חיכיתי בקוצר רוח לקרוא את הספר הזה. עיניין אותי לראות מה יצא תחת ידם המיומנת של דויד גרוסמן כסופר ומיכל רובנר כאחראית על הרישומים. אין ספק שלא התאכזבתי. הספר מקסים ומרגש ואפילו העלה לחלוחית בעיני.
הסיפור הוא על ילד בשם בן, שהולך לטייל עם אמא שלו ועם הכלבה פלא בשדה ואמא אומרת לו "אין עוד כמוך בכל העולם". בן דווקא לא אוהב את זה וטוען שזה גורם לו להרגיש לבד ושאין עוד אף אחד כמוהו. מתפתחת שיחה בין השניים על משמעות הלבד והביחד והאם עצם היותנו אינדיבידואלים הופכת אותנו בהכרח לבודדים. מעבר לשיחה הזו לא קורה כלום בעצם. אין איזו עלילה שמתפתחת או מתח שנבנה, פשוט שיחה "רגילה" לכאורה בין אמא לבן. אני אומרת לכאורה כי זו שיחה שמתחילה משאלה נאיבית, אבל מקבלת עומק פילוסופי משהו. זה מביא אותי לנקודה הבאה – ספר ילדים? לא נראה לי...
הספר מהמם, מקסים, מרגש ועוד הרבה דברים אחרים טובים שאני יכולה להגיד עליו, אבל לקרוא לזה ספר ילדים זה נראה לי לא מתאים. אולי רק לילדים הרבה יותר גדולים. ילדים קטנים אוהבים ציורים צבעוניים עם קונטרס גבוה, שעוזרים להם להבין את הסיפור. כאן, הרישומים של רובנר הם כל כך מינימליסטיים ואינטימים וחסרי צבע ואפילו הבעות פנים, שנראה לי שזה לא ידבר לילדים הקטנים. זה מסוג הספרים שיש להם מוסר השכל מאוד מרגש ונכון ואמיתי ואנושי ואפשר לתת אותם כמתנה לילדים בוגרים וגם למבוגרים. הכתב עצמו כתוב ככתב יד ומנוקד. זה גם עיניין שיהיה בעייתי לילדים, שתחילה לומדים לקרוא אותיות דפוס ויהיה להם קשה לקרוא סוג כזה של כתב לדעתי.
מבחינת העיצוב של הספר עצמו – הוא נראה כמו מחברת. כמו משהו אישי (מה שמצטרף לרישומים המינימליסטים ולכתב היד). הכריכה והדפים שבפנים הם בצבע בז' ויש להם טקסטורה קלה כזו, כמו של מחברת סקיצות. עושה רושם כאילו יש רצון לגרום לסיפור ולספר להיות מתאים לכולם, ולכן אין שם לאמא ולילד קוראים "בן", שם שהוא גם שם כולל לכל הבנים אי שם. אפילו עצם זה שברישומים אין פנים – כל אחד יכול למצוא את עצמו שם.
יש משהו מאוד מאוד מיוחד בספר הזה. בכולו. גם בתוכן וגם בעיצוב.
כן ילדים, לא ילדים, עזבו אתכם משטויות – איך שסיימתי עם הספר הזה רצתי לחבק את הילד שלי, כדי שידע שהוא הכי מיוחד בעולם. בשבילי.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים את האיור הראשון מהספר בתוספת ממש ממש עדינה של צבע אדום. שם הספר ושאר הכיתוב כתוב בכתב ומנוקד (כמו בתוך הספר). מינימליסטי ומקסים. אני גם אוהבת את הטקסטורה העדינה שיש על הכריכה.

עוד על ספרים בבלוג:
www.koalablog.co.il

ארנה קזין היא לסבית שיצאה מהארון בשנות ה-30 לחייה (היא ילידת 67') ואף פעם לא הרגישה שהיא רוצה להביא ילדים לעולם הזה. היא תמיד הייתה בגישה של "למה לעשות להם את זה?!". היא ובת זוגתה מיכל מחליטות להביא ילד. מיכל היא זו שנכנסת להריון וכך נולדת לה נעמי. לפנינו בעצם יומן המתאר את השנה הראשונה של השתיים או כמו שכותבת ארנה בעמוד 12 – "מה שבא לידי ביטוי ביומן שלפניכם הוא המבט המסוים שלי – לפעמים סנטימנטלי, לפעמים עיתונאי או מהורהר – על השנה היקרה הזאת. למיכל, בת זוגי, האמא בסיפור הזה, היתה זו בוודאי שנה אחרת, שונה בתכלית משלי; ולנעמי עצמה – ובכן, על השנה הראשונה שלה לא נדע כנראה לעולם. מה שנוצר הוא תיעוד של הורות מתהווה של אישה שבחרה לא להיות אמא בגופה; שחשבה כל חייה שהיא בוחרת לחיות בגפה ושאינה רוצה לגדל ילדים, ובכל זאת קשרה את נפשה בנפשה של אהובתה, ואימצה אל ליבה את ביתן. זהו תיאור של מצב חריג יחסית: אישה שאינה אמא זוכה להתבונן באמהות ובהורות (שלא לומר לתפוס את עמדת האבהות) התבוננות קרובה, מדרגה ראשונה. זהו תיאור של שיגרה. של ימים באים והולכים. של משימות קטנות, רגשות גסים, אתגרים פשוטים. תיעוד של היומיומי במובן הרגיל – גשמי ובלתי דרמטי – ביותר".

