***
מה גורם לבן אדם, שהוא, מה שנקרא: "איש מן השורה"- אחד שיש לו בית, משפחה, אישה, ילדים, קריירה, כסף- להחליט יום אחד לארוז חפצים ולעבור, יחד עם אשתו וילדיו, לארץ אחרת, הרחק מכל מה שהוא הכיר עד עכשיו?
התשובה בהמשך.
***
לא מזמן, באחד מערבי יום שישי, הצטופפנו יחד אני ובני משפחתי, על הספה, מול הטלוויזיה, כמו בעצם בכל ערב כמעט. באותו ערב הייתה בחדשות בערוץ 2 כתבה שבה הציגו את האנשים שזכו בכבוד להדליק משואה ביום העצמאות. בין המועמדים לתפקיד, הייתה שם גם לוסי אהריש, אשת תקשורת ועיתונאית ערבייה מוסלמית שלמדה בבתי ספר ובמוסדות יהודיים, הנלחמת על הגזענות כלפי הערבים בארץ. כשהראו את הראיון איתה, אבא שלי זרק פתאום לחלל האוויר הערה שלא הייתה כל כך במקום, וכאילו נזרקה כבדרך-אגב. הוא אמר: "מה זה, היא ערבייה? באמת? אני לא מאמין! אם לא היו אומרים שהיא ערבייה, בחיים לא הייתי מנחש את זה! היא נראית ממש טוב יחסית לערבייה! ממש כמו אישה יהודייה. ומה זה, היא גם מדברת ממש טוב ובלי מבטא, כמו ישראלית! היא נראית לי כמו ערבייה טובה".
(סליחה אבא, אבל הייתי חייב לצוטט אותך, גם אם מה שאמרת נשמע טיפה גזעני וספוג בדיעות קדומות. אבל אין מה לעשות, המשפט ההוא זה משפט ששווה ציטוט, לטוב ולרע. בלעדיו, הביקורת לא הייתה נראית כפי שהיא נראית... אני מת עליך ואתה האבא הכי טוב בעולם, ואתה יודע את זה, וברור שאתה לא באמת גזען אבל מה לעשות, כל אחד עושה טעויות מדי פעם. אפילו אני. ומה שאמרת זו הייתה בסך הכל טעות. רק טעות מצערת. כנראה שירשתי את העניין ההוא עם הטעויות ממך... אבל יודע מה, אבא, כשבפעם הבאה תגיד משפט חכם ולא עם דיעות קדומות כמו המשפט הזה, כשתגיד משפט שיוציא לך שם טוב וחיובי יותר - ואני בטוח שיש אחד כזה, ואפילו יותר מאחד, היו לך גם בעבר כמה משפטים טובים - אז תהיה בטוח שאפרסם אותו בשמחה רבה באיזושהי ביקורת אחרת שאכתוב, ואז כולם יראו שיש לך גם צדדים טובים. מבטיח).
אז כמו שאמרתי, הוא זרק את ההערה הזאת. ומיד אחריה, אחותי צעקה עליו, והתחילה להתווכח איתו (ומאוחר יותר היא גם אמרה לי שזו אחת הסיבות לבחירה שלה להפסיק לבוא לבקר אותו, בכל ערב יום שישי. אבל לא צריך לדאוג, זה עוד עניין שבשגרה מבחינת היחסים של אחותי הגדולה עם אבא. וחוץ מזה, בזמן האחרון יש בבית הרגשה שאחותי כבר פחות כועסת על אבא שלי, כאילו סלחה לו קצת, ולפני כמה ימים היא אפילו קפצה אליו לביקור. נכון שזה בגלל שהיא רק עברה בסביבה ואמרה לעצמה 'למה לא, אולי הוא הפעם לא יהיה כזה גרוע' אבל עדיין, גם זה הישג).
בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד זה שאותה הערה שהעיר אבי, שנזרקה כבדרך אגב לחלל האוויר, הצליחה איכשהו להתסיס את המשפחה למשך פרק זמן מסויים.
