לא קראתי מעולם ספר של ג'רג' דרגומן גם לא קראתי יותר מדי ספרים של סופרים מהאזור הזה של רומניה והונגריה (חוץ אולי משאנדור מאראי שקראתי כמה ספרים שלו...)
דרגומן נולד ברומניה ועבר בנעוריו עם משפחתו להונגריה....
התחלתי כרגיל אצלי לקרוא את הספר הזה לגמרי באקראי. קודם כל מעניינת הצורה הטכנית של הכתיבה, של המספר בגוף ראשון, של אפיזודות נפרדות, שהן מעין סיפורים קצרים וקשורים באופן רופף והקשר ביניהם הוא ג'טה הילד המספר שהוא בן אחת-עשרה והוא גם מספר לנו את הדברים בעיניים של ילד בן אחת עשרה... כלומר ברומניה הקומוניסטית קורים דברים אבל הילד איננו מבין אותם עד תומם. אביו למשל, נלקח יום אחד ע"י שני אנשים והבטיח לו שהוא יחזור מהר אך האבא איננו חוזר ואנחנו הקוראים מבינים בצורה עקיפה שהאב נאסר. הוא בן יחיד אמו מגדלת אותו בקושי והיא מסוכסכת עם סבו וסבתו. מעניינת העובדה שהאב נאסר למרות שלסבו דווקא היה בעבר תפקיד בכיר במשטר הקומוניסטי (שבכלל לא מוזכר ככזה) לעומת זאת הילד מבין היטב, את עולם הילדים; חבריו הילדים הבנים, הם מאוד אלימים ונלחמים ביניהם ו"הולכים מכות" ובעקיפין ניתן להבין שהם סובלים גם מאלימות במשפחתם. (מעניין שבנות, אינן נזכרות כאן בכלל...) הוא גם ילד "פרוע", שמוכן לעשות דברים מסוכנים כשעשוע... בכל אופן רומניה הקומוניסטית המתוארת כאן, היא חברה אלימה וקשה, שבה אנשים מנסים לשרוד כפי יכולתם, למרות שאין להם שליטה רבה על חייהם... מה שיפה הוא, ששום דבר לא נאמר כאן בפירוש, אלא שהקורא אמור להבין מתוך דברי הילד, את המציאות הקשה והכל נאמר ברמזים ציניים, שהילד המספר אולי איננו מודע לציניות שבהם... למשל באפיזודה אחת שבה מתוארת הקרנת סרט שאיננו מוקרן בגלל הפסקת-חשמל (שמסתבר שהייתה אירוע רגיל באותה רומניה קומוניסטית...)הילד מתאר את המנהל דורש מהילדים שיושבים באולם בחושך לשיר את שירי המולדת "האהובה"... ובאותו החושך מבצעים הילד וחברו תעלול מסוכן שיכול היה לעלות להם ביוקר תרתי-משמע...על-כל-פנים הספר מצא-חן בעיניי ואני ממליץ עליו.

ח', שלמדה איתי בכיתה בבית הספר היסודי, מעולם לא ראתה את סבא וסבתא שלה. הם לא מתו, כך היא אמרה, הם פשוט מוחזקים בחוץ לארץ, ולא יכולים לבוא ארצה. לא הבנתי מה זה "מוחזקים", וגם לא מה כל כך פשוט בזה, אבל כשח' לא הסכימה לדבר על משהו, אי אפשר היה להוציא את זה ממנה בכוח. לאט לאט הבנתי דברים. גם ממה שההורים שלי דיברו בבית, וגם מקטעי דברים של ח' עצמה. הסבא היה ראש קהילה ברומניה, ולכן לא קיבל אישור יציאה מהארץ. הבנות שלו יצאו, עלו לישראל, התחתנו, ילדו ילדים. הוא נשאר ברומניה. לא אסיר ציון הירואי כמו אנטולי שרנסקי או אידה נודל. בלי שום מאבק מתוקשר שהוא. הוא פשוט היה שם. באחת השנים אמא של ח' קיבלה אישור לנסוע לביקור מולדת ברומניה. היא ארזה מזוודות מלאות גרבי ניילון, סיכות ראש ונייר טואלט, וחזרה נסערת מאוד. זה מה שידעתי. קרעי סיפורים ודברים. את השם צ'אושסקו שמעתי רק שנים אחר כך, כשהמשטר שלו הופל ואני וח' כבר למדנו בבתי ספר תיכון שונים.

