הנובלה "סונטצ קרויצר" מאת טולסטוי היא יצירה הראויה להיכלל בין כותלי הפנתיאון של היצירות הספרותיות האל-מותיות. אחד הסופרים הגדולים בכל הזמנים הוציא תחת קולמוסו סיפור שנושאו רלוונטי מאז ומתמיד : העיסוק בחטא הקדמון והידוע לשמצה, והוא הקנאה. הקורא נחשף לקורות חייו של גבר שמודה בכל פה בפשע הנורא מכל שביצע. רצח אשתו. ביד אומן ובפיכחון קר מנתב אותנו המחבר למסכת הייסורים בהם שקוע הגיבור ולתוככי הלפיתה הרגשית-פסיכולוגית שמשעבדת את נפשו הנסערת. למרות הקושי המנטלי שלו מצליח הרוצח לספר את סיפורו לבן שיחו ולעמיתו לנסיעה ברכבת באופן ברור צלול כמעט "רשמי" ללא רגשי חרטה, ותוך השלמה מוחלטת עם מעשהו. הוא מודע לו באופן מוחלט ואינו מנסה להצטדק או להתנער מאחריות. כל מאמציו מרוכזים בלפרט את נימוקיו ומניעיו והוא עושה זאת בדרך נטולת קלישאות. למרבה הפלא, מתעוררות אצל הקורא (אצלי לפחות..)אמפטיה והזדהות, שלא לאמר רחמים כלפי הרוצח. במהלך המונולוג הנוקב ניתן להתוודע היטב להלכי הרוח של הגיבור ללמוד משהו על מוראות האגו הגברי שהוא היסוד המוצק להתפתחותה של הקנאה שבערה בקרבו, תכונה שהובילה אותו בסופו של דבר לנקודת האל-חזור. פרשני תקופתו של טולסטוי, כך אומרים, ניסו ליחס את סיפור הנובלה למערכת היחסים האמיתית של הסופר עם אשתו, שנודעה במזגה הסוער ונטייתה לדעתנות ובשאיפתה לעצמאות. בנובלה זו נתן המחבר "דרור" להגיגיו הכמוסים בכל הנוגע לחיי זוגיות/נישואין, מוסד שאינו יוצא נשכר אליבא דה טולסטוי...
מורכבותו של האינדיוידואל היא כעין וכאפס לעומת מורכבות החיים המשותפים עם בן זוג, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם מעוגנים בקידושי-טבעת. יכולת העמידה של שני בני הזוג נמדדת בגיוס כוחות הנפש להבליג, לוותר, להתפשר, להשלים, ובמילה אחת: לאהוב. מסתבר שזו משימה שלא כל אחד מסוגל לעמוד בה ולכן נפוצה כל כך תופעת הבגידה, שמובילה לקנאה, שמובילה ל...ראה "סונטת קרויצר".
יחד עם זאת אני מזהה מסר ברור שהספר מנסה לבטא. המעשה הקיצוני אינו הדרך, אינו מכשיר לפתרון. הזבנג וגמרנו מפיל חללים בקרב שני הצדדים, והמחיר נורא. ראו הוזהרתם: רק אהבה!
![סונטת קרויצר [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers9/98396.jpg)
















