• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עשו

עשו

מאת מאיר שלו

הביקורת של אסף

תמונה של אסף
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
עשו

עשו

מאת מאיר שלו

הביקורת של אסף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אסף
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1991
סדרה:ספריה לעם # 376
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נמנם
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקר

תמונה של אסף

אסף

חבר מזה 18 שנים
41 ביקורות•7 נבחרות•138 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•תיאוריה וביקורת ספרות
תמונה של אסף
אסף
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות41
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבל138
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת23ספרות מקורית5תיאוריה וביקורת ספרות2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של אסף

התוכי של פלובר

התוכי של פלובר

ג'וליאן בארנס

ד"ר ג'פרי ברייתווייט, רופא בריטי בגמלאות, יוצא למסע בצרפת במטרה לגלות פרטים חדשים אודות הסופר הנערץ עליו, גוסטב פלובר ("הרשת הפרושה מתמלאת, ואז הביוגרף גורר אותה לחוף, ממיין, משליך, מאחסן, חותך ומוכר" - רשת: "אוסף של חורים שחוברו יחדיו בעזרת חבל"). הוא עושה זאת בידיעה שפלובר עצמו התנגד להתעסקות בחיים האישיים של האמן (כל אמן), במקום התמקדות עניינית ואובייקטיבית ביצירתו. התוצאה היא ביוגרפיה לא שגרתית, שמספקת, לצד ניתוח יצירתו של פלובר, פרטים לא צפויים, כמו למשל, רשימה ארוכה ומפורטת של כל בעלי החיים שארחו לפלובר חברה במשך חייו, מסודרת לפי תאריכים, וכוללת גם את המנדבושקס שקיבל באוקטובר 1842. בדרך, הוא מבקר (דורס, אם לדייק) את ד"ר אניד סטרקי, מחברת הביוגרפיה של פלובר, על שזו מאשימה את פלובר בלא פחות מאשר "זלזול בהופעתם החיצונית של דמויותיו", וכראיה, היא מונה שלושה תיאורי צבע שונים לעיניה של אמה בובארי. פרק שלם מוקדש להסבר הצבעים השונים, ולא מדובר כמובן בטעות כפי שגרסה ד"ר סטרקי. בצד הבדותא, ניתן למצוא שיחה דמיונית עם המאהבת של פלובר, לואיז קולה, שמאפשרת לה להציג את גרסתה, אל מול המידע שניתן למצוא במכתבים ששיגר פלובר אל חבריו, מהם מתקבל לעתים הרושם שהייתה עלוקה ("ברית רֵעים שחושלה במעשי סדום" היא מכנה בארסיות את אחוות הגברים ששררה ביניהם, וזאת לאחר שנאסרה כניסתה למפגשיהם). בדיעבד הבנתי שבשיחה זו מסתתרת השורה התחתונה של הספר: לכל מטבע שני צדדים, ולכל סיפור זווית ראייה נוספת ("בני אדם נחפזים יותר מדי להבין את תפקיד השמש"). בפרק זה לא ניתן למצוא זכר להערצתו של הד"ר ברייתווייט, כמו גם של ג'וליאן בארנס יוצרו, אל פלובר.

לקראת סוף הספר, הקורא נזכר שמדובר בעצם ברומן, כאשר המספר חוזר לפתע אל סיפורו האישי, שריחף קלות עד כה ברקע סיפורו של פלובר, ואל הקשר שלו אל "מדאם בובארי" - אך כאן כל מילה נוספת עלולה לקלקל את הנאת הקריאה של אלו שעדיין לא קראו את הספר הנפלא הזה.
בנקודה זו גם שאלתי את עצמי, אלו מהמשפטים הרבים ששם ג'וליאן בארנס בפי גיבורו, משקפים באמת גם את דעתו האישית? (למשל, רשימת סופרים האהובים על המספר, וגם אלו שלא: "את הקריאה בווירג'יניה וולף אני דוחה עד לאחר מותי").

"באמנות, הכול תלוי בביצוע: סיפורה של כינה יכול להיות יפה לא פחות מסיפורו של אלכסנדר הגדול", ואכן הביצוע יוצא מן הכלל - מדובר בכותב מעמיק, שנון, ובעל חוש הומור נהדר, שמגלה בקיאות בתחומים רבים, ובעיקר בספרות הקלאסית, לצד הערצה רבה אל צרפת, תרבותה ונופיה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אסף