ג'רג' דרגומן מספר על ילדות ברומניה של צ'אושסקו. לא ברור אם ילדות שלו או ילדות של ילד אחר, בעל סיפור משפחתי מורכב או מעניין יותר. ואולי זה בכלל לא משנה. הוא מספר מנקודת מבט של ילד שאבא שלו הורשע בפשעים עלומים ונשלח למחנה עבודה, ואילו סבא שלו נושא תפקיד בכיר בממשל ומובך מההתנהלות של הבן. ילד בן 11 רואה דברים בצורה שונה ממבוגר. יש פרטים שוליים שנראים לו חשובים, ויש פרטים חשובים שהוא לא מצליח לקלוט. את התמונה הכללית קשה לו להבין, ולכן הרבה פעמים הוא רק מתאר חוויות ומתקשה להצמיד להן פרשנות.

"המלך הלבן" הוא לא רומן במובן המקובל של המילה. העלילה מורכבת מאוסף של אפיזודות. לכל פרק כותרת נפרדת, ולמעשה הוא יכול להיות סיפור קצר בפני עצמו, מנותק כמעט לחלוטין מהסיפורים שלפניו ולשאחריו. זה לא ניתוק מלא, כי כחוט השני עוברת בסיפורים העדרותו הנוכחת של האב, היחס המנותק של הסב, ועוד אלמנטים. אבל אלה סיפורים נפרדים. אהבתי את הסיפור "ונטיל" שמסתיים במילים "צריך לדעת להפסיד בכבוד". ג'טה המספר הוצא מנבחרת הקליעה של בית הספר, למרות היותו קלע טוב, בשל קלונו של אביו. הוא מוחזר לאותה נבחרת, אבל בלי קשר ליכולת הקליעה שלו, אלא רק כדי להחליף קלע אחר בתחרות בים בתי הספר, והוא מוזהר שלא להצליח יותר מדי, כי נקבע כבר שנבחרת של בית ספר אחר תהיה המנצחת. בהערת שוליים כותב המתרגם שדרגומן התכוון לקרוא כך לספר: "צריך לדעת להפסיד בכבוד", אך שינה את דעתו, וזאת על מנת שהספר ייתפס כיותר בידיוני ופחות ביוגרפי.

ואכן, יש בספר הרבה מן הבידיון. לפעמים לא ברור מה נובע מהמציאות הסוריאליסטית של חיים במשטר טוטליטרי, ומה נובע מדימיונו של המספר, נער על סף ההתבגרות שלו. בסיפור הנושא את שמו של הספר, "המלך הלבן", הולך המספר עם אימו אל ביתו של שגריר, מתוך אחד הניסיונות שלה לדעת מה עולה בגורל בעלה. שם נודד המספר ברחבי דירת השרד המפוארת ומוצא מכונת משחק שחמט אוטומטית. סיפורים אחרים הם סיפורי נערים פשוטים - התערבויות, תחרויות ספורט, תעלולי הרס, חיכוך מול מורים, מריבות בשכונה, וגילויים וחלומות אירוטיים. מתוך כל זה עולה חוויות מתוקות ומרירות של נער הגדל במציאות בלתי אפשרית, ועם זאת אוניברסליות ומעוררות הזדהות גדולה.

אני אהבתי.

