המפעים' - הם בעיניי, ניתוחים קלושים, דחוקים ותמוהים.
'היקיצה' הוא סיפור פשוט ופשטני על עדנה פונטלייה אשת איש, המקיצה אל התרחשויות חיצוניות הנותנות מבען בתוך התעוררותה הפנימית. כך, מייצרת לעצמה עדנה מערך חיים חדש המסיר מתוכה ומעליה את המארג המחייב והלוחץ של חייה הקודמים. אלא שבהיותה נפש סוערת, מבולבלת, נתונה לתנודות מצבי רוחה המיטלטלים - היא מוצאת את סופה, ואולי את תחילתה בים המים. (שגרר פרשנות של לידה מחדש).
נכון, זהו סיפור מעניין, בהחלט יש בו מוטיבים ספרותיים, כתיבה נעימה אך הוא רחוק מלהפעים בחומריו הספרותיים, להיפך - דווקא מהבחינה הזו הוא נראה כל כך דידקטי, כל כך מסודר - כל המוטיבים 'מוחבאים' כל-כך בנמצא, האנלוגיות כל-כך ברורות, אין גילוי בסיפור שנחשב 'מופתי'.
אזי,
לאחר 'היקיצה' הרגשתי כמי שמתעוררת ממסע יחצני מפואר ומפאר.
איני מוזילה ומזלזלת בפריצה הפמיניסטית של הסופרת ושל ספרה. אבל זו תהייה נוקבת ואמיתית - לאור מה נקבעת קלאסיקה של ספר.
שכן, לו היה נאמר בחדות ובבהירות שהספר נשא בשורה חברתית-אנושית-פוליטית - לא הייתה נגרעת מחשיבותו כהוא זה.
אלא, שישנה כאן נעקשות מוזרה לתלות עליו כתרי ספרות פואטיים, ועל כך אני מערערת. זהו ערעור נקודתי כי איני רוצה להתחמק ולהדחיק את הדקירה הבלתי מרפה הזו - מהי סגוליות של ספר. מהי אותה נקודת התכה אלכימית בה משיקה יצירה לאמירה מהפכת סדרי עולם בד בבד עם היותה מחוננת באומנותה.

בספרו של רוס קינג, משפט פריס, נפרש העשור בו קוננה התנועה האימפרסיוניסטית. (מעניין הוא שמדובר באותן השנים של חייה של שופן) -
"הציבור האמריקני סירב להתרשם מהטעמים או מהדעות הקדומות המושרשות עמוק בצרפת. 'אל תחשוב שהאמריקנים הם פראים,' כתב דוראן-רואל לפאנטן-לאטור ב-1886 . 'להיפך, הם פחות בורים, פחות כבולים לשגרה.' האמריקנים, שלא היו כבולים לדוֹגמה של מוסדות שמרניים כמו בית הספר הגבוה לאמנויות בפריס, אימצו בשמחה את מה שהצרפתים הוקיעו במשך שני עשורים כחילול שערורייתי של קדושת האמנות..."
הספר, המתאר באופן מרתק, עמוק ורחב את לידתה, גדילתה והתפתחותה של התנועה האימפרסיוניסטית עושה זאת כאשר הוא מותח שני צירים לאורכו של הזמן -
האחד, ציר חייו של ארנסט מסוניה - צייר האסכולה של בית הספר הגבוה לאמנויות בפריס. הצייר המוערך והעשיר ביותר בצרפת בתקופה הנתונה.
והאחר, הוא מאנה - מי שנחשב לאבי האימפרסיוניסטים. הצייר הדחוי, המקולל והנלעג ביותר בפריס של הזמן ההוא.
"'הזמן מעניק לכל אדם את ערכו האמיתי,' כתב פעם ארנסט מסוניה. 'אין להעריך את שוויו האמיתי של אדם אלא במותו, בגווע המולת הידידות על אפרו, כתום ההספדים הרשמיים או הנדיבים. אז הבניין קורס, או נשאר על עומדו, מוצף אור ותהילה.'
מסוניה מת בעוד המוניטין שלו בשיאו ואין גבוה ממנו. אלא שבתוך עשור קרס, ונשכח ונעזב.
"'אנשים רבים ששמם יצא לתהילה,' ציין פעם מסוניה בחומרה, 'אינם היום אלא בלונים מפוצצים' - והוא עצמו משמש כדוגמה המובהקת ביותר...
ב-1926 כתב היסטוריון האמנות אנדרה מישל: 'המקרה של מסוניה מאפשר לנו לעצור ולהרהר בשינויי הטעם ובגחמות התהילה. אין צייר שעורר יותר התפעלות בימי חייו...שמו יצא לתהילה בכל העולם. אבל מה נשאר היום מכל התפארת הזאת?'"
ורוס מסיים את ספרו -
"יש אולי אירוניה אחרונה בתולדות הקריירות של מסוניה ושל מאנה. לפני שנלגלג על מבקרי "הסלון" במאה התשע-עשרה, שנשבו בקסמם חסר הפשר של ציוריו של מסוניה, כדאי שנשאל את עצמנו אם חלק מההתפעלות היותר מאוחרת מהיצרות האימפרסיוניסטיות אינו לוקה באותם כיסופים לימים עברו..."