***
סייד קשוע הוא ערבי טוב. כמו לוסי אהריש. גם הוא, בדיוק כמוה וכמו כל שאר הערבים הטובים שחיים יחד איתנו בארץ, הוא מנסה להתקרב יותר לחברה היהודית ושואף להגיע איתם ליחסים של שלום ואחווה. סייד קשוע הוא לא כמו חנין זועבי, אחמד טיבי, זחאלקה, אבו מאזן וכל שאר הערבים 'עוכרי ישראל' האלה. הוא לא מיידה אבנים, הוא לא זורק בקבוקי תבערה, הוא לא מבעיר צמיגים, הוא לא חוטף אנשים ועושה סרטון ביוטיוב שבו הוא מצמיד סכין אל החטוף היהודי המסכן ומבקש כופר תמורת חזרתו הביתה, הוא גם לא מחכה שתסתובבו כדי שהוא יוכל לתקוע לכם סכין בגב, והוא לא... (אם הבנתם כבר את העניין או שפשוט בא לכם לעבור הלאה, אז אתם מוזמנים לדלג על הרשימה הנוראית הזו בשמחה. שום דבר חדש לא יקרה אם תמשיכו לקרוא), והוא לא יורה בשוטרים, הוא לא מרביץ למתנחלים, הוא לא מסתובב עם דגל פלסטין וצועק: "תחי פלסטין, די לכיבוש!", והוא גם לא מפגין נגד צה"ל והמשטרה ואומר שהם לא מוסריים או משהו בסגנון, הוא לא עושה פיגועי דריסה והוא גם לא מפציץ את עצמו ברחוב הומה אנשים שמתפוצצים אחריו גם הם רק בגלל שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. (כן, יש גם ערבים שלא עושים דברים כאלו). לא, סייד קשוע הוא ערבי טוב. ולא רק שהוא לא עושה את כל הדברים האלו, אלא שהוא גם סופר (כן, סופר! לא מחבל). ולא רק שהוא סופר אלא שגם את הספרים שהוא כותב הוא לא כותב בשפת אמו, הערבית, אלא הוא כותב בשפה שיחסית זרה לו, העברית (רואים איזה ערבי טוב הוא, אה?). ולא רק שהוא כותב את הספרים שלו בעברית, אלא שגם העברית שלו היא לא סתם עברית של חובבנים ומתחילים, אלא עברית יפה, גבוהה, טובה, עם משלב לשוני גבוה וספרותי, עברית ספקטולרית שדומה לאותה עברית, פחות או יותר, שבה דובר שדרן הכדורגל הפופולרי והספקטולרי, ועכשיו גם חבר הכנסת, זוהיר בהלול (אה! עוד ערבי טוב).
***
שלושת הדמויות המרכזיות בספרו של סייד קשוע, הן עורך דין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה, ונער ישראלי משכונת בית הכרם.
עורך הדין ממזרח ירושלים הוא ערבי טוב. הוא מנסה לשמור על מראה שהוא כמה שפחות חשוד וכמה שיותר נורמטיבי, כשהוא הולך ברחובות העיר. הוא נוהג להסתובב בחליפה יוקרתית ומכובדת של עורכי דין כי, לטענתו, אם אתה ערבי אז סביר להניח שבהתחלה השוטרים יחשדו בך ויעצרו אותך כל רגע כדי לבדוק אותך ולראות שהכל בסדר איתך ושאתה לא מתכנן לבצע איזה פיגוע או משהו. החליפה היוקרתית הזאת עושה עליו רושם חיובי של אדם טוב ומכובד, בעל מעמד כלכלי יציב ומעלה. החליפה מעניקה לו חזות של אדם הגון עם השכלה ומעמד כלכלי טוב, אחד שלא מסתבך בפלילים, ועובדה, הוא מצליח להתחמק מהשוטרים, שכבר חושדים בו הרבה פחות משחשדו בו מלפני כן. בנוסף, יש לו גם מכונית מרצדס מפוארת. משרד עורכי הדין שבו עורך הדין ממזרח ירושלים עובד, נקרא "קינג ג'ורג'" והוא ממוקם בלב שכונה יהודית במרכז העיר. יש לו אישה, ילדה קטנה ותינוק. מדי פעם, עורך הדין ואשתו נוהגים לארח חברים בביתם או להתארח אצלם, לאכול סושי או להזמין פיצה, ובאותו הזמן גם לנהל שיחה קולנית על נושאים כמו חינוך, כסף ופוליטיקה. הרבה פוליטיקה. ופעם בשבוע, בכל יום חמישי, עורך הדין נוהג לבקר בחנות הספרים הקרובה לביתו, ולבחור לו משהו טוב לקרוא. יום אחד, כשעורך הדין מתעורר, הוא מגלה משהו דרמטי שישפיע קשות על המשך חייו. הוא מגלה שאשתו בגדה בו עם גבר אחר. אשתו האהובה וההגונה, שהוא לא האמין שהיא יכולה בכלל לעשות לו דבר כזה. ולא עם סתם גבר אחר, אלא עם בחור יהודי בשם 'יונתן'.