ספרון חביב, שעיקרו פתיחות אל הלא נודע ושאיפה לחשיפתו, המתאר עולם דו-ממדי שתושביו ממאנים לקבל את הממד השלישי הנעלם מעיניהם. בבסיסו גישה האומרת שחוסר מודעותנו לממדים נוספים אינה פוסלת את קיומם, גישה הנחוצה גם בימינו לשם התמודדות עם תאוריית המיתרים*, ואכן, שלא במתכוון (שכן הספר נכתב ב 1884), ניתן למצוא בספר נגיעה קלה בתורה זו, כאשר המחבר חוזר לדון בנקודה חסרת הממדים (בעזרת האנשה) לקראת סופו של הספר: "הוא אחד, ואף על פי כן הוא הכל שבכוליות" (נזכרתי בסיפורו הנהדר של בורחס, "האלף", אודות נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות).
יש בספר גם ביקורת חברתית על אנגליה המעמדית מתקופתו של המחבר, אבל התיאור האלגורי של החיים במישוריה אינו עומד במבחן הזמן, כפי שמצליחה לעמוד (ובגדול) ההתייחסות לממדים. יש גם מידת עוקצנות בעובדה שתושבי מישוריה מיחסים רק לאל את היכולת לראות הכל מלמעלה, כלומר, את היכולת לראות בשלושה ממדים, ולכן הופתעתי לגלות שהמחבר הוסמך לכמורה בצעירותו.

* ניתן להבין את "דרך החשיבה" שמאחורי תפיסת עשרת הממדים בסרטון מצוין ביו-טיוב (למרות שאין זה ההסבר של תורת המיתרים):
http://www.youtube.com/watch?v=aCQx9U6awFw

ומשהו נחמד בהקשר הנ"ל, אותו גיליתי לגמרי במקרה בעת שיטוטי באינטרנט, ניתן לקרוא בלינק הנ"ל:
http://cafe.themarker.com/post/1167158/
(הקו הנטוי בסוף נחוץ לשלמות הלינק)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אסף
חיים עם ספרים

חיים עם ספרים

מיכל יפת

כדרכם של ספרים על ספרים, 'חיים עם ספרים' הסיט אותי למקומות שונים, החזיר אותי אל ספרים שקראתי, שלח אותי אל ספרים שברצוני לקרוא, אך בעיקר גרם לי לערוך הקבלות רבות לספרה של אן פדימן, 'אקס ליבריס', בו אהבת הספרים מקבלת ביטוי דומה (קראתי את שני הספרים ברצף). כך, למשל, מורה לספרות בשם שי זרחי מגלה בשיחתו עם מיכל יפת, ש"ספר שיש עליו איזו טיפה של קפה, ערכו עולה בעיני פלאים, הוא כבר שוחח עם החיים. הוא לא נשאר על המדף, הוא לא מת. הוא חי", ואן פדימן מטיבה לתאר תחושה דומה, כאשר היא מספרת על ספר משומש בשני כרכים, אותו קיבלה ליום הולדתה: "יד איש טרם הפרידה בין הדפים, וכשעשיתי זאת באצבעות מהססות, חשתי תוגה עמוקה. הכרכים היפים האלה הודפסו בשנת 1897, ואף אחד עוד לא קרא אותם. נתקפתי דחף עז להשאיל את הספר לחברים רבים ככל האפשר, כדי לפצות את דפי הספר על כל החיבה שהחמיצו במאה הראשונה לחייהם"; חיים באר (איזה איש... ואיזו ספרייה!) מספר על הקדשות שהופכות ספר לעותק חד-פעמי, ואן פדימן מספרת על ג'ורג' ברנרד שו ש"מצא את אחד מספריו בחנות ספרים משומשים. בספר היתה הקדשה שכתב הוא עצמו: ל... בהערכה, ג'ורג' ברנרד שו. הוא קנה את הספר ושלח אותו לקורא... בתוספת השורה: בהערכה מחודשת, ג'ורג' ברנרד שו"; חוה אלברשטיין ונדב לויתן מספרים על החלטות משותפות לגבי הספרייה המשותפת ("החלטנו להגביל את הספרים לכמות מסוימת"), ואן פדימן מדווחת: "לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו", ומוסיפה טיפ קטן בפרק הנהדר 'הכול טמון בקול': "נישואים הם מסלול למרחקים ארוכים, וקריאה בקול היא משקה רומנטי לחיזוק רוחם של אצנים מותשים".