ובאשר יצירה היא יצירה - מצאתי את תהייתו של רוס, את תובנותיו העולות מן הספר המיוחד והנהדר הזה, מהדהדות אותי אודות 'היקיצה' של שופן.
האם די ליצירה להיות דחוייה, אפילו מוקצית מחמת המיאוס, בתוך זמנה ובתוך הקשרה החברתי-פוליטי, כדי להוות מופת - מאוחר יותר? ואם כן, האם זהו לא חלק מהתרפקות מנחמת?
מהי הקלאסיקה?

מארק טוויין טען כי "מדובר ביצירה שכולם רוצים לקרוא אך איש לא קורא" (גלסנר, די מסכים איתו בעניין הזה). איטולו קאלווינו טען כי "מדובר ביצירה החושפת משמעויות ומורכבויות חדשות בכל קריאה." עזרא פאונד קבע נחרצות (כדרכו) כי "קלאסיקה היא קלאסיקה, לא משום שהיא מצייתת לאי-אילו חוקים מבניים או מתאימה להגדרות מסויימות, אשר עליהן, סביר להניח, מחברה לא שמע מעולם. היא קלאסית בשל רעננות מסויימת, נצחית ובלתי ניתנת לריסון." וסנט בב טען כי "זו יצירה המעשירה את רוח האדם ומקדמת אותה צעד נוסף קדימה."
אני מוצאת כי דבריו של קאלווינו ופאונד משוחחים עם תבונה עתיקת יומין שעדיין מהדהדת בי.
וכשאני פוסעת עם אבחנתם, הרי ש'היקיצה' של שופן אינה קלאסיקה. משמעויותיה הספרותיות נראות מיד, מורכבויותה הרעיונאיות נקראות בהרף הרגע. היא לחלוטין מצייתת לחוקים מבניים, ולולא היה רקעה ההיסטורי נושא בחובו את המילים הגדולות - דחייה ומהפכנות, היא ללא ספק לא הייתה נצחית.

וכך הגעתי ל'בית' של מרילין רובינסון.
זוכה פרס אורנג' לשנת 2009
עם הידיעה כי ספרה הקודם 'גלעד' זכה בפרס פוליצר לפרוזה.
הספר 'בית' זכה בפרסים יוקרתיים נוספים והוכתר במוספי ספרות רבים כספר הטוב ביותר של השנה.
"רומן מכמיר לב וחכם, שבנוי בכישרון יוצא דופן. יצירת אמנות גדולה." נימקה וועדת פרס אורנג'.
"בית הוא בו-זמנית נוקשה וסלחני, מריר ומענג, פנאטי ושליו, יצירת ספרות רדיקלית יפהפה" כותב הניו-יורק טיימס.
"מרילין רובינסון היא סופרת בעלת עוצמה כה רבה, שהיא מסוגלת לשנות את האופן שבו אנו קוראים" קורא בלהט השיקגו-סאן.
הבנתי שאני עומדת להיפגש עם קלאסיקה, ואפילו לא כזו שצריכים בשלה לעבור מאה שנים.