גם הסטודנט מטירה הוא ערבי טוב, או לפחות הוא משתדל להיות כזה. הוא רווק, בלי ילדים. הוא עובד סוציאלי ביחידה לטיפול בנפגעי סמים במזרח ירושלים, ויש לו גם תואר ראשון בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית. במשך שנות לימודיו הוא מתגורר במעונות בהר הצופים בשיכוני נוסייבה, שורה שלישית, בניין מספר אחד ודירה מספר שתיים. יש לו שני שותפים לחדר: וסים ומג'די. שניהם בני דודים, וגם ערבים טובים. וסים הוא סטאז'ר למשפטים, ומג'די הוא מורה בבית ספר לחינוך מיוחד. שלושתם מצליחים להסתדר לא רע ביחד, על אף הטעם השונה במוסיקה, בספרות ובקולנוע, וכשהם מוצאים לעצמם זמן פנוי, הם נוהגים גם לצאת ולבלות ביחד. הסטודנט מטירה נמצא כבר יותר משנה באוניברסיטה, ומאז, מלבד פעם אחת בחג כלשהו, הוא לא נפגש יותר עם משפחתו אמו, שמחכים בקוצר רוח לרגע הזה שבו הוא יסיים כבר את הלימודים, יחזור הביתה וימצא כבר כלה שיוכל להנשא אליה. אבל הוא, הסטודנט, למרות הגעגועים הרבים שיש לו למשפחתו ולביתו, הוא בוחר להשאר להשאר בירושלים, במעונות שבאוניברסיטה, כי יש לו לימודים. הרבה לימודים. יום אחד, קם לו הסטודנט ומחליט שהוא לא רוצה רק ללמוד, אלא גם לעבוד כדי להרוויח כסף. משום שיש לו ידע מסויים בתחום הסוציאלי, הוא בוחר ללכת לעבוד בהוסטל. ושם, בהוסטל, הוא מכיר את 'יונתן', בחור יהודי צעיר שנמצא בהוסטל. תפקידו של הסטודנט הוא לעזור ליונתן בכל מני דברים שבהם הוא מתקשה, ולשמש לו כ'הורה מחליף' בזמן שאמו נמצאת בעבודה. בהתחלה הוא מגלה שהעבודה הזו ממש לא פשוטה כפי שחשב בהתחלה, ואפילו די מסריחה, והוא גם שקל יותר מפעם אחת לעזוב, אבל לאט לאט, הוא מצליח להתרגל לעבודה הזאת, והקשר בינו לבין יונתן מתחיל להפתח.