על מבנה הספר ומעט על תוכנו:
פרק הראשון של הספר מספר על מעצרו של האב.
יוצר ציפייה לדרמה.
פרק הסיום של הספר: "ההלוויה"
מספר על התפכחותו של אדם (שמת) אשר שנים רבות היה חלק
מהמשטר הקומוניסטי. ומייצר שוב דרמה ומתח.
הפרק מרמז גם על דברים שהיו ואולי לא...
אולי היתה לאיש פילגש (ואולי לא?)אולי מת מהתקף לב
או שהתאבד? האם שוחרר לבסוף האב? שאלות אלו נותרות ללא מענה, והסוף הוא סוף פתוח.
שני הפרקים הללו יוצרים מסגרת לספר.
ושבאמצע?
סיפור הרפתקאות של נער בן 11.
כל פרק הרפתקאה אחרת העומדת בפני עצמה ולא קשורה בקשר ישיר להרפתקאה הבאה אחריה.
גיבור הספר - ג'טה ילד בן 11, הינו מישהו שבין תום סויר לגרג מסיפורו של החנון.
החלק הזה, התופס חלק ניכר מהספר כתוב בצורה זורמת ומשעשעת.
לדור המחשב והאינטרנט,ולאלו שלא גדלו או למדו על המשטרים הקומוניסטיים, הרפתקאות הללו יכולות להיראות הזויות ותמהוניות, אך בני גילי (45+) יכולים למצא בהרפתקאות הללו אפיזודות מילדותם ולהזכר בילדותם בחיוך ונוסטלגיה.
הספר בהחלט יכול להתאים לקריאה של בני נוער ומבוגרים כאחד.
כי בסך הכל ספר נחמד.

ג'רג' דרגומן בסיפרו "המלך הלבן" החזיר אותי 56 שנים אחורה ,לילדות שלי , לארץ מולדתי רומניה, למישטר הקומוניסטי הנוקשה .
העלילה מועברת דרך עיניו של ילד מתבגר שאמו יהודיה ואביו מדען בשנות ה 80 ברומניה הטוטאליטרית כשצ'אוצ'סקו הרודן הנשיא.
כבר בדף הראשון מצאתי את עצמי כדמות בתוך הספר.ג'טה הילד מתאר סוטואציות שונות ואבסורדיות ההתמודדות שלו כנער עם כל התסבוכות.
יום אחד אביו נלקח כמובן בהוראת השלטון לעבודות פרך כיון שחתר תחת השלטון אבל כמובן לילד נאמר שהוא נלקח למחקר. אמו כמובן ידעה.הילד בתקווה שאביו יחזור בקרוב אך עוברים כמה שנים.......
בכתה התלמידים לא שוכחים להזכיר לג'טה שאביו לא יחזור ושנלקח לעבודות, וגם המורים מתעללים בו.בקושי נבחר להיות בצופים ,בתחריות כדור רגל של בתי ספר התעללו בו.
הוא לא ויתר כי ידע שצריך להיות חזק לעמוד לצד אמו ולהיכנס לנעליו של אביו.
הסבא שלו היה בצעירותו יושב ראש המפלגה ולמרות כל זה לא יכל לשחרר את בנו.
רק כששכב בארון מתים הביאו את בנו קשור באזיקים להיפרד מאביו ולקחו אותו מיד בחזרה.
בשנות השישים היתי תלמידה בבית ספר בעיר שלנו וכמובן ידעו כולם שאני יהודיה ושנעלה לפלסטינה ברגע שנקבל את הפשפורטים.כשחילקו עניבות אדומות לחברי הכתה שיהיו בצופים כל התלמידים היהודים התבקשו לצאת למרות שהיו תלמידים מצטיינים.
את אבי עצרו מספר פעמים באשמת סחר בשוק שחור, וכמובן בגלל שהיה יהודי.הוא עבר הרבה עינויים. אמי הצליחה לשחרר אותו בעזרת שוחד,כי הינו אמידים יחסית ליתר האוכלוסיה.
אני זוכרת שהיו נעלמים אנשים ללא סיבה, היו קונים מצרכים עם תלושים והטור היה כל כך ארוך שלרוב האנשים לא נשאר דבר.לאנשים בקויש היה ממה להתקיים.עלי להדגיש שלמשפחה שלנו אף פעם לא היה מחסור.
בשנות ה 80 כשהיתי כבר נשואה פה בארץ אני ובעלי נסענו לטיול שורשים לרומניה. הרודן היה צ'אוצ'סקו ומה זה הרגשנו בזה .... חבל על הזמן. למרות שכל תייר שנכנס לרומניה אז היה צריך לשלם 10 דולר ליום עקבו אחרי כל צעד שלנו.עקבו אחרי החברים שביקרנו ואף חקרו אותם.היו מיקרופונים בחדרי המלון.
מאז היתי עוד פעמיים בטיול ולא הרגשתי את הקומוניזם כמו שבזמנו של הרודן. צ'אוצ'סקו הצליח להרוס את המדינה היפה הזאת שאינני חושבת שאי פעם תוכל להתאושש. כואב הלב לראות את העוני הרב אבל מצד שני יש גם עשירים מי שקרוב לצלחת.חבל שלא הוציאו להורג את הזוג הרודן הרבה לפני.
צריך לראות כדי להאמין מה קורה במדינה הזאת. הבת שלי חזרה בשוק והלם ועם חויות שבחיים היא לא תשכח.אמרה לי "אמא עכשיו אני מעריכה את המדינה שלי ,את השפע שיש לי פה בישראל"
כדי לסכם את הספר אספר לכם שתי בדיחות: תייר מגיע לבוקרסט ורואה אנשים עומדים בטור. שואל את האחרון "בטהובן או מוצרט". האיש עונה לו "קמח ,קמח....
רומני מתכופף לקשור את השרוכים של נעליו ,תוך שניות נעמדים מאחוריו עשרות אנשים בתור....תמיד חושבים שמחלקים דבר מה וישר נעשה תור ארוך......
זה כל כך עצוב שזה מצחיק.......