ואי אפשר שלא לציין את הצילומים הנפלאים (הצלם דני שניאור) שמעניקים ל'חיים עם ספרים' ממד נוסף שנחוץ לו כל כך. מכל תמונה ניתן ללמוד הרבה על בעל הספרייה: האם ספריו מסודרים על המדף בקפידה, או מונחים בגיבוב; לפי איזה סדר הם ממוקמים על המדפים (ולשם כך צריך קצת לאמץ את העיניים); ומה עוד ניתן למצוא בחדר עבודתו. דוגמא טובה לכך ניתן לגלות בשיחה עם הפסיכיאטר הנרי שור על ספרייתו: "אני עוסק כל הזמן בשאלה עד כמה זיכרון יכול להיות משהו נגיש וקיים וחי. פרויד הגדיר זאת פעם, בתחילת דרכו כך: מה שהאנליטיקה עושה הוא לתקן חורים בזיכרון". על הקיר לצד ספרייתו, גיליתי פורטרט מאוד מיוחד של הצייר ארם גרשוני. מדובר בדיוקן עצמי של הצייר כשעיניו עצומות. לאחרונה מצאתי את עצמי מתבונן זמן רב בפורטרט אחר של ארם גרשוני, 'דיוקן עצמי בעיניים עצומות' *, וצולל אל תוך חלומותיו של האמן. כאשר חשבתי על דיוקן עצמי בעיניים עצומות, נזכרתי במשפט מעניין שקראתי לאחרונה בספר 'שמי הוא אדום' של אורחן פאמוק (סופר שהוא גם צייר), משפט שדן בהבדל בין ציור מהתבוננות לציור מהזיכרון, ופוסק שבסופו של דבר תמיד מציירים מהזיכרון, גם אם מדובר רק בהרף עין שהצייר מעתיק את מבטו מהמודל אל העבודה (ארם גרשוני אמר דבר דומה: "לקח לי זמן לגלות שאני כמעט לא מסתכל על המודל. שאני חולם מול הציור. אני קצת כמו יחידת קומנדו שצריכה לחלץ שבוי. אני נכנס לוקח מה שצריך ויוצא החוצה. המבט הישיר במוטיב הוא קצר ומרוכז. הוא מוצא משהו, ומוציא אותו החוצה, לוקח אותו").
כאמור, הספר הרחיק אותי למקומות אחרים, בזמן הסיור המסקרן במספר ספריות מרשימות במיוחד, בנוסף על השיחות המרתקות עם בעליהן.

* הפורטרט "דיוקן עצמי בעיניים עצומות" שייך לאספן האמנות יוסי ליפשיץ ומוצג בימים אלו במוזיאון תל אביב, ואף נבחר כתמונת הכריכה לספרו של הצייר: "ארם גרשוני ציורים 2004-2009". ניתן לראותו בלינק הנ"ל:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1126114

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
אקס ליבריס

אקס ליבריס

אן פדימן

מעדן אמיתי. מפגן מרשים של ידע, גדוש בציטוטים, הצדעות לכותבים גדולים, ומחוות ללוקים במחלת איסוף הספרים, מנוסח להפליא בהומור ודקות הבחנה - הנאה עילאית לאוהבי ספרים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

סיפור משפחתי מצחיק שגיבוריו הם בני משפחתו של הסופר, ובמרכזו סבתא טוניה חולת הניקיון; סיפור אמיתי עליו מצהיר מאיר שלו ש"כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ותוספות ומחיקות ושיפורים"; ועל עצמו הוא מעיד שהושפע מארבעה מספרים רוסים גדולים: גוגול, נבוקוב, בולגאקוב וסבתא טוניה.
נהניתי במיוחד מן הפן האוטוביוגרפי של הספר, בו מעלה מאיר שלו על הכתב את זיכרונותיו, זיכרונות שהפרו את כשרון כתיבתו בששת הרומנים הקודמים.
ואלו (כמוני) שהרימו גבה לנוכח תמונת הכריכה הלא אופיינית, יגלו בזמן הקריאה שמדובר בבחירה מצוינת (אולי רק צריך היה להפוך אותה, "ראשה למטה ורגליה באוויר, כמו בצל ירוק").

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
נדודים

נדודים

הרמן הסה

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
החתרנים

החתרנים

ג'ק קרואק

לא בנקל הסתגלתי לסגנון והקצב המהיר ואל התחביר הבלתי אפשרי, שתחילה גרם לי להגיע חסר נשימה אל סופם של משפטים בני עמוד (או יותר), ולהיאחז בנקודות (סוף משפט/פסקה) הפזורות בצמצום בין דפי הספר, כשחיין המגיע אל מצוף במסלול צליחת הכנרת - אך בהמשך נשביתי בקסמי "הפרוזה הספונטנית", כפי שמכנה קרואק את סגנונו המיוחד.
באחרית הדבר כתב המתרגם עודד פלד, שהספר נכתב "בטראנס מהיר של שלושה לילות (בסיוע כדורי מרץ)", ושם גם גיליתי את הסיבה לקוצר נשימתי, בהסבר שמספק קרואק לשימוש בתחביר יוצא הדופן: "כל זה היה מבוסס על ג'ז ובופ, במובן של, נניח, נגן טנור-סקסופון הלוקח שאיפת אוויר ופולט נשיפה ארוכה בכלי שלו, עד שנגמרת לו הנשימה, וכשזה קורה, המשפט נגמר, האמירה שלו מסתיימת... כך הפרדתי, לפיכך, בין משפט למשפט, כמו הפרדה של קבוצות נשימה במוח" * - או כפי שידידו המשורר אלן גינסברג תיאר אותו: "הוא היה חצוצרן הפרוזה הבודד של אמריקה".