אני מקנאה בארנה קזין – היא עשתה את מה שחלמתי לעשות – לכתוב יומן כמעט יומיומי שמתאר את הדבר המדהים הזה שהוא גדילה של ילד וההתפתחות שלו בשנה הראשונה. אמרתי לעצמי שאעשה את זה ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת לתוך המציאות החדשה הזו. הלילות מתחברים לימים שמתחברים שוב ללילות שמתחברים לעוד סוף שבוע ולפני ששמים לב מה קורה כבר עוברים חולפים להם כמה חודשים ולא זוכרים את ההתחלה...
זהו יומן מאוד חושפני ומאוד מאוד אמיתי. קזין מעלה סוגיות פרטיות ואישיות שברוב המקרים לא מדברים עליהן בקול רם, אותן שאלות ותהיות שצצות בראשה של כל אם וכל בן/בת זוג לאם טרייה וילד חדש – מערכת היחסים בין ההורים שעוברת טלטלות לא מעטות בעקבות הלידה, חוסר השינה, המירמור והמצב החדש, עיניין הלסביות שהיא מתחבטת בו חדשות לבקרים (איך נסביר את זה לנעמי?), הצורך להתחבר חזרה לדברים שעשינו לפני הלידה ועוד כאלה ירקות.

אין ספק שזה ספר נישתי. זה לא מתאים לכולם ולא יעניין את כולם. זה בעיקר מדבר לאימהות טריות ואימהות בכלל. אבל אני חייבת להגיד לכם שהרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר. זה גרם לי לחוות את הכל מחדש – את הלידה, את הימים הראשונים, את החודשים הראשונים, את החרדות, את השאלות החוזרות ונשנות – האם הוא מתפתח כמו שצריך? מה הוא כבר "אמור לעשות" בגיל הזה ומה זה אומר אם הוא לא עושה את זה? למשל, ארנה ומיכל לקחו את נעמי לרופאה בגלל הקאות. גם לנו היה סיפור כזה ומצאנו את עצמנו במיון עם ילד בן שבועיים וחצי. הרופאה אמרה להן "...ההקאות, תגובת הריפלקס, יעברו בגיל 3 חודשים; הבכי יעבור בגיל 30" (עמ' 58) – כשיש לך ילד אתה מגלה שלכל הרופאים יש את אותן בדיחות. אבל זה עדיין משעשע, במיוחד כשאתה מגיע לחוץ וחרד.

גיליתי גם שמיכל ואני שרות את אותו שיר ערש לפני השינה לילדים – מזמור ליקינטון. גיליתי גם שכולנו שמחים מאוד מאוד כשיש קקי בחיתול. אף פעם לא חשבתי שאשמח כל כך למראה הדבר הזה ומסתבר שאני לא היחידה. קזין מתארת את "חדוות הקקי", אפילו כזה משפריץ עליה ומלכלך את כולה.
"נעמי צהובה. העור שלה צהוב. הלבן של העיניים צהוב. הפיפי צהוב. ורק הקקי שחור משחור. טנחנו מחכות לקקי בצבע חרדל. זו ציפייה דרוכה, משועשעת: הקקי חשוב. הקקי הוא הסימן והוא הדבר עצמו. אנחנו לומדות לאהוב את הקקי. אהבה שאיבדנו בשנים של סוציאליזציה (מיכל צוחקת עלי: היא מזכירה לי כמה אני אנאלית בשגרה; מעולם לא איבדתי את חדוות הקקי, לטענתה)".

קזין כותבת בצורה מאוד רהוטה, מצחיקה, חדה ושנונה. היא איכשהו מצליחה לדבר גבוהה בלי להשתמש בשפה מפוצצת. היא כותבת ב"לאישה", ב"הארץ", מעבירה סדנאות והרצאות – כתיבה ממש לא זרה לה וזה בהחלט מורגש. הכתיבה יפייפיה.

בגלל היותי אמא לפעוט בן שלושה וחצי חודשים כאבתי את הכאבים שלהן, התלבטתי את ההתלבטויות שלהן וממש הזדהיתי עם הכתוב. והתרגשתי. הרבה. גם בכיתי. אבל זה לא חדש...
תמיד יש משהו מנחם בלדעת שכולם עוברים את אותו דבר עם שינויים ממש ממש קלים. בין אם זה זוג הטרוסקסואלי, זוג חד מיני או בכלל הורה יחיד. הדברים העיקריים נשארים אותו דבר עם תוספות אחרות. כוווווווווווולם עוברים את זה ואצל כווווווווווווולם זה פחות או יותר אותו דבר. וזה תמיד מנחם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש – כי הספר הזה עשה לי את זה בטירוף. הסייג היחיד שלי הוא שזה מתאים לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים ולא לכל אחד. וכן – גם גברים יכולים בהחלט לקרוא אותו.

