לחם
הבית וזיכרונותיו, עולים ומצפים אותי, חלקם בבהירות לא מובנת,,, אני חושב שתכליתם להשיב אותי לזמנים אחרים, בהם נוצקו יסודות חיי על מוגנות וביטחון וחווית אכילה פשוטה כמהות חיים.
יש בי זיכרון בהיר הקשור ללחם, תמונת מאפייה קטנה שהייתה סמוכה לביתנו, אליה אמא שלחה אותי לקנות לחם. עד היום אני רואה בעיני רוחי את גופם החשוף של האופים עוטי סנרים לבנים, באמצעות המרדה הם שולפים מתוך התנור הבוער כיכרות לחם מוזהבות, המעלות ניחוחות מטרפים... בדרך הביתה לא יכולתי להתאפק וסיימתי את מחצית כיכר הלחם החמה והטריה , שטעמה היה עבורי פלאי.
אני מניח שהמושג לחם, על ריחותיו וטעמיו עלה בזכרוני כסיפור מנחם, על רקע התערערות המושג בית בקרבי...
במקביל, בעיתוי לא מובן הכנתי הרצאה על מעשה אמנון ותמר, יש בו כמובן פגיעה באישה צעירה, כהשפלה איומה. אבל הסיפור הזה מתחיל בטוב, אמנון מבקש מתמר שתכין לו לביבות, סוג של מאפה, שיש לו תכונות מבריאות, מעצם לישתו ואפייתו בתוך חדרו.
כשבקשתי לעצמי פרשנות לספור אמנון ותמר, נזכרתי בסיפור המאפייה שלי, שהוביל אותי לספר שתמיד בקשתי לקרוא, עשו של מאיר שלו, המספר על אב ושני בניו, אחים תאומים, אופי לחם. לבטח ספרו יכול לחבר בין סיפור ילדותי למשמעות אכילת הלחם הטרי.
פרשתי את משמעות בקשת אמנון מתמר: "וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ:" (שמואל ב יג י) כתהליך הקושר את האפייה לשורש ברה-להבריא, כטקס פולחני בעולם הקדום.
בכדי להבין את משמעותו המדעית של כוחו המכשף של הלחם הטרי, חיפשתי בעזרת הבינה המלאכותית, מחקרים העוסקים במשמעות המטיבה של הלחם הטרי, על בני האדם. מצאתי שלחם טרי מזכיר לבוגרים זיכרונות נעימים של בית ומוגנות ואף גורם להם להיות יותר מאושרים.
סיבות חשובות שגרמו לי, לחזור לספרו של שלו, ולבחון בו את המטפורות הגדולות העומדות בבסיסו, הלחם ואפייתו.
שלו, מספר על אופה לחם, אברהם, שגלה מירושלים עם אשתי שרה, לאחד הכפרים ופתח שם מאפייה, בה עבדו שניים מילדו התאומים, יעקב ועשו. כן לא טעיתם, הסיפור הזה מתכתב באופן ישיר עם נרטיב מאבקי ירושה בין אחים שבמוקדם, במקרה שלנו הלחם ואפייתו, אותם מתאר שלו, בראליה מפתיעה ההופכת לפנטזיה נפלאה וסיפור אגדה, שלא פעם מחובר את אפיית הלחם לארוטיות חזקה.
שלו, עורך היפוך בדמויותיו בהשוואה לתנ"ך, אומנם עשו שלו כמו הדמות המקראית, גלה מארצו, במקרה שלנו לארה"ב, ולא נשאר כאופה, אלא הפך לפסבדו אינטלקטואל ואיש תרבות, בשעה שכתב ספרים על הלחם, שחלקם מושתתים על חוויות חייו, ואחדים על הבדיות שבדה מליבו.
לאחר עשרות שנים, כמו שיעקב חזר מגלותו, הוא חוזר הביתה, רווק מזדקן וערירי, לאביו הגוסס, ולאהבת נעוריו לאה, הנשואה לאחיו, לעימות בלתי נימנע עם זיכרונותיו וחייו.
מכיוון שאנחנו עוסקים בלחם, מתחייבת בציעתו והגשת פיסה ממנו לטעימה:
"הבצק החל לרוץ ונתן את ריחו החמוץ ואמא הפשילה את שרווליה והחלה ללוש-מקפלת, חובטת, מושכת ומהדקת. דמעות נזלו מעיניה אל הבצק, זעה ומיץ נגרו אל העיסה. פניה התלהטו מהמאמץ וגניחות עמוקות עלו מן הגיא שבין שדיה" לחם שניתן להריח את ריחו המתחבר לארוטיקה מפעימה שרק שלו יודע לאפות.
חלקים מהספר של שלו, הם לא בדיוק סלסלת הלחם שלי. אני אוהב לחם אוורירי וקליל, המותפח בשמרים. הספר הזה, כבד וצפוף כמו לחם שיפון רוסי, שלא תמיד עבר לי בטוב בגרון, משום שהרומן מרובה דמויות, מנסה להרשים בווירטואוזיות שפתית ובציטוטים תרבותיים מרובים ובקפיצות תכופות בין הזמנים. אבל למרות מגרעותיו, בעיני זה ספר יפה, בעיקר בזכות תיאוריו את הלחם ואפייתו, כמעגל חיים ומוות ובכך הוא ממצליח לעורר רגשות אנושיים מפעמים.
מוקדש לגיסתי שגם בענייני אפייה, בת דודתו של שלו ז"ל, שכעת פליטה בארצה.