ביקורת ספרותית על סונטת קרויצר (מהדורת 2006) - הספריה הקטנה # מאת ל.נ. טולסטוי
ספר מעולה

---

http://www.youtube.com/watch?v=Dkkn-X45UbM&feature=related
את עשרים העמודים של הספר קראתי תוך כדי שמיעת סונטת קרויצר של בטהובן. הרגש שיצרה הסונטה בקרב הדמויות העוברה אלי, והרגשתי חלק אינטגרלי מהסיפור, מהעלילה, מהכעס, מהחמלה ומההתפכחות.
הספר קשה לקריאה, קשה לעיכול. הדעות המוצגות בו לעתים סותרות תפיסות שיש עליהן קונצנזוס בחברה. טולסטוי מוליך את הקורא בצורה גאונית ממש בנבכי נשמתו של אדם, גבר, רוצח, חוטא. הגבר פורס לפנינו את מערכת יחסיו עם אשתו, הנישואים המזוייפים שכפו על עצמם מכורח התשוקה שבערה בהם. מספר סיפור של נפילה, התמוטטות. נפילה שראשיתה איננה בקנאה, אלא בנפש המעוצבת ע"י החברה- החיפוש אחר החלק השני שלנו שאינו עולה בקנה אחד עם הציפיות שפיתחנו לנו.
קשה להזדהות בצורה מלאה עם הדמויות. הן משקפות בעיני מציאות חד-מימדית, מציאות סובייקטיבית, מציאות שאם נחשפתי אליה, היה זה רק לרגעים ספורים. אני לא טוענת לקיומה של אהבה מן האגדות, אבל גם איננו מאמינה בשסע הבינאישי כפי שמתואר בסונטת קרויצר.
אני חושבת שזהו ספר מדהים ביופיו, בדקויותיו. המספר לא משמיע למאזינו אילתור של מחשבותיו, כי אם סכמה אסטית ומבריקה של נישואיו. הוא מביע לכל אורך הסיפור חמלה שקשה להתעלם ממנה. התפכחות של ממש. ואמנם אין זה צעד שיחזיר את אשתו המנוחה לחיים, אך הוא לקח חשוב לקהל המאזינים.

לאחר קריאת הספר הזה, קראתי סיפור קצר של סימון דה-בובואר, "גיל המתינות", מתוך ספרה "אישה שבורה" בהוצאת מחברות לספרות. סיפור זה מתאר גם הוא התמוטטות של מערכת יחסים המתוארת ע"י אישה מבוגרת שזה לא מכבר יצאה לפנסיה. הקישור בין שתי היצירות קרץ לי מאוד. סימון מתארת את ההפכפכות של מערכות היחסים, את ההרגשה כי הנישואים הם כישלון והיו כאלו מראשיתם. אך התהליך אותו עוברת המספרת מעמת איתה עם מציאות שאיננה שטוחה, אלא עמוסת רבדים (הילד שבגד בהשקפותיו האידיאולוגיות לצורך קידום קריירה, אשתו ש"גנבה" אותו ממנה ו"שטפה את מוחו", הבעל שהזדקן נהפך ממורמר ופסימי, ובעיקר היא עצמה שעוברת משבר בנפשה ומקרינה את מצוקתה כלפי חוץ). המספרת בסיפורה של דה-בובואר מחפשת את נקודת שיווי המשקל- הנקודה בה יתאזנו כל האירועים המצערים עם הרגע האחד בו תוכל להרגיש שלמה עם חייה, עם הבחירות אותן עשתה, עם החלטות בנה. וכאן, בנקודה זו הרגשתי את הפיצול שבין שני הספרים: בעוד סימון להוטה למצוא מפלט לגיבורה שלה, טולסטוי מעמת את גיבורו עם הנורא מכל- "חוכמה שבדיעבד". הגיבור של טולסטוי לא הצליח למצוא את נקודת שיווי המשקל, הוא מסביר את היסודות הרעועים, את התהליך המתמשך של איבוד הדעת. את חוסר היכולת, אימפוטנציה של ממש לשלוט ברגשותיו לנוכח המציאות המעוותת.

אני חושבת שספרים מסוג זה, הן "סונטת קוריצר" והן סיפורה של דה-בובואר "גיל המתינות", גורמים לנו לחשוב על עצמנו, על בני הזוג שלנו. הם מכריחים אותנו להציב את הגיבורים שלהם כמראה לדימוי העצמי שלנו ולבני הזוג שלנו, למשפחות שלנו, להחלטות שלנו. זהו תהליך חשוב ביותר לטעמי, ואני ממליצה לכולם לקרוא את הספרים הללו.
ולא לשכוח- לשמוע את הסונטה! (:

» ביקורות נוספות של KURTIE
» ביקורות נוספות על סונטת קרויצר (מהדורת 2006) - הספריה הקטנה #