פינת העטיפה:
העטיפה צהובה ועליה איור חמוד לאללה של טל דרורי – סילואט של עגלת תינוק שרגליים ויד עם רעשן מבצבצים ממנו וצד אחד שלה נראה כמו פרופיל של בן אדם. מינימליסטי וחמוד. מאחורי האיור ישנן שורות לבנות שמדמות מחברת, רמז קטן ל"יומן" אבל עדיין לא "מאכיל בכפית". הדבר היחיד שלא אהבתי הוא הבחירה בצבע הצהוב כרקע. זה צבע בעייתי כי קשה לעכל אותו כשהוא מגיע במנות גדולות, זה קצת צורם בעיניים וקשה להסתכל על זה לאורך זמן. אני גם לא אוהבת את הקונוטציות שיש לצהוב (שנאה, צהבת וכו').

ציטוטים:
"בבידוד העירוני המסוים שלנו, בהיעדר שבט נשים אמהות, דורות של מגדלות ילדים מנוסות שסובבות אותנו עם סיפוריהן, עם ניסיון חייהן ועם חוכמתן, מצאנו ידידוּת בספרים".

עוד ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il

אני אמא בדיוק חודש וחצי וזה מספיק זמן לדעת שנושא השינה הוא עיניין רגיש ('תכלס גיליתי את זה כבר בלילה הראשון, אבל נו מילא...). בהתחלה לא ישנים כי הבחורצ'יק "עוד לא מסונכרן יום ולילה" או איך שיקראו לזה, ואחר כך לא ישנים כי הוא פשוט מתחיל להבין מה הוא מפספס כשהוא הולך לישון ואנחנו נשארים ערים ואני באמת לא יכולה להאשים אותו. בכל מקרה, לכמעט כל מי שאני מכירה ויש ילדים מגיע שלב שבו מתחילות המלחמות על שעות השינה. יש כאלה שאצלם מתחילים להנחיל את העיניין בגיל מוקדם ויש כאלה שמחכים לגילאים יותר מאוחרים.

בספר שלפנינו טיפטף הקטן צריך ללכת לישון. מוקדם. ובלי ויכוחים מיותרים.
בהתחלה אמא ואבא מחבקים ונותנים נשיקה ואז טיפטף יוצא מהמיטה באי-אלו אמתלות – פעם אחת הוא חולם שהוא עף אל תוך הסלון ופעם אחת יש מפלצת בחדר (שעשויה מגרביים כמובן) ופעם אחת הוא אפילו צמא. בכל פעם מחזירים אותו ההורים למיטה (נשמע מוכר?) ובכל פעם הם קצת יותר כועסים ואפילו כבר לא מנשקים (גם נשמע מוכר?).

הספר הזה מתוק כמו סוכריה, החרוזים בו מקסימים, האיורים מהממים ועוד יש לכל זה פן חינוכי! מה צריך יותר מזה?
ריקי ממרן היא יועצת חינוכית, מנהלת רשת גני ילדים "קול חינוכית", המכללה לגיל הרך והאקדמיה הצעירה ורחל מעיין היא יועצת פדגוגית ומדריכת משפחות. קיצר – נראה לי שהן יודעות דבר או שניים על התפתחות ילדים ו"סיפורי טיפטף" הם חלק מסדרת "ספרי המכללה לגיל הרך" הפונה לילדים ולהורים ומשקפת עימותים הקשורים לחינוך הילד בשלבי ההתפתחות השונים (כך מהעטיפה).

עוד מילה וחצי על האיורים – מבחינתי יש משמעות גדולה לאיורים בספרי ילדים כי אנחנו מראים להם אותם וזה עוזר להם לקבל מושג על מה שקורה בסיפור ולהזדהות עם הגיבורים וכאן האיורים פשוט מעלפים. בחלק מהאיורים הרקע נראה ממש כאילו יש לו טקסטורה משלו. מקסים. הבאתי כאן כמה דוגמאות מתוך הספר על מנת שתוכלו להתרשם.

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, האיור על העטיפה הוא אחד האיורים מתוך הספר וכאמור – מאוד אהבתי את כל הציורים אז גם זה יפה בעיני.