יונתן הוא הנער הישראלי מבית הכרם, והוא גם יהודי טוב. אמו, רוח'לה, היא שמאלנית שתומכת, בין היתר, גם בהסדר מדיני. יונתן נמצא הרבה בחברת אמו (חוץ מהרגעים שבהם היא יוצאת לעבוד, כמובן), ואביו של יונתן נפטר לפני הרבה זמן, כשיונתן היה ילד קטן. יש לו מטפלת, מנהלת ההוסטל, ולה קוראים אסנת. יונתן הוא נער די גדול, כמעט בן 22, והוא הפך למעין 'צמח' בעקבות תאונה שעבר. כתוצאה מכך, הוא זקוק להרבה עזרה (וכאן נכנס לתמונה הסטודנט מטירה). הוא שותה ג'לי כתחליף למים, ואוכל מזון רך ונוזלי מתוך צנצנת. הוא לא יכול גם התקלח לבד, והוא צריך בעצם עזרה בכמעט כל דבר, אולי חוץ מבלשכב על המיטה ולבהות בחלל האוויר. יש ליונתן בחדר, על המדפים, 156 ספרים ו-98 דיסקים- 70 באנגלית ו-28 בעברית. כמו כן, יש אצלו בחדר גם מצלמה שמזמן, עוד בימים ההם שלפני התאונה שבה הפך לצמח, אהב מאוד לצלם בה, בעיקר את עצמו. זו מצלמה מדגם רוסי ואיכותי, אבל כזאת שכבר לא מייצרים, עם עדשה בגודל 50. אבל הוא, יונתן, נראה כמו האדם האחרון שיחשוב בכלל לשכב עם אישה של מישהו אחר. האמנם? האם דבר כזה באמת קרה?
בזמן האחרון אמא שלי התחילה להזמין כמה חברות ומכרות שלה הביתה לביקור (לא כולן בבת אחת ובאותו היום, אלא כל אחת בנפרד). אמי מציעה להן תה או קפה עם עוגה וכשהן עונות כן (וזה מה שקורה בדרך כלל. "כן, אני אשמח. תודה רבה"- ככה הן אומרות) אז ברגעים כאלו אני זה שמגיש את העוגה ופורס אותה, וגם מגיש את התה והקפה לגברת. בזמן שאני מכין את הכיבוד, אמי והאורחת מספיקות לדבר קצת ביניהן על כל מני דברים בחיים, ואז כשאני נכנס, ואני נכנס לרוב באמצע, אז אני איכשהו מצליח להשתלב בשיחה. כל אחת מן האורחות והסיפור שלה. הייתה אחת, למשל, שבאה יחד עם בעלה והתינוק הקטן והטרי בן החודש שלה (שבמשך רוב הפגישה הוא ישן), וסיפרה לנו שהיא ובעלה מנסים כבר הרבה זמן למצוא דירה חדשה, טובה, מרווחות, נקייה ובמחיר שפוי, ולהפרד כבר מהדירה הנוכחית והצפופה שהם גרים בה בשכירות. אף על פי שלא הכל היה אצלה מושלם בחיים ו'גן עדן', היא נראתה לי שמחה ועליזה כזאת, והיא שמחה מאוד לדבר איתי ולספר כל מני דברים על עצמה (ואני סיפרתי לה גם כמה דברים על עצמי). בעלה היה גם אדם נחמד מאוד שמדי פעם גם הוא שיתף אותנו בכמה דברים על עצמו, ובעיקר על ילדותו באוקראינה (הוא אוקראיני, אבל משום מה הוא לא יודע בכלל אוקראינית, אלא רק רוסית). ולמרות זאת, ליד האישה הדברנית הזאת, בעלה הרגיש לי קצת כמו דג. כי יחסית אליה, הוא היה ממש שתקן ונוכחותו כמעט שלא הורגשה בחדר בגלל אותה אישה. הייתה עוד אחת שבאה עם שתי ילדות