* בניגוד לסגנונות מוסיקליים רבים, מקצב הג'ז נקבע על ידי הבס ולא על ידי כלי ההקשה. אהבתי מאוד את הקבלתו של קרואק בין תפקיד הבס בג'ז לתפקיד סימני הפיסוק בכתיבה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
נבוכותיו של החניך טרלס

נבוכותיו של החניך טרלס

רוברט מוסיל

חוויותיו המסויטות של מוסיל עצמו כנער בפנימיות צבאיות, הן כנראה הבסיס לסיפורו של החניך טרלס בפנימייה הצבאית, וייתכן גם גילוי מוקדם של ניצני הפורענות בקרב הנוער האוסטרי/גרמני (הספר נכתב ב 1906). תיאורי התחבטויותיו של הנער טרלס, מלמדים על הבנתו הרבה של מוסיל במצבים המורכבים של נפש האדם - ובכלל, השילוב המעניין בין תחומי השכלתו של מוסיל כמהנדס, פילוסוף ופסיכולוג, מוסיף עניין רב בעיני לכתיבתו, כאשר הוא מציב את המדע המדויק ואת כל הניתן למדידה אל מול המופשט, הדמיוני והרגשי. הזדהיתי עם טרלס כאשר תודעתו התקשתה לעכל את המספרים המדומים: הוא אינו מבין איך המתמטיקה קובעת ש i² = -1 ובה בעת אותה מתמטיקה קובעת שכל מספר בכפולות עצמו חייב להיות חיובי (אין שורש למספר שלילי). בדומה לטרלס, קבלתי בצעירותי על הסתירה בין שני כללי יסוד מתמטיים: הקביעה ששני קווים מקבילים אם אינם נפגשים לעולם, והטענה ששני קווים מקבילים נפגשים באינסוף.

הספר נפתח בציטוט יפהפה של מטרלינק:
"רק ביטאנו דבר מה והנה, מה מוזר - פיחתנו את ערכו. דימינו לצלול במעמקי תהומות, ובחוזרנו לצוף שוב אין טיפת המים שבראשי אצבעותינו החיוורות דומה לים שממנו לוקחה. מדמים אנו כי גילינו מטמון מלא אוצרות מופלאים, ובשובנו לאור היום מתברר שלא הבאנו עמנו אלא חיקויי-אבנים ושברי-זכוכית. ואף-על-פי-כן האוצר מוסיף להבהב באפלה ללא שינוי".

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף
סיפורים מאליס איילנד

סיפורים מאליס איילנד

ז'ורז' פרק

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אסף

ביקורות נוספות על "עשו"

עשו

עשו

מאיר שלו

לחם

הבית וזיכרונותיו, עולים ומצפים אותי, חלקם בבהירות לא מובנת,,, אני חושב שתכליתם להשיב אותי לזמנים אחרים, בהם נוצקו יסודות חיי על מוגנות וביטחון וחווית אכילה פשוטה כמהות חיים.

יש בי זיכרון בהיר הקשור ללחם, תמונת מאפייה קטנה שהייתה סמוכה לביתנו, אליה אמא שלחה אותי לקנות לחם. עד היום אני רואה בעיני רוחי את גופם החשוף של האופים עוטי סנרים לבנים, באמצעות המרדה הם שולפים מתוך התנור הבוער כיכרות לחם מוזהבות, המעלות ניחוחות מטרפים... בדרך הביתה לא יכולתי להתאפק וסיימתי את מחצית כיכר הלחם החמה והטריה , שטעמה היה עבורי פלאי.

אני מניח שהמושג לחם, על ריחותיו וטעמיו עלה בזכרוני כסיפור מנחם, על רקע התערערות המושג בית בקרבי...

במקביל, בעיתוי לא מובן הכנתי הרצאה על מעשה אמנון ותמר, יש בו כמובן פגיעה באישה צעירה, כהשפלה איומה. אבל הסיפור הזה מתחיל בטוב, אמנון מבקש מתמר שתכין לו לביבות, סוג של מאפה, שיש לו תכונות מבריאות, מעצם לישתו ואפייתו בתוך חדרו.

כשבקשתי לעצמי פרשנות לספור אמנון ותמר, נזכרתי בסיפור המאפייה שלי, שהוביל אותי לספר שתמיד בקשתי לקרוא, עשו של מאיר שלו, המספר על אב ושני בניו, אחים תאומים, אופי לחם. לבטח ספרו יכול לחבר בין סיפור ילדותי למשמעות אכילת הלחם הטרי.

פרשתי את משמעות בקשת אמנון מתמר: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ:" (שמואל ב יג י) כתהליך הקושר את האפייה לשורש ברה-להבריא, כטקס פולחני בעולם הקדום.

בכדי להבין את משמעותו המדעית של כוחו המכשף של הלחם הטרי, חיפשתי בעזרת הבינה המלאכותית, מחקרים העוסקים במשמעות המטיבה של הלחם הטרי, על בני האדם. מצאתי שלחם טרי מזכיר לבוגרים זיכרונות נעימים של בית ומוגנות ואף גורם להם להיות יותר מאושרים.

סיבות חשובות שגרמו לי, לחזור לספרו של שלו, ולבחון בו את המטפורות הגדולות העומדות בבסיסו, הלחם ואפייתו.