עברה בדיוק שנה מאז פרסמתי את ההמלצה החמה שלי על הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס
כשסיימתי לקרוא את הכרך הראשון של סיפורי שרלוק הולמס תקף אותי עצב שכן הולמס מוצא את מותו יחד עם יריבו המושבע פרופסור מוריארטי כששניהם נופלים לתהום במפלי הרייכנבאך. כמובן שהעובדה שמדובר בכרך א' ואחריו יגיע כרך ב' קצת ריככה את המכה... אז הנה הגיע לו כרך ב' ושרלוק הולמס מופיע לאחר שלוש שנים מאותו מקרה על מפתן דלתו של ווטסון ידידנו וגורם לו להתעלפות קטנה.

הסיפורים, כמו בכרך הראשון אינם ארוכים אבל עדיין מלאי פרטים. רמזים שמביאים אותנו למעין קתרזיס בסוף, כשהתעלומה נפתרת. אני אוהבת את התיאורים התקופתיים של העיר, של הכפרים ושל הלבוש.
אני אוהבת גם את העובדה שהולמס לא מושלם, שלפעמים ישנו איום אמיתי על חייה של אחת הדמויות והוא לא מצליח להציל אותה. הוא תופס את הפושע כמובן, אבל טיפה מאוחר מידי. יש בזה משהו שעושה אותו אנושי.

אחרית הדבר מאת דרור משעני – "אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי" – מביאה סקירה קטנה של פועלו של קונן דויל ואיך היה מתוסכל מיציר כפיו עד כדי כך שאמר את המשפט שפותח את אחרית הדבר. דויל פחד שלא יתפסו אותו כסופר רציני ולכן הרג את הולמס בסיפור האחרון בכרך א' והחזיר אותו לחיים רק לאחר 8 שנים בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו.
כמו כן, מזכיר משעני את הספר של פייר באיאר, שיצא בשנת 2008 – "פרשת כלבם של בני בסקרוויל"- בו הוא טוען שקונן דויל כל כך שנא את הדמות שהוא עצמו יצר שהוא גרם לו לטעות ולערער את המוניטין לו כבלש. משעני מביא עוד דוגמאות לכך מהסיפורים שבקובץ זה ובאופן כללי, מציע ניתוח מעניין לסיפורים ולמערכת היחסים בין שרלוק הולמס ליוצרו.

כתבתי את זה לגבי הכרך הקודם אבל זה כמובן מתאים גם כאן – לא הייתי ממליצה לקרוא את כל הספר בבת אחת כי בסך הכל הרעיון הכללי דומה מאוד בכל הסיפורים ואם תקראו אותם אחד אחרי השני ברצף, יש מצב שתצליחו לנחש את כיוון החקירה של הולמס. הייתי ממליצה לקרוא בין ספרים, כשרוצים להתאוורר או במקביל לספר אחר. כל פעם לקרוא סיפור אחד. כמו ממתק.
הספר מתאים גם למבוגרים וגם לנוער.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
טוב, אני יכולה פשוט להעתיק את מה שכתבתי על הכרך הראשון ורק לשנות את הצבע מירוק לאדום...
כיאה לספר כזה, עם עבר מפואר כשלו, יש לו כריכה קשה, עם טקסטורה עתיקה משהו. הכיתוב בזהב והמינימליזם הכללי של העטיפה נוסכים בו המון כבוד. לא צריך יותר מזה. ככה זה כשאתה אייקון – מספיק לשים סילואט שלך וכולם ידעו במי מדובר. על עיצוב העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל שעושה עבודה מדהימה.

לינק להמלצה על הכרך הראשון אפשר למצוא כאן:
http://koalablog.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=41:%D7%A9%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%A1---%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D,-%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%90'-/-%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%25A

איזה כיף! גיליון חדש של כתב העת מסמרים, שישה עשר במספר, והפעם בנושא מסעות. אושר צרוף. איזה גיליון מהמם! טוב, זה לא חדש שמסמרים עושים עבודה מעולה בכל הקשור לעיצוב, אבל זה תמיד כיף להיות מופתעת מחדש.

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל...

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה...

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף...

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה...), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות...

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש.

פינת העטיפה:
על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:
"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)
ציטוטים נוספים בבלוג - www.koalablog.co.il

מסמרים מס' 16
גיליון בנושא מסעות
כותבים שונים
עורך ראשי: אמיר רותם
מוציאה לאור : נועה גלר דנצינגר
אתר מסמרים - www.koalablog.co.il

גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של אריאל מגנוס הוא פשוט מצחיק.

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא את עצמו בלב הרובע הסיני של בואנוס איירס, מוקף במשפחה סינית ובמנהגים סינים. בהתחלה הוא די עסוק בעצמו ובאיי-פוד שלו (שאו-טו-טו נגמרת לו הסוללה ואין לו איך להטעין אותו) ומנסה לא להשתעמם בצורות שונות ומשונות. באיזשהו שלב הוא מגלה שאף אחד לא באמת מחפש אותו וחושב עליו ותכלס' גם לא כזה לחוץ לו לחזור למקום שממנו הוא בא והוא מתחיל להיפתח לאנשים שסביבו. לסינים, זאת אומרת.