שלה (בלי בעלה) ובין החלפת טיטול לילדה אחת לבין החלפת טיטול לילדה אחרת, היא סיפרה לי למי היא תצביע בבחירות הקרובות (היא אמרה שהיא תצביע לכחלון, וזאת מפני שהיא חושבת שהוא 'המועמד המתאים ביותר בממשלה שיכול לפתור לה את כל המצוקות והבעיות שמטרידות אותה'), לאחר ששאלתי אותה למי היא תצביע (בתקופה הזאת, שבסמוך לבחירות, שאלתי כמעט כל אחד למי הוא מצביע). והייתה גם אישה אחת שבאה לבדה (בלי בעל ובלי ילדים), ושיתפה אותי וגם את אמי שהיא לפעמים מרגישה דיכאון מסיבה כלשהי שהיא לא יכולה להסביר (היא באמת הרגישה לי מעט מדוכאת, אף על פי שהיא חייכה מדי פעם ואמרה שאמא שלי והבית שלנו נותנים לה מין הרגשה טובה כזאת של תקווה. כן, כן, תקווה. בדיוק ככה היא אמרה את זה). בנוסף, אותה אישה 'בודדה' שיתפה אותנו גם ברצון שלה לעזוב מתישהו את הקיבוץ שבו היא גרה, ולעבור לגור בעיר שבה גרה וחיה את רוב שנות הילדות שלה, שלפי דבריה היו "השנים הכי יפות שהיו לי בחיי". בקצב הזה, אני בטוח שאמא שלי תביא איתה בעתיד עוד ועוד חברות ומכרות שלה, כל אחת עם סיפור שונה, מעניין וייחודי, שכשאני מקשיב לו, אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי: "וואו! כמה הרבה אנשים מעניינים יש בטח בעולם הזה, שאנחנו עדיין לא מכירים!", כי בכל פעם ופעם אני מגלה אנשים חדשים, פרצופים חדשים, שלא הכרתי מלפני כן, וכנראה, כמו שאמרתי, שיהיו עוד אנשים כאלו בהמשך - אז ככה, בדיוק, הרגשתי לגבי הדמויות בסיפור של קשוע. אמנם כל הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הסיפור ריאליסטי. כלומר, הדמויות בסיפור יכולות להיות קיימות במציאות, אבל כמובן שיהיו כמה שינויים וזה לא יהיה 'בול' אותו דבר כמו בספר, כמו שם אחר לדוגמא , או אולי מראה חיצוני שלא בדיוק, במאה אחוז, תואם את מה שכתוב על הדמות בספר. אמנם הדמויות בסיפור הן פרי דימיונו של המחבר, אבל הרגשתי שהדמויות בסיפור (עורך הדין ממזרח ירושלים, סטודנט מטירה ונער ישראלי מבית הכרם), בדיוק כמו האורחות שביקרו אצלנו בבית, מספרים לנו, כל אחד ואחד מהם, את הסיפור שלהם בצורה הייחודית להם, ופותחים בפנינו, הקוראים, צוהר לעולמם ולעולמם של הסובבים אותם, ואני הצלחתי להתחבר ולהשאב אל תוכו. ואז, ברגע אחד, כל שלושת הסיפורים, מתחברים ומתאחדים לכדי סיפור אחד. והסיפור האחד הזה הוא בעצם הספר 'גוף שני יחיד' של סייד קשוע.
סיפורו של עורך הדין כתוב בגוף ראשון, ואילו סיפורו של הסטודנט כתוב בגוף שלישי. לעומתם, יונתן, הנער הישראלי מבית הכרם, הוא לא דמות מספרת, ולכן הסיפור אף פעם גם לא נכתב דרך נקודת מבטו.