שלו, מספר על אופה לחם, אברהם, שגלה מירושלים עם אשתי שרה, לאחד הכפרים ופתח שם מאפייה, בה עבדו שניים מילדו התאומים, יעקב ועשו. כן לא טעיתם, הסיפור הזה מתכתב באופן ישיר עם נרטיב מאבקי ירושה בין אחים שבמוקדם, במקרה שלנו הלחם ואפייתו, אותם מתאר שלו, בראליה מפתיעה ההופכת לפנטזיה נפלאה וסיפור אגדה, שלא פעם מחובר את אפיית הלחם לארוטיות חזקה.

שלו, עורך היפוך בדמויותיו בהשוואה לתנ"ך, אומנם עשו שלו כמו הדמות המקראית, גלה מארצו, במקרה שלנו לארה"ב, ולא נשאר כאופה, אלא הפך לפסבדו אינטלקטואל ואיש תרבות, בשעה שכתב ספרים על הלחם, שחלקם מושתתים על חוויות חייו, ואחדים על הבדיות שבדה מליבו.

לאחר עשרות שנים, כמו שיעקב חזר מגלותו, הוא חוזר הביתה, רווק מזדקן וערירי, לאביו הגוסס, ולאהבת נעוריו לאה, הנשואה לאחיו, לעימות בלתי נימנע עם זיכרונותיו וחייו.

מכיוון שאנחנו עוסקים בלחם, מתחייבת בציעתו והגשת פיסה ממנו לטעימה:

"הבצק החל לרוץ ונתן את ריחו החמוץ ואמא הפשילה את שרווליה והחלה ללוש-מקפלת, חובטת, מושכת ומהדקת. דמעות נזלו מעיניה אל הבצק, זעה ומיץ נגרו אל העיסה. פניה התלהטו מהמאמץ וגניחות עמוקות עלו מן הגיא שבין שדיה" לחם שניתן להריח את ריחו המתחבר לארוטיקה מפעימה שרק שלו יודע לאפות.

חלקים מהספר של שלו, הם לא בדיוק סלסלת הלחם שלי. אני אוהב לחם אוורירי וקליל, המותפח בשמרים. הספר הזה, כבד וצפוף כמו לחם שיפון רוסי, שלא תמיד עבר לי בטוב בגרון, משום שהרומן מרובה דמויות, מנסה להרשים בווירטואוזיות שפתית ובציטוטים תרבותיים מרובים ובקפיצות תכופות בין הזמנים. אבל למרות מגרעותיו, בעיני זה ספר יפה, בעיקר בזכות תיאוריו את הלחם ואפייתו, כמעגל חיים ומוות ובכך הוא ממצליח לעורר רגשות אנושיים מפעמים.

מוקדש לגיסתי שגם בענייני אפייה, בת דודתו של שלו ז"ל, שכעת פליטה בארצה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•רץ
עשו

עשו

מאיר שלו

אובדנם של אהבה, משפחתיות וחיים-

השבוע היה אחד השבועות הקשים בחיי. הוריי אינם בקו הבריאות ואמי הדאיגה אותי יותר מכול. דאגתי וטרחתי סביבם מסביב לשעון ולמרות שהסכנה חלפה, עדיין נותרו שאריות ואיני רגועה כלל.
בשבוע זה הבנתי את חשיבותה האמתית של משפחה ואת ההבנה שאף אחד לא באמת תומך בך. שאתה לבד במערכה הזאת כנגד המוות והחולי. אתה מבין ברגעים האלה את שבריריותו של המושג "משפחה" וכמה הוא חשוב, אמיתי וכנה.

על כך הספר שלפנינו, על שבריריות משפחתית. על אובדן. על עצב ואבלות. על אובדן אהבה וגלות. על כעס ושמחה ובעיקר מפח נפש ומטענים רגשיים שבכל רגע עלולים להתפוצץ.

סאגה משפחתית רחבת יריעה הכוללת בתוכה תיאורי נופים מצמררים ויפים, לידות ומיתות ובעיקר קורותיה של משפחה אחת שאמיתות ובדיות הן מנת חלקה.
המספר, המכנה עצמו עשו, הוא בן למשפחת אופים. אביו הוא אופה שעבר לגור בעל כורחו מירושלים אל הצפון. משוליית אופים הוא הופך לאופה בעצמו ומשאת ליבו היא שאחד מבניו יירש אותו.
לאופה אברהם יש אישה יפיפייה וגברית אשר גבריותה וכוחה לא פוגמים ביופיה ולהם שני בנים תאומים- המספר ואחיו יעקוב.

הסיפור מתאר את חייהם בירושלים ולאחר מכן באזור הכפרי בצפון כפי שרק מאיר שלו יודע. באריכות, בתיאורים נהדרים של טבע, צבעים, ריחות ודמויות ססגוניות שנבראות מולך.
דמויות חידתיות ובעלות נופך ברור של מסתורין אף יותר רב מזה שנחל הספר " כימים אחדים". דמויות כגון טיה דודץ', דודתם של התאמים שמאז ששמעון נולד משוועת בכל רגע להניק, מאגר חלבה כאילו לא נדם לעולם ובחושיה הרגישים והדקים היא מצליחה לזהות כל ילד טרם לידתו, ילד שהיא תוכל להעניק לו מחלבה המצוי בשדה האחד והדואב.
בנה, שמעון הנכה, שמעון קטן הקומה שהולך אחרי יעקוב בנאמנות אין קץ, הוא עוזר נאמן לאביו ואחרי כן, כשיעקוב יירש את המאפייה, הוא יהיה ככלב נאמן אף בשבילו ולמענו.