במשפחה שהוא חי בה יש סבא, ילד ואמא ועוד שני סינים (עם כינור גדול?), צ'או ופן שמבשלים אורז כל היום. כבר מזה אפשר להבין שהספר מלא סטריאוטיפים – "צ'או פו" הוא שם של מנה סינית במסעדות סיניות, שכולנו כבר יודעים, גם בלי להיות בסין, שהאוכל שם הוא המצאה של האמריקאים ולא של הסינים, וכמובן – זה היה ברור שסינים יכינו אורז – אלא מה? ורצוי מטוגן אם אפשר. יש אנשים שזה יפריע להם אבל אני משוכנעת שזו לא כוונת המשורר. אריאל מגנוס לא גזען, הוא פשוט ציני ומפוצץ בהומור שחור. כמוני. אולי בגלל זה הספר הזה הצחיק אותי כל כך. יש כאלה שיגידו שזה עושה אותו "ספר לא רציני" אבל באמת שזה לא הפריע לי ולא הרגשתי ככה. זה בא לי טוב.

זה ספר קליל, עם פרקים קצרים, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. אפשר אפילו לקרוא אותו בין ספרים או במקביל לספרים אחרים כי אין איזו עלילה שקשה לעקוב אחריה ואפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו גם בלי שזוכרים מה בדיוק היה בפרק הקודם או בזה שלפניו. הוא צוחק על הכל ועל כולם וכן, גם על יהודים. אבל בהיותו יהודי במקור – מותר לו, לא?

ובנימה קצת יותר רצינית – אפשר ללמוד מהספר הרבה על התרבות הסינית ועל המנהגים בכלל ועל המנהגים של המהגרים הסינים בארגנטינה בפרט.
בהחלט ספר חמוד ומשעשע, לא מעמיק ומתאים לתקופות שרוצים "לאוורר" בהן קצת את הראש ולא לחשוב יותר מידי.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש – כי אני חולה על ציניות

פינת העטיפה:
אני קצת מסויגת בעיניין העטיפה...אני לא ממש אוהבת אותה. קודם כל היא צהובה, שגם זה סוג של סטראוטיפ. רואים מטוסים אדומים, רכבת אדומה (קריצה לקומוניזם?), השילוב של האדום והצהוב כמובן מזכיר את הדגל הסיני. יש לנו גשר עם שלט בכיתוב בסינית וברקע מגדל מגורים שנראה מתאים לאיזור של שיכונים. אה! ויש כמה אנשים ערומים שרצים עם הגב אלינו. לא כל כך הבנתי את כוונת המשורר ואז הסתכלתי בתוך הספר ומסתבר שזו יצירה שקוראים לה "שעטה קדימה" של צ'י פנג – סיני אני מניחה? זה כנראה ההקשר היחיד מבחינתי כי אני לא רואה כל כך קשר בין האימג' ובין הסיפור, אבל תמיד יכול להיות שאני מפספסת משהו. אהבתי יותר את העטיפה המקורית שבה רואים חזית מסעדה עם שם בספרדית שהפירוש שלו "כולם מרוצים", מי שיקרא את הספר יבין את ההקשר כבר...

לציטוטים והמלצות נוספות:
koalablog.co.il

טוב, לכאורה יש לפנינו סיפור בנאלי – בן אדם חי חיים שגרתיים של עבודה ונישואים עד שעובר עליו אירוע טראומטי מסוים שגורם לו לחשוב מחדש על הכל. אני מאמינה שרובנו היינו במקום הזה בשלב כזה או אחר של החיים. לרוב זה קורה כשאתה מרותק למיטה ויש לך את הזמן לחשוב פתאום על כל מה שעשית בחיים, לגלות שזה לא מעט ואז להבין שאפילו שזה לא מעט, זה לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שאיחלת לעצמך. ומהנקודה הזו מגיע בדרך כלל שינוי. זה המקרה הטוב כמובן. במקרה הפחות טוב, אתה מבריא וממשיך בחיים שלך ושוכח שעבר עליך בכלל משהו...

דניאל הוא בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי לניצה. אין להם ילדים והיא מאשימה אותו בזה, למרות שעשו בדיקה שגילתה שדווקא היא העקרה מבין השניים. אפשר להגיד שהוא משגשג מבחינת הקריירה (שותף בחברת אחזקות), ולא חסר לו כסף. הוא רצה להיות עשיר – והוא הגשים את זה.

והנה, ביום בהיר אחד, לוקה דניאל בהתקף לב. את הלב שלו, כאמור, לא ממש מעניין כמה כסף יש לך בבנק או חיי הנישואים השגרתיים שיש לך, גם אם לא מוצלחים במיוחד. מה שכן מעניין את הלב שלך – זה שיש רגשות שאולי אתה מדחיק כבר הרבה זמן. וזה מה שדניאל עושה בזמן שהותו בבית החולים – חושב ומכה על חטא. חדרו בבית החולים מלא בדמויות צבעוניות שונות ומשונות, שגם הן, כל אחת בדרכה, עושה חשבונות נפש לעצמה.