יש משהו מפוספס בספר הזה, לפי דעתי הסופר לא מצליח לייצור את האווירה הדרמטית, המעיקה (למשל כמו ב "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף) המתבקשת מהאירועים המזעזעים המתוארים בספר, אלא יש יותר תחושה של הרפתקאות המסופרות מבעד לעינייו של ילד בן 11, קצת בסגנון "צלה של הרוח". לא שזה רע (את "צלה של הרוח" מאוד אהבתי) אבל בקונטקסט של הציפיות שהיו לי מהספר זה קצת מאכזב.

קצת הפריע לי שהפרקים הם כמו סיפורים קצרים כמעט ללא קשר ביניהם. לא נבנה מתח בספר וחלק מהפרקים לא כל כך מעניינים. הסיפורים לעיתים הזויים אך כנראה די אמיתיים.

אהבתי מאוד את הספר וקראתי אותו בנשימה עצורה, מתוך תקווה וציפיה שאביו של הילד, שנעלם בתחילת הספר, יחזור. אני לא אהרוס למי שעוד לא קרא....
הספר באמת ממחיש את התקופה, שאני אישית מכירה אותה ממספר רב של ביקורים ברומניה בהיותי קטנה, הייתה לנו שם משפחה ולכן נסענו מדי פעם. כמובן שמי שלא היה שם, לא חווה ולא מכיר, חושב שחלק מהסיפורים בדויים, כשכנראה יש להם אחיזה לא רעה במציאות, גם אם הם לא התרחשו בדיוק כםי שמתואר.
מסתבר, דרך אגב, שברומניה כרגע לא תופסים מהספר מי-יודע-מה, גם משום שלמעשה הספר אינו רומני במקור כי אם הונגרי (כל העלילה מתרחשת בחלק ההונגרי, כביכול, של רומניה, הספר למעשה תורגם לרומנית כפי שתורגם לעברית) וגם משום שברור שלמי שחי את התקופה הזאת ולא ממש רוצה להיזכר בה, הספר ממש לא אטרקציה. לכל היתר - אני ממליצה.

אין ספק שזה אחד הספרים ההזויים שקראתי מסופרים שם קטעים שקשה להאמין שהם אמיתיים, רובם מזעזעים
ספר שנכתב מנק מבטו של ילד רוב הקטעים לא מחוברים בינהם זה כאילו רצץ של סיפורים והסוף הוא זה שמותיר קצת צמרמורת...

המלך הלבן.
ספר חמוד מאוד, למרות שהמתואר בו מזעזע.
מדבר כאמור על ילד שחי במציאות של רומניה הקומוניסטית, והדבר משפיע קשות על ילדותו, בדרכים שהוא אפילו לא מבין.
הספר מחולק לסיפורים קצרים שיש קשר מסוים ביניהם, דבר שמוסיף לאווירה. בגדול הייתי אומרת שהספר שווה קריאה, הוא מאוד זורם ומהיר. כיף לקרוא משהו שנכתב מתוך עיניים של ילד.
הספר גם חושף מציאות שלא ידענו כל כך על קיומה- לעומת רוסיה הקומוניסטית לצורך העניין, שעליה דובר רבות.