ביקורת ספרותית על בית הדיו מאת מחברים שונים
ספר מעולה

---

9 כותבים שונים

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).
יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.
כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.
ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:
סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז... יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו...).

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.
לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית... אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים בבלוג: www.koalablog.co.il
(הזכויות שמורות לשרון שלו)

» ביקורות נוספות של קואלית
» ביקורות נוספות על בית הדיו