דניאל מספר לנו את סיפור חייו ואת הדרך הארוכה שעבר משכונת המצוקה שגדל בה ועל הטעויות שעשה בחייו. מעל לכל אלו הכי מורגשת היא האהבה הגדולה שדניאל מרגיש שפספס, סוג של "אהבת חייו" – אביגיל. לאביגיל יש בכלל בן זוג קיבוצניק – דובי, שבו היא בוגדת עם דניאל מפני שדובי לא נמצא הרבה בבית ומגיע בעיקר בסופי שבוע. אביגיל הזו היא פסיכית לא קטנה ולא פעם עיצבנה אותי במהלך הקריאה... כל הקשר ביניהם הוא סוג של רכבת הרים, פעם גבוה גבוה ופעם נמוך יותר מים המלח וכמובן מתובל בהרבה סצינות ודרמות (מהצד שלה, כמובן).

הדמות הנשית הנוספת היא ניצה, אישתו של דניאל וגם היא קלאפטע לא קטנה (היה כל כך קשה להכניס איזו מישהי נורמלית לסיפור הזה??). היא קרייריסטית, דעתנית, מעריצה של הפנתרים השחורים ופעילה חברתית רצינית. בקיצור – שתי הדמויות הנשיות העיקריות בספר לא היו ממש לטעמי. כל אחת מהן מייצגת דברים שאני לא אוהבת ומעצבנת מאוד בדרכה.

זהו הספר הראשון שאני קוראת של אלי עמיר ואמרו לי שדווקא הוא הכי פחות טוב, אין לי ממש למה להשוות אבל אני בהחלט יכולה להגיד שעמיר כותב מצוין. למרות שהעלילה עצמה היא די בנאלית וזה סיפור שכבר קראתי הרבה פעמים (הראשון שעולה לי לראש הוא שנת הארנב של ארטו פאסילינה), הכתיבה השאירה אותי עירנית לכל אורך הספר ובשורה התחתונה – ממנה הכי נהנתי.

לסיכום – זהו ספר קליל, לא מתיימר יותר מידי, שעוסק במחשבות שעוברות לנו בראש לפעמים והרצון שלנו לממש את עצמנו ולהגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה אנחנו אומרים – "הנה, זה בדיוק מה שרציתי" ולא להסתכל אחורה ולהצטער על דברים שנעשו או לא נעשו.

דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
על העטיפה אנחנו רואים דמות של בחורה אוחזת בלון אדום בגבה אלינו. היא עומדת בתוך שדה של פרחי בר וברקע אנחנו רואים משהו שנראה כמו ירושלים. האימג' עצמו באמת מקסים, אבל אני לא ממש מבינה את ההקשר לסיפור שלנו מלבד היותה של ירושלים ברקע, שהיא הזירה העיקרית להתרחשויות בספר. שם הספר הוא "מה שנשאר" וכל פעם שהסתכלתי על העטיפה שאלתי את עצמי – "מה ישאר מהאימג' הזה אחרי שהבלון האדום יעוף?", כי הוא נראה כאילו הרוח עומדת לקחת אותו כל רגע, כמו הרבה דברים שבריריים בחיים האלה.

ציטוטים:
"נישואים הם משכנתא שלא נגמרת, ואת הריבית שלה צריך לשלם כל החיים".

"לאן נעלם כל זה, תהיתי עכשיו, למה לא נשמרה האהבה. כל החיים אנחנו רודפים אחריה, וכשהיא בידינו היא נשמטת מבין האצבעות, ואיננו זריזים מספיק להתכופף ולהרים אותה מין הארץ".

"חלפו שבעה ימים ושבעה לילות, שבוע שלם, יותר מין הזמן שנבראו בו השמיים והארץ, ואילו בינינו רק חושך על פני תהום".

עוד ציטוטים והמלצות בבלוג:
www.koalablog.co.il

זהו הספר הראשון בסדרת "הספרנית" של הקיבוץ המאוחד, אותה עורכת הסופרת יהודית קציר. זו נראית כמו התחלה בהחלט מבטיחה לסדרה ומאוד מסקרן לראות מה יהיה בהמשך.

נתחיל מהעובדה שמדובר בספר מדכא. אני לא מתכוונת להשלות אתכם. כשכל פרק הסתיים הוא השאיר אותי בתחושה כבדה ועצובה. כל פרק הוא מעין סיפור קצר שבהחלט יכול לעמוד בפני עצמו (שמונה במספר), ומסופר מפיה של דמות אחרת. כל הדמויות קשורות ביניהן בקשרים משפחתיים כאלה ואחרים. בעצם מדובר בסיפורן של שתי משפחות על דורותיהן - משפחה אחת היא המשפחה של אסתר, שהיא גם הפרק הפותח את הספר והמשפחה השניה היא של מקס, אחיה. בכל פרק, ולכל דמות יש קטסטרופה אישית משלה.

