ביקורת ספרותית על אפס עד 12 - יומן השנה הראשונה מאת ארנה קזין
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 26 במרץ, 2011
ע"י קואלית


ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה...
זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "...ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.
"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש...
תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.

פינת העטיפה:
העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:
"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קואלית (לפני 7 שנים)
תודה! הורות זה משהו שצריך לחוות, אין ספק בכלל. אבל ברגע שאת קוראת על עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאת עוברת - זה מעניין.
תודה לך על התגובה!
yaelhar (לפני 7 שנים)
אהבתי את הביקורת שלך למרות שהספר עוסק בשני תחומים שבדרך כלל משעממים אותי - הורות ולסביות. יש נושאים שנראים לי מתאימים יותר לחוות אותם מאשר לקרוא עליהם...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