לאה, הצעירה הנאה, אשר מחלפות ראשה כה ארוכות עד שהן נדמות כקרניה של שמש בוהקת ביום קיץ נאה. בשולי שמלתה של לאה כרוכים שני הנערים אך רק אחד מהם זוכה בה. השני מסלק עצמו אל ארץ רחוקה, אל ארצות הברית, ולמרות זאת, זכר משפחתו, קווי מתארם הניחוחות האופפים אותם, לא משים ממוחו. למרות שעשיו הוא מספר הסיפור וחלק ניכר משנותיו הבוגרות הוא לא עושה בחיק משפחתו, הוא עדיין מצליח לספר את סיפורם כאילו הוא יושב ביניהם ופועל עמם.

לצד כל אלה מצטרפות דמויות נוספות, משניות במקצת אבל חשובות לאווירה ההיסטורית של הספר, לאווירת הפעם ולחיים שהיו חייהם של אנשים שעברו מן העולם, וכל זאת באמצעות תיאוריו המיוחדים של מאיר שלו שטרם נתקלתי בכמוהם.
הוא מתאר את יחיאל הספרן שלעשיו ישנה פינה חמה אצלו בלב, אותו ספרן שגרם לו להתאהב בספרים עד מעמקי נשמתו. אהבה זו לספרים מפעמת במספר בכל עמוד כאשר הוא מפזר ציטוטים של סופרים שונים, מאזכר דמויות מספרים וכן הלאה.

אדלמן ובנו ולאחר מכן גם בנותיו, עוזרים לאבי יעקוב, ליעקוב עצמו ואז פותחים עסק משלהם.

ועוד ידי לא כתבה על ילדיו של יעקוב ועל הבן הנוכח-נפקד בינימין שמותו העכיר את יחסי אביו עם אמו לאה, שמאז מות הבן מסתגרת בחדרו ונופלת למשכב כמו היפייפיה הנרדמת. חיה וקיימת אך לא מעורבת בדבר. כמו רהיט בתוך סלון.

אחטא כנגד האמת אם אטען שאני הבנתי את הספר לאשרו. הדמויות היו מסתוריות מדי. הסיפור הראשון שבו פותח שלו על אודותיו של האדון אנטון לא היה נהיר לי מספיק חיבורו לסיפור העלילתי על המשפחה. לעיתים מניעיהן של הדמויות היו סתומות לי אך זה לא פגם יותר מדי ביופיו של הסיפור, הצלחתי להבין את העצב המחלחל בכל אחת מהן, כל אחת מהן הטביעה חותם ייחודי משלה על כאב ואובדן, על החמצה של אהבה וחרדה, חרדה לבן, לעסק וכמובן שנאה, שנאה בלתי מוסברת של גבר לאישתו ואהבה חסרת מעצור של אישה לבעלה האנוכי.
ואולי זה יופיין של הדמויות, בעצם, שהן לא לגמרי מובנות. אולי זה מה שהופך אותן לאנושיות.

בשורה התחתונה, מדובר בספר לא קל. אני משערת אחד הלא קלים של שלו. רצוף מידע רב מאוד אך לא כזה שמעייף אותך וגורם לך לרצות להפסיק שכן הספר מעניין מאוד לקריאה והחשוב מכול- בסוף הקריאה אתה לא מרגיש שבזבזת את זמנך לריק כי בהחלט מדובר בספר עמוק עם תכלית וקסם. גם פה, כמו בספרו הקודם ואני מניחה גם בספריו האחרים, הראליזם המאגי מהווה חלק נכבד ומעשיר עוד יותר את הספר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סקאוט
עשו

עשו

מאיר שלו

כל כך כואב לי, כל כך כאוב לי!
הספר הוא פשוט יצירת מופת עברית
גאוני, גאוני, גאוני.
אבל בבת אחת כ"כ מגעיל בתיאורים המינים הבוטים
שלא מוספים כלום

לפני שנה•דני
עשו

עשו

מאיר שלו

דווקא הספר הזה של שלו, שם את עצמו בסקאלה אחרת משאר הספרים האופיניים שלו.

נתקלתי בהרבה אנשים שכתבו שהם לא צלחו את הספר עוד מההתחלה, וגם בכאלה שנטשו באמצע.
וגם כששאלתי איזה מכר על הסיבה שככה נטש את הספר שבמקרה היה הראשון של שלו שקרא, ענה שהעלילה ואופן הסיפור, לא הצליחו להחזיק בו חזק בענייניות.

ענתיקה. תארו לכם פריט ישן כזה, שרק מביני דבר יודעים את טיבו, אבל ההמון הכללי מסתפק בידיעה כללית על יוקרו.
פריט יפה כזה, משהו ארוג וצבעוני, עם מין חוטים עבים וצהובים משנים של שהייה, דבר שדודה שלי לצורך העניין, היתה תולה בסלון.