בפרק הראשון אסתר, דיירת בבית אבות, נופלת במקלחת ועוברות עליה כמה שעות של יסורים בזמן שהיא שוכבת על רצפת חדר האמבטיה וממתינה שימצא אותה האח שיבוא לבדוק למה היא לא עונה לטלפון. אלו שעות ארוכות וכואבות שבהן היא נזכרת בקטעים מסיפור חייה וכך אנו מתוודאים לנפשות השונות במשפחתה. כבר בפרק הראשון אנו מגלים שבין אסתר ומקס היה גילוי עריות שנמשך כמה שנים ונפסק רק כשאסתר החליטה להקים משפחה. מקס נפגע מהעיניין והקשר בינהם נותק. כך בעצם נוצרו שתי משפחות, שאין ביניהן קשר.
לאסתר יש שני ילדים – מיכל ודוד וגם להם שני ילדים. יש הרבה נגיעה באלמנטים של מחלות נפשיות וכולם תוהים כל הזמן אם ה"גנים" האלה יעברו הלאה. לדוד הייתה בת נוספת, שהייתה לה מחלה נפשית מסוימת, שבסופו של דבר הביאה אותה להתאבד בקפיצה מהחלון וכולם חרדים כל הזמן שמא ה"מחלה" הזו תעבור הלאה לילדים אחרים ואיפה תצוץ ה"הפרעה" הזו שוב.

יש כאן סוג של בדיקה – איך אסונות משפיעים על המשפחה ככלל ועל היחידים במשפחה? ובכלל, יש כאן דיבור נרחב על משפחתיות, איפה המקום של כל אחד בתא המשפחתי ואיך משפחה יכולה להיות מחזקת, בדיוק כמו שהיא יכולה גם להחליש.

אין ספק שיש כאן סוג של טלנובלה, כי יש כאן הכל – גילוי עריות, התמודדות עם סרטן, מחלות נפשיות, תאונת דרכים קטלנית – you name it– וכמו שאמרתי – בעיקר דברים לא כל כך טובים. אין הרבה נקודות אור בספר הזה, אבל בכל זאת נמשכתי לקרוא אותו. הכתיבה רהוטה, על אף שמדובר בספרו הראשון של אילן עמית (אבל משיטוט מהיר ברשת מגלים שכתיבה לא זרה לו) ויש סוג של מתח שנשמר לאורך הספר כי באמת לא ידעתי מה עוד יכול לקרות שעדיין לא קרה... הפרקים לא ארוכים וגם הספר עצמו לא ארוך במיוחד וזה מקל על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושאים כבדים מעין אלה.

אני מאוד אהבתי וממליצה, למרות שיש סיכוי שלא הייתי ניגשת אליו עכשיו אם הייתי מודעת לתוכן הקשה שלו, אבל ברגע שהתחלתי כבר לא יכולתי להפסיק.

דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
מצד אחד אני לא כל כך אוהבת את העטיפה ומצד שני היא מאוד מתאימה לספר. ככל שאני מסתכלת עליה יותר – אני מבינה מה ניסו להעביר לי. פשוט האימג' עצמו הוא לא נעים, אבל כל הספר הזה הוא לא ממש נעים אז זה דווקא מתאים. רואים צילום ישן של אישה, מסוג הצילומים שעוברים במשפחה, שמישהו השחית אותו וצייר עליו משקפיים ושפם – זהו אקט שבדרך כלל מבטא סוג מסויים של כעס, אפילו אם הוא נעשה בידי ילד, את זה כל פסיכולוג יגיד. וזה מסתדר עם כל המטענים שהמשפחות האלו סוחבות על גבם. הצילום כאילו גזור ומודבק מחדש על משהו שנראה כמו קיר או גדר מברזל, מלוכלך ומקושקש בגרפיטי (עוד אלמנט של השחתה?) – דווקא את הקטע הזה פחות הבנתי. אבל כמו שכבר ציינתי – עולה מהעטיפה תחושה מאוד לא נעימה וכנראה שזו הייתה "כוונת המשורר", יש אסטתיקה מסויימת בחוסר האסטתיקה שלה.



"קלרה שנאה סחבת, היא פעלה מהר ובחדות, וכך גם הלכה לעולמה. אפילו המוות חשש ממנה ולקח אותה בחופזה, נבוך ומתנצל כבריון בעל מצפון".

ציטוטים וסקירות נוספות בבלוג:
www.koalablog.co.il

לא יעזור, בסופו של דבר איכשהו יוצא שאנחנו המין החזק. אולי לא השתתפנו במלחמות ולא איישנו טנקים אבל גם להישאר מאחור זה לא פשוט. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם – המחלבה, השדות ובאופן כללי – לדאוג לנחלה שלך. תראו לי גבר אחד שיצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ובסופו של יום עוד להניח צלחת מרק חמה על השולחן ועדיין לחייך.