וממרחק של מאה שנים בין 'היקיצה' של שופן לבין 'בית' של רובינסון, אני תוהה על האמריקאים של ארצות-הברית וקביעותיהם האומנותיות.
'בית' הוא סיפרה של גלורי החוזרת לבית משפחתה, לאחר שהיא מסתירה את סוד חייה הכושלים, לסוף ימי חייו של אביה. אחיה הגדול ג'ק, הכבשה השחורה של המשפחה, שב לאחר העדרות והעלמות של עשרים שנים. ועם בואו - נפרש העבר - של המשפחה, של ג'ק של גלורי ויחסיה עם הוריה, אחיה ואחיותיה, ועם עצמה.
ג'ק - שקיבל מידי רובינסון את תפקיד הכבשה השחורה, חייב להצדיק את התואר - בנערותו הוא היה פורץ וגנב, נאסר, ורגע לפני העלמותו הותיר אחריו נערה הרה שילדה את בתו. הוא אלכוהוליסט בנסיונות גמילה ובחזרתו אל הבית שוב הותיר מאחוריו אישה עם ילד.
ותהיתי,
מה היה קורה, למשל, בספר שאמור להיות קלאסיקה, אם הכבשה השחורה לא הייתה כל כך שחורה...איך קלאסיקה נכנעת לסטריאוטיפיות? אבל זו הייתה הקטנה בתהיות, ולא החשובה שבהן.
ושוב, כמו בספר 'היקיצה' -
גם בית הוא ספר מעניין. עדין בחיבוריו אל התימות והמשמעויות שהוא מבקש לשקף ולהציף. וכמו בספר 'היקיצה' גם הוא כל כך ברור, כל-כך רגיל. ההתרחשויות מהודקות היטב, צירי הזמן מתחברים לרשת צפופה של מארג בהיר, הכתיבה מהוקצעת, וכל-כך רגיל. כל-כך רגיל, זועק בחוסר גילויו. התנועה - הפנימית והחיצונית- דלה, דלה מידי, צפוייה. הדרמטיות משוטחת באופן מלאֶה, התגיות של 'טוב' ו'רע' ברורות -דווקא כי ניסו להעמיד בהן סימני שאלה, וכך גם הליבה של הספר - מהו בית.

אזי,
היכן היא המופתיות של הספר הזה? וכאן הייתה צריכה לזהור ולנצנץ המחוננות של הספר כיצירה ספרותית. שהלא אף אחד לא התיימר לתת בו סימנים של מהפכנות חברתית ולאסור את קריאתו. כאן - נקשרו הכתרים לקלס רק ורק את היופי האומנותי, היצירתי, הסיפורי, הספרותי, העומקי של הספר.
ואפילו אם אהיה נכונה לפסוע עם אמירותיהם של טוויין ושל סנט בב - הרי ש'בית', הוא כן יצירה נקראת (למגינת ליבו של טווין) ואיני רואה כיצד היא העשירה את רוח האדם והצעידה אותו קדימה.
שלא לומר - אם בכל זאת לתת את הדעת -
'בית' אחוז בחוקים מבניים, בהגדרות. ללא קול רעננוּת. אפילו עפיצוּת יש בו, כזו שאינה מזמינה קריאה נוספת בו לשם 'גילוי' חשוף וחדש.

מהי קלאסיקה.
שני הספרים: 'בית' של רובינסון ו-'היקיצה' של שופן, לא גילו אליי את התשובה לשאלה. אבל הן חידדו אותה כך, שהיא דוקרת ולופתת.
אני תוהה, כמה תבונה יש בזמן הנוכחי, בחברה האנושית הקיימת, בתרבות אשר מרוממת את שני הספרים האלה, את היכולת להשיב עליה. ובחברתם, אני תוהה אם בכלל חשוב להשיב עליה. ואני כאובה את חסך וחשיכת שאר-הרוח הנכון להשיב עליה.

» ביקורות נוספות של המיתולוגית
» ביקורות נוספות על בית