כמו שאמרתי, סייד קשוע כותב נהדר. כתיבתו נקייה, יפה, צלולה ובעיקר כנה. אני לא יודע איך זה קרה, אבל דרך הכתיבה שלו הצלחתי להרגיש את סייד קשוע עצמו. כאילו לא אני זה שבאמת קורא את הספר, אלא זה הוא, קשוע, שמקריא לי אותו, בקולו המוכר לי מהטלוויזיה. מדי פעם גם, ואיך אפשר שלא, קשוע נוהג לפזר גם כמה רמיזות פוליטיות, תוך כדי הסיפור (כמו למשל גיבוש הלאומיות והזהות היהודית והפלסטינית, מעמדה של ירושלים וההבדלים שיש בה בין המזרח לכל השאר וגם ההבדלים בין האנשים שגרים בחלק המזרחי של העיר לבין האנשים שגרים בכל שאר החלקים, ובעיקר על ההבדלים שיש בין היהודים לערבים - מבחינת החינוך בבתי הספר, המעמד הכלכלי, ההשכלה והשפעת החברות השונות על התרבות של שני הלאומים ועוד), אבל זה לא כל כך הפריע לי. למען האמת, זה אפילו תרם, לפחות לדעתי, לסיפור, והפך אותו ליותר מעניין. חוץ מזה שלא כל הזמן הוא מדבר על פוליטיקה ולפעמים הוא מדבר גם על נושאים שלאו דווקא קשורים קשר ישיר לפוליטיקה, כמו למשל מין, אהבה, בגידה, והתמודדות עם מחלה קשה. עוד משהו שיש לי להגיד על הכתיבה של קשוע, זה שבמהלך הקריאה היו רגעים מסוימים שבהם התבלבלתי לרגע וחשבתי שאחת מהדמויות המספרות היא בעצם סייד קשוע בעצמו. זה הרגיש לי נורא מוזר, כי סייד קשוע הוא בכלל לא דמות בסיפור, אלא רק מי שכתב אותו. הדמויות המספרות הם רק עורך הדין ממזרח ירושלים והסטודנט מטירה. אולי זה בכל זאת נכון כל מה שאנשים אומרים על סייד קשוע, שרוב הדברים שהוא כותב על הדמויות שלו, באים בעצם מההשראה של החיים שלו עצמו.
***
למרות שאני לא עורך דין ממזרח ירושלים, או סטודנט מטירה- הצלחתי לחלץ ככה איזה כמה משפטים על כל אחת משתי הדמויות, משפטים שאני יכול להגיד שהם נכונים ומתאימים גם לגביי ושמעוררים אצלי רגשות של הזדהות:
"עורך הדין מעולם לא הזדקק לשעון מעורר. הוא תמיד התעורר בזמן, או יותר נכון, לפני הזמן. אמנם בימים שבהם היו צפויים לו דיונים חשובים בשעת בוקר מוקדמת נהג לכוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לפני שנכנס למיטה, אך הוא תמיד התעורר לפני הצלצול והספיק לבטל את ההתראה שקבע."
"עורך הדין סלד מספרים ארוכים. הן משום שלא היה לו פנאי בשפע ושעות הקריאה שלו הסתכמו ברגעים שלפני השינה והן משום שאהב לעבור הלאה, לסמן לעצמו עוד 'וי' ברשימת הספרים שהרגיש שהוא מחויב להכיר את תוכנם."
"הוא הביט בשעון וגילה כי נותרו עשר דקות עד לסגירת החנות. הוא כבר ידע מראש איזה ספר יקנה: הוא קרא עליו ביקורות השבוע, הבחין בו במדפי הספרים החדשים וידע שיחזור אליו בעוד רגע, אבל קודם החליט להעיף מבט על מדף הקלאסיקות."
"עורך הדין לא ידע איך הוא נראה. ואם ידע, ידע שהוא לא נראה טוב. איש לא אמר לו אם הוא נראה טוב או רע, והוא עצמו לא היה יכול לשפוט על פי המראה. תמיד נדמה היה לו שמראות שונות, בימים שונים, מספקות השתקפויות שונות לחלוטין של דמותו. גם התבוננות בתצלומים שבהם הופיע לא עזרה. כמו המראות, גם התצלומים הראו אדם אחר בכל פעם."
"עורך הדין חשב על עצמו כעל אדם המוכן לגרוע מכל. הוא היה מוכן למות הוריו אף ששניהם היו עדיין בריאים. אבל הוא חשב על מותם עוד בהיותו ילד, ואז המחשבה הזאת היתה נוראית, בלתי נסבלת ממש, והדירה שינה מעיניו. בשלב מסוים המחשבות על מות הוריו נהפכו לסבירות יותר, נסבלות, ובסופו של דבר, אולי כשנהפך בעצמו לאב, הציפייה למותם נעשתה טריוויאלית."