בדומה לזה, ''עשו'' הילך בי רגשות דומים.
הסיפור בנוי בצורה קצת מסורבלת אבל למעליותא לדעתי. מסורבלות שסוחבת על גבה סיפור רחב מאוד, עם המון פריטים וידע יקר.
עכשיו הסיפור הזה, עם כמה שהוא רחב, הוא מצליח גם לבנות תקופה, טבע, רגשות, ואנשים;
כשכל בר נש שנברא ע''י הסופר, מקבל גוף ברור, עם נשמה ברורה.
יש הפשוטים, ויש המורכבים; כשגם המורכבים מקבלים זרקור שמברר אותם.
מעבר לזה קיים בסיפור גם צד, שהציג לי מין דמות ברורה כאמור, אבל מאוד מטושטשת ורחוקה, מה שקסם לי קצת, והוסיף לאווירה ולאישיות של כל אחד שם, קורטוב של ענתיקה מהודרת.

(וכמו שכתוב שם: "אנשים תובעים מן הכתוב את מה שאין בנראה. מן הספרים הם דורשים יותר הגיון ועקביות משהם דורשים מן החיים עצמם")

נהנתי מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•oziko
עשו

עשו

מאיר שלו

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה?
יום הזכרון של המדינה. ויום הזכרון של החטיבה. יום הזכרון של היחידה.
ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר.
שלא נשתעמם אפילו רגע.
והימי זכרון שלי, מה איתם?
היום שהוא נולד. והיום שהוא נפל. והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה?
ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש?
והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה אחת.
ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו?
והמקומות?
כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא.
זה לא רק הקבר. זה גם האנדרטה של הכפר. והאנדרטה של החטיבה.
והאנדרטה של הפיקוד. וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר.
וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג. שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית. והמקום שלו ליד השולחן. וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו.
וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות?
שניים או שלושה?"

מאיר שלו, עשו, עמ' 182

ובכן, ספר מופלא שנכתב ע"י סופר מופלא. ואין עוד להוסיף.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מוש
עשו

עשו

מאיר שלו

בהתאחדות לכדורגל הישראלית רשומים (בהערכה גסה) הרבה אלפים של שחקנים, החל מליגת העל וכלה בליגות הילדים.
אבל במדינת ישראל אין ולו כדורגלן אחד.
ברחבי ישראל נמצאים (בהערכה גסה) עשרות אלפי אנשים שכתבו, כותבים ויכתבו ספרים.
אבל במדינת ישראל יש בדיוק 3 סופרים.
וזה ראש וראשון להם.
והספר הזה הוא ראש וראשון לספריו המנצנצים כמו יהלומים על מדף הספרים שלי.
איזו יכולת סיפור. איזה ידע כללי. איזה מגע שמלטף את הלב ובלוטות הדמעות. איזו שירה בתנועה. איזה ספר מדהים.
יש לו למאיר שלו את היכולת הזו (והנה אני כמובן מרביץ ציטוט לא מדויק מהספר בן האלמוות הזה) לספר על "האהבה, הזכרון, הגעגוע, כלומר כל הדברים האלה שכולם מדברים עליהם אבל איש אינו יודע להסביר אותם".
אין מלבדו.
פלא שאחרי שאני קורא את הספרים שלו אני לא מסוגל לקרוא אף אחד אחר בעברית?
הספר הזה תמיד דבוק לידי, עיני ונשמתי כשאני קורא אותו.
כאמור כל אחת מיצירותיו של שלו היא יצירת מופת, אבל כאן זה "טור דה-פורס" אימתני בו הוא מפזר אבקת קסמים בכמות כה נדיבה והלב כל פעם מתקמט מחדש למגעה.
אחד משני המתחרים על המקום בתיק שלי לאי בודד.