אז כפי שכבר הבנתם (והבנתן) מדובר על ספר של נשים. נשים והנחלה שלהן, הבית שלהן, חלקת האדמה שלהן והמקום שלהן עליה.

בכל פרק מסופר על אישה אחרת ועל מקומה בחברה. הנשים כולן שייכות לשלוש משפחות, ואני מודה שהיה לי קשה לעקוב אחר כל הקשרים, אפילו שבסוף הספר מצורפים תרשימים (שגם הם לא ברורים במיוחד וחבל שהם בסוף כי גיליתי אותם מאוחר מידי...). בין פרק לפרק מפרידות כמה שנים ומין הסתם, בגלל הפער בשנים, כל מספרת שייכת לדור אחר, הפרק הראשון מתחיל בשנת 1909 והאחרון מסתיים ב-1977.

כל ההתרחשויות קורות בכפר קטן באוסטריה והמחברת מציינת כהערה בתחילת הספר שרוזנאו (זהו שם הכפר) הוא בעצם "תערובת של רבים מין הכפרים ביער ברגנץ שבפורארלברג, המחוז המערבי ביותר באוסטריה".

הפרק הראשון ממש חמוד – יום אחד מגיעה לכפר גלויה שממוענת לבחורה בשם אנה פינק. מרי, מנהלת הדואר, קוראת אליה את כל אלו שהיו אנה פינק לפני נישואיהן (מסתבר שיש הרבה כאלה) ונפתח דיון שלם של מי הגלויה. הגלויה מגיעה מבחור כלשהו במקום שנראה אקזוטי, איזשהו מלון יוקרתי. נשמע כמו אחלה התחלה לספר, הבעיה היא שברגע שהפרק הזה נגמר – נגמר איתו הסיפור ועוברים לדמות הבאה ודווקא נורא עיניין אותי לדעת מה היה הסוף לסיפור הזה. אמנם מישהי אכן לקחת את הגלויה ואפילו כתבה תשובה, למרות שהגיעה למסקנה שאינה מכירה את הבחור, אבל היה לי ממש חבל שהקצוות לא נסגרו לי בשלב כלשהו בספר בעיניין הזה. אבל נו, מילא.

לאורך השנים כמובן יש שתי מלחמות עולם. הן לא מוזכרות בספר ולא מתעכבים עליהן אבל הן מורגשות בסב-טקסט של הספר. גם הגברים נשלחים לחזית וגם יש כל מיני הגבלים על הסחורות. יש התרכזות בחיי היומיום של הכפר וזה מקסים בעיני. הרגעים הקטנים בחייהם של איכרים, ובמיוחד איכרות – לקצור בזמן, לחלוב את הפרות (גם אלו שלא מוכנות לתת מספיק חלב) ולאגור די מצרכים לחורף הקר.

זה ספר מיוחד ומקסים. התיאורים כל כך יפים וציוריים שלרגעים ממש יכולתי לדמיין את עצמי שם בכפר הזה חולבת פרה או קוצרת שדה או אולי מחכה על המרפסת שיחזור אהובי מהמלחמה. אין טיפה של טרחנות בתיאורים האלה. וכמו כל ספר שמתרכז בנשים – יש בו הרבה תשוקות מתחת לפני השטח ודברים מתגלים כל הזמן, גם כשהסיפור ממש ממש בסופו. זהו ספר על נשים ועל השקר שלהן לאדמה שעליה הן גרות ועובדות וזה כמובן סיפור על אהבה, אהבה בין גבר לאישה, בין אמהות לילדים שלהן, והאהבה הפשוטה למקום שבו אנחנו גרות.
מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:
העטיפה מקסימה בדיוק כמו הסיפור. אנחנו רואים אימג' של ילדה ותיש, עומדים מתחת לעץ כשברקע הרים. רואים את החיבור של הילדה הזו לעץ (היא מחבקת אותו ביד אחת) ואת החיבור לטבע (מחבקת את התיש ביד השניה), היא יחפה וגם זה מייצג חיבור לטבע לדעתי. כמו כן, גם העץ וגם התיש הם אמצעים בשבילה לחיות, לבנות בית, להסיק את הבית ולייצר גבינות. בהתחלה זה בכלל היה נראה לי כמו סוג של גובלן, התמונות האלה שהסבתות שלנו היו תופרות, ולי אישית גובלן מאוד מזכיר את הבית. בית פולני אמנם, אבל זה ישר זורק אותי לבית של סבתא כי היו לה מליונים כאלה בבית. אז גם זה מבחינתי מחזק את הקשר לבית ולמשפחה.

ציטוטים:

"אנו כותבים לא כדי שיבינו אותנו, אנו כותבים כדי להבין" (ססיל דֵי-לואיס) – המשפט המקדים לספר.

"פרנץ מיכְל, שידע לסובב רגל שולחן כך שתחזיק מעמד מאה שנה, ידע לסובב גם את ראשה של ברברה, ואגב כך את ראשו שלו".

ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il