"המקום הפנוי היחיד במכונית היה לצד בחורה צעירה, שממבט ראשון זריז, שהסוויתי בהבעת פנים אדישה, התרשמתי שהיתה יפה אבל לא העזתי להסתובב ולהסתכל עליה יותר. כיווצתי את גופי כדי ששולי מעילי לא ייגעו בזרועותיה. הצמדתי את רגלי זו לזו והנחתי עליהן את התיק השחור. כל הדרך הקפדתי לא להסיט את מבטי מן החלון ומהר מאוד שכחתי את הבחורה שישבה לידי וחזרתי לתחביב היקר שלי, להביט לתוך בתים, לחפש חדרים מוארים בבניינים, לצוד צלי-דמויות, הבהובים של מקלטי טלוויזיה, ולחשוב על חייהם של האנשים החיים בחדרים החמים האלה שחולפים על פני, על אבות, נשים וילדים שחזרו מבתי הספר, ואולי יושבים עכשיו הם הוריהם ומכינים שיעורים ואולי רואים סרטים מצוירים, מנהלים סוג של חיי משפחה."
"תמיד קינאתי באנשים שידעו לנגן. כשהייתי ילד רציתי מאוד ללמוד מוסיקה."
והנה גם כמה משפטים שפחות:
"עורך הדין ידע לשמור על ספריו והם תמיד נראו במצב חדש. הוא מעולם לא קיפל עמודים של ספר, לא כתב הערות בתוך הספר ותמיד השתמש בפיסת נייר דקה כדי לסמן את העמוד שאליו הגיע בקריאה."
"האמת היא שלא אכלתי כי אכילה תמיד נראתה לי דבר מביך, בהמי, פעולה שיש לעשות אותה לבד, בחדרים סגורים. בטח שלא ליד בחורה ובטח שלא ליד בחורה שכבר ידעתי היטב שאני מרגיש כלפיה משהו, משהו שניסיתי לדכא ללא הצלחה."
***
ובחזרה לנושא שפחות נעים לדבר עליו- פוליטיקה:
אם נתעלם כרגע מן העניין הפוליטי, אז בטח היה אפשר לחשוב שהסיבה שבגינה קשוע עזב את הארץ היא בגלל שזה לא רווחי להיות סופר ישראלי. אולי הוא באמת מרגיש שהוא לא מרוויח מספיק מלכתוב ספרים בישראל, ולכן הוא עבר לשיקגו שבארצות הברית כי שם מקבלים יותר כסף על ספר שכותבים? אולי באמת, מי יודע? יש מצב. אי אפשר לדעת.
אבל, בגלל שכמעט ואי אפשר להתעלם מהפוליטיקה כי היא יכולה להיות קשורה ורלוונטית כמעט לכל נושא, או כמו שסוריקטה אמרה - ואמרה זאת היטב, יש לציין - "הכל פוליטי בחיים"- אז כנראה שהסיבה האמיתית שבגינה קשוע עזב את הארץ, היא לא מפני שזה לא רווחי להיות סופר בישראל, או לפחות לא רק בגלל זה, אלא בגלל ש, ואולי זה לא נעים כל כך להודות, זה לא רווחי להיות ערבי בישראל.
ובאמת, חבל לי שהוא עזב את הארץ. כזה ערבי טוב הוא היה, בחור נשמה עם לב ענק ובכלל, סופר פשוט כשרוני... אין מה להגיד,
ישראל הפסידה עוד ערבי טוב אחד, שעזב את הארץ רק בגלל שאיזה משהו הפריע לו שם והסב לו אי-נוחות.
אבל מצד שני, אני יכול להבין אותו. זה באמת קשה להיות ערבי במדינת ישראל, כמו שאמרתי. נו טוב, אני מקווה לפחות שאתה נהנה שם, באמריקה, סייד ידידי. ואם יום אחד תתגעגע לארץ, אז תבוא לבקר. אתה מוזמן בכיף. ועדיף אם אחר כך גם תשאר פה ולא תחזור חזרה. אני יודע שזה יקרה רק בתנאי שיהיה פה יותר טוב ממה שהיה לפני שעזבת, אבל מי יודע, אולי באמת יהיה פה מתישהו יותר טוב, לפחות מהבחינה הספציפית הזאת? אולי, כמו שהאורחת 'הבודדה' שביקרה אצלנו בבית אמרה - ואמרה זאת היטב - "יש תקווה"?
***