לפני 13 שנים•ליאור
עשו

עשו

מאיר שלו

אודה שלא סיימתי לקרוא מחמת גודל הפונטים ומרווח השורות שהקשו עלי.
עם זאת, התרשמות בהחלט יש.
צריך להיכנס לאווירה ולהתמקד בנפשות המפתח בין לא מעטות, מעברים ביניהן ובין זמנים המקשים תחילה.
הספר נפתח בסיפור אגדה על הדוכס אנטון הרבגוני בעל הרגלים יוצאי דופן, חיים בלתי רגילים ובכללם מסעות למזרח התיכון, אירוסיו לנסיכה אוסטרית שנודעה בחזותה הנוראה. סיפור חייו החריג המסתיימים באיבחה.
המספר עֵשׂו הוא אחד מתאומים – יעקב ועשו, כמובן (אלא מה...) שנולדו בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה. בנים למשפחה ענפה ושורשית שעברה לירושלים מהגליל. הספר רחב היריעה פורס בפנינו את תולדות משפחתו בהווה ודורות אחורה, אביו אברהם לוי שמגיל עשר פרנס את משפחתו כאופה, מקצוע העובר כחוט השני בספר. אמו שרה, דודו ליהוּ ודור סביו. מצוקה ומחסור, שכול ואבדן בצד שמחה והרפתקאות בלתי רגילות כגון דודו שננעל במחסן תת קרקעי אדיר בו שהה שנה עד הצלתו המפתיעה על ידי גנרל עטור תהילה.
המאפיין הבולט בספר הוא סגנון כתיבתו הייחודי ויוצא הדופן. שפה לא שגרתית ולא דומה לסופרים וסופרות ישראליים שקראתי. דימויים ותיאורי הטבע בירושלים וסביבתה, תושביה הרבגוניים על הרוכלים ואנשי הדת. טיפוסים יוצאי דופן כאמן כתיבה זעירה היכול לכתוב פסוקים על ראש סיכה ומי שישן בעיניים פקוחות. עברית עשירה מעורבת בביטויים ומשפטים משפות זרות ומילים נשכחות כגון קַליקֵרים, קַצְ'קֶס וצָ'פַּצ'וּלה. חלקם מעלים חיוך כגון "אלף בתולות בולגריות צורחות". ספר המכניס את הקורא לאווירה של מקום וזמן אחרים, מסע של דור שחלף מן העולם.
מהחלק שקראתי-נהניתי.אך בשל הסיבה שלעיל לא המשכתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ראובן
עשו

עשו

מאיר שלו

חבריי מתחלקים לשתי קבוצות: אלה ש"עשו" הוא אחד הספרים האהובים עליהם ביותר (ואחריו "רומן רוסי") ואלה שלא אוהבים את מאיר שלו. אלה מהקבוצה הראשונה מציינים גם כי "פונטנלה" הוא אחד הספרים הפחות מוצלחים מבחינתם וזו בלשון המעטה.

פתחתי קבוצה שלישית בחבורתנו - אלה שאוהבים את "פונטנלה" ולא ממש את "רומן רוסי" ועכשיו גם את "עשו". בינתיים הקבוצה מונה חברה אחת, אבל אני אופטימית...

לגופו של עניין, הכתיבה העשירה מפצה אולי במקצת על העלילה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בספריו. לא שזה לא בסדר לכתוב על משפחת חקלאים מהעמק, אך אותן הדמויות חוזרות ושבות, רק הפעם בתחפושת פרענקית. תמיד אחרי הנדודים המשפחה תתיישב בעמק, תמיד תהיה שם אישה עילגת, וזקן נרגן, דמות בעלת כח פיזי אגדי, דמות בעלת מום, דמות בעלת כוחות על אנושיים, מורה לחיים מבוגר ומתבודד במקצת וכמובן דמות המספר, אאוטסיידר שמתבונן על הכפר והמשפחה מבחוץ ובעל פרספקטיבה נכונה לתפקיד.

הפעם זו משפחת אופים מירושליים, אברהם לוי ס"ט הנרגן, שרה אישתו, הגיורת העילגת ובניהם התאומים יעקב ועשו.
סיפורם מקביל למשפחה המקראית. גם כאן עשו נודד ומפסיד את בכורתו ליעקב. גם כאן יש לאה, בניימין ומלאך מיכאל. גם סוג של רחל, אם כי רק ברמז (או אולי רק בראשי).
בסיכומו של דבר, ספר שלוי לחלוטין. לא בטוח שזה ספר חובה למי שקרא את ספריו האחרים. לא שזה ימנע ממני להמשיך ולרוא את ספריו האחרים שממתינים על המדף.

נ.ב. לא כדאי לקרוא את הספר בהריון או בחופשת לידה. אחד הסיפורים בספר גרם לי לסיוטים במשך כמה לילות, לא משהו שעוזר לעייפות:-)

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
עשו

עשו

מאיר שלו

אומרים שהספר הראשון של מאיר שלו שאתה קורא הוא גם הספר שלו שאתה הכי אוהב ואכן הספר הראשון שלו שקראתי, "כימים אחדים", היה ספר שריתק אותי, גרם לי להרגיש שגיליתי עולם חדש וללא ספק פתח לי את התאבון לספרים אחרים שלו.

"עשו" הוא הספר השני שלו שקראתי ואין ספק שהוא כובש בזכות הסגנון והשפה העשירים שכנראה יש רק לשלו, אך לא אשקר, פחות נהניתי ממנו, אולי משום הכבדות והמליציות היתרה של התיאורים.

לסיכום, הספר נפלא ומומלץ אך כנראה יותר ל"מטיבי לכת" ובעלי סבלנות וכושר ריכוז.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Alisa K
דירוג
5.0
לפני 18 שנים

“הטוב ביותר מבין ספריו של מאיר שלו”

31/32
ביקורות על עשו
הבאה
ש. בן-אריה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 18 שנים

“אדם קרוב אצל עצמו, גם כאן לא ניתן שלא להתאהב וממש להריח את ניחוח האפיה ועגלי הטל על יבולי השדות בליל”