ביקורת ספרותית על סיפורי ניק אדמס מאת ארנסט המינגוויי
ספר מעולה

---

אין לי ספק כי לאחר קריאת הספר הזה -איני אותה קוראת הספרים שהייתי! ובחיי הספקתי לקרוא אי -אלו ספרים . אבל הספר הזה גרם לי להתרגשות גדולה ולהבנה כי זכיתי לקרוא ספר יחיד בדור.וכדי לא להתפזר בביקורת אנסה לסדר את מחשבותי ולכתוב באופן קוהרנטי גם אם זה קשה .
-זהו ספר שפורסם לאחר מותו של המינגווי ,מתוך כוונה לאסוף את כל 23 -סיפורי ניק אדמס שהוא פירסם בימי חייו בקבצים שונים,וגם אלו שלא פורסמו, והם סודרו בספר בפעם הראשונה בסדר כרונולגי, לפי גילו של הגיבור - ניק אדמס {הוא המינגווי} בכל סיפור.מאז היותו ילד כבן עשר הלומד לדוג,לצוד,להתאהב בילדות אינדיאניות,דרך מוראות שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה ועד היותו סופר מפורסם בגיל העמידה .
- מתוך 23 הסיפורים בקובץ הרגשתי כי שישה סיפורים הינם כמי שלא היה בידי הסופר לשכללם לרמה הסיפורתית,המיוחדת שלו :"המתאגרף","משהו נגמר","שלושה ימים של רוח","יום החתונה","אידאלים באלפים",ו"שלג מסביב " , אבל אין זה גורע מעוצמתו של הספר ומיחודו .
-מעבר לתוכנם של הסיפורים{שכל סופר יכול לכתוב עליהם כנושאי סיפוריו}, התדהמה וההתפעלות שלי דוקא נבעה מצורתם הסיפורית{ אם כי הנושא לא היה חדש בשבילי כי קראתי את ספריו קודם לכן},אולם כאן בקובץ הזה התחדדה צורת כתיבתו הנהדרת של המינגווי {שאף סופר לא הצליח ומצליח לכתוב כמוהו בכל העולם}-ועל מה כל -כל נפעמתי ?!
- המינגווי כותב כמי שאוחז ביד הקורא ומוביל אותו להכנס לתמונה מצויירת,כמו בתהליך של סרט אנימציה ,לתוך תיאורי נוף,נהרות,זרימת המים תחושתם,יערות,ועצים,תחושת האדמה מתחת לרגליים יחפות,הדיג,הדגים,המחנאות,והבדידות המזהרת שם בצד האושר הגדול.
-בתיאורים הללו, המינגווי גרם לי כקורא לתחושה שאני שם פיזית בנוף הזה,במקומות הללו: דגה,נושמת ואוהבת את צלליות הדגים וקרירות המים בנהר,והיערות.
כך בסיפורים: "אין עוד מקומות כאלה"," לחצות את המיסיסיפי","נהר טו הארטד הגדול". ומה לי ולכל זה ?!!,{ואני מעולם לא דגתי דג אחד ,ואף איני אוהבת לאכול דגים},לא הצלחתי להבין מהיכן נובעות התחושות הללו שלי ,עד שהגעתי לסיפורו "על הכתיבה "בסוף הספר . שם כותב ניק אדמס {המינגווי} כי "הוא רוצה לכתוב כמו שסזאן צייר, בתחילה סזאן השתמש בכל התחבולות {הציוריות}ואז שבר את כל הכלים ויצר את הדבר האמיתי,זה היה קשה מאוד ..הוא ניק רוצה שלנוף הכפרי בכתיבתו תהיה נוכחות כמו אצל סזאן בציור .צריך לעשות את זה מפנים ,אין שום תחבולה. אף אחד לא כתב כך על נוף כפרי.יש בזה כמעט מן הקדושה בשבילו. זה רציני ביותר.אפשר לעשות זאת בכוח ,אם חיים דרך העיניים .זה משהו שלא מדברים עליו.. "{עמ'276-279}.
- ואז הבנתי באבחה אחת את סוד קסם כתיבתו של המינגווי בסיפורים הללו.הוא פשוט צייר לי ציורים עם קווים ברורים,פשוטים להפליא,ויפים עד לעצירת הנשמה.
- מעבר לכך ישנם סיפורים אחרים על תקופת ילדותו, הטבע ,הבית, האינדיאנים שהולכים ונעלמים כאינדיאנים אמיתיים והופכים להיות "מערביים- לבנים".{חלק ראשון בספר-בסיפור "אין אידיאנים פה " }
- הסיפורים שנכתבו על תקופת שירותו בצבא במלחמת העולם הראשונה באיטליה ,בצל הטראומה שהוא "סוחב" ,כאשר אינו יכול להרדם אלא רק אם יש אור בחדר ,או חוסר השקט הנפשי שאינו נותן לו לישון בכלל ימים ולילות שלמים .{כל החלק השלישי בספר} , ומהתקופות הללו נכתבו הרומנים הגדולים שלו " למי צלצלו הפעמונים", ו"הקץ לנשק" .
-מערכות יחסיו האבוולנטיים עם אביו, שהיה רופא, צייד, דייג,ואב שאינו מלטף. תוך כדי נסיונות לחקות את דמות האב שאהב,העריץ וסלד {אביו התאבד ]ולעצב את דמותו הגברית והאבהית בהתאם, זאת בחלק הראשון של הספר,ובסיפור "אבות ובנים"אשר סוגר את הקובץ .
- וכמו מ"האאוט אוף דה בלו"- יש בספר גם את היצירה האלמותית " הרוצחים", שכל מילה שלי רק תגרע מיופיה.
- בתחילת הספר כותב עוזי וייל מעין הקדמה - מה עשתה לחייו כתיבתו של הספר ניק אדמס. הקדמה מופלאה,מרגשת וכל מילה שלה אמיתית,במיוחד לאחר שסיימתי לקרוא את הספר וחזרתי לקרוא את ההקדמה שוב.עוזי וייל כותב :"הסיפור הראשון שקראתי היה "הרוצחים"...ובאותו רגע נולדתי , ניצת המשהו הזה,שגורם לך לרצות לחזור שוב ושוב אל אותו רגע, לרצות להיות האדם שהיית ברגע הזה. ככה,אמרתי לעצמי, אבל בדיוק : ככה לראות. ככה לכתוב. ככה להיות....אז קשה לכתוב על ניק אדמס ,כי זה כמו לכתוב על רגע הולדתך...זהו הספר החמקמק ביותר,והפשוט שקראתי אי-פעם. מה שהוא {המינגווי }כותב , הוא כותב בהיר ופשוט , ומה שהוא לא כותב - שובר את ליבך ...כיצד יש לקרוא את הספר הזה ? כמו שהוא נכתב ,כלומר : כאילו אתה שם ".
- וכל מילה שלי מכאן והלאה- מיותרת.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על סיפורי ניק אדמס