“כדרכם של ספרים על ספרים, 'חיים עם ספרים' הסיט אותי למקומות שונים, החזיר אותי אל ספרים שקראתי, שלח אותי אל ספרים שברצוני לקרוא, אך בעיקר גרם לי לערוך הקבלות רבות לספרה של אן פדימן, 'אקס ליבריס', בו אהבת הספרים מקבלת ביטוי דומה (קראתי את שני הספרים ברצף). כך, למשל, מורה לספרות בשם שי זרחי מגלה בשיחתו עם מיכל יפת, ש"ספר שיש עליו איזו טיפה של קפה, ערכו עולה בעיני פלאים, הוא כבר שוחח עם החיים. הוא לא נשאר על המדף, הוא לא מת. הוא חי", ואן פדימן מטיבה לתאר תחושה דומה, כאשר היא מספרת על ספר משומש בשני כרכים, אותו קיבלה ליום הולדתה: "יד איש טרם הפרידה בין הדפים, וכשעשיתי זאת באצבעות מהססות, חשתי תוגה עמוקה. הכרכים היפים האלה הודפסו בשנת 1897, ואף אחד עוד לא קרא אותם. נתקפתי דחף עז להשאיל את הספר לחברים רבים ככל האפשר, כדי לפצות את דפי הספר על כל החיבה שהחמיצו במאה הראשונה לחייהם"; חיים באר (איזה איש... ואיזו ספרייה!) מספר על הקדשות שהופכות ספר לעותק חד-פעמי, ואן פדימן מספרת על ג'ורג' ברנרד שו ש"מצא את אחד מספריו בחנות ספרים משומשים. בספר היתה הקדשה שכתב הוא עצמו: ל... בהערכה, ג'ורג' ברנרד שו. הוא קנה את הספר ושלח אותו לקורא... בתוספת השורה: בהערכה מחודשת, ג'ורג' ברנרד שו"; חוה אלברשטיין ונדב לויתן מספרים על החלטות משותפות לגבי הספרייה המשותפת ("החלטנו להגביל את הספרים לכמות מסוימת"), ואן פדימן מדווחת: "לאחר חמש שנות נישואים וילד גמרנו אומר, ג'ורג' ואני, שבשלה העת. אנחנו מוכנים ומזומנים לאינטימיות העמוקה הכרוכה במיזוג הספרים שלנו", ומוסיפה טיפ קטן בפרק הנהדר 'הכול טמון בקול': "נישואים הם מסלול למרחקים ארוכים, וקריאה בקול היא משקה רומנטי לחיזוק רוחם של אצנים מותשים".

ואי אפשר שלא לציין את הצילומים הנפלאים (הצלם דני שניאור) שמעניקים ל'חיים עם ספרים' ממד נוסף שנחוץ לו כל כך. מכל תמונה ניתן ללמוד הרבה על בעל הספרייה: האם ספריו מסודרים על המדף בקפידה, או מונחים בגיבוב; לפי איזה סדר הם ממוקמים על המדפים (ולשם כך צריך קצת לאמץ את העיניים); ומה עוד ניתן למצוא בחדר עבודתו. דוגמא טובה לכך ניתן לגלות בשיחה עם הפסיכיאטר הנרי שור על ספרייתו: "אני עוסק כל הזמן בשאלה עד כמה זיכרון יכול להיות משהו נגיש וקיים וחי. פרויד הגדיר זאת פעם, בתחילת דרכו כך: מה שהאנליטיקה עושה הוא לתקן חורים בזיכרון". על הקיר לצד ספרייתו, גיליתי פורטרט מאוד מיוחד של הצייר ארם גרשוני. מדובר בדיוקן עצמי של הצייר כשעיניו עצומות. לאחרונה מצאתי את עצמי מתבונן זמן רב בפורטרט אחר של ארם גרשוני, 'דיוקן עצמי בעיניים עצומות' *, וצולל אל תוך חלומותיו של האמן. כאשר חשבתי על דיוקן עצמי בעיניים עצומות, נזכרתי במשפט מעניין שקראתי לאחרונה בספר 'שמי הוא אדום' של אורחן פאמוק (סופר שהוא גם צייר), משפט שדן בהבדל בין ציור מהתבוננות לציור מהזיכרון, ופוסק שבסופו של דבר תמיד מציירים מהזיכרון, גם אם מדובר רק בהרף עין שהצייר מעתיק את מבטו מהמודל אל העבודה (ארם גרשוני אמר דבר דומה: "לקח לי זמן לגלות שאני כמעט לא מסתכל על המודל. שאני חולם מול הציור. אני קצת כמו יחידת קומנדו שצריכה לחלץ שבוי. אני נכנס לוקח מה שצריך ויוצא החוצה. המבט הישיר במוטיב הוא קצר ומרוכז. הוא מוצא משהו, ומוציא אותו החוצה, לוקח אותו").
כאמור, הספר הרחיק אותי למקומות אחרים, בזמן הסיור המסקרן במספר ספריות מרשימות במיוחד, בנוסף על השיחות המרתקות עם בעליהן.

* הפורטרט "דיוקן עצמי בעיניים עצומות" שייך לאספן האמנות יוסי ליפשיץ ומוצג בימים אלו במוזיאון תל אביב, ואף נבחר כתמונת הכריכה לספרו של הצייר: "ארם גרשוני ציורים 2004-2009". ניתן לראותו בלינק הנ"ל:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1126114”

“קוים לדמותו של הביבליופיל:
כאשר הוא נכנס לדירה חדשה הוא תמיד יציץ בספרים שיש בה (כנ"ל כשהוא נתקל בתצלום שבו מופיע ספר או ספריה, גם אם ברקע של התמונה - הביבליופיל לא יוותר בקלות, הוא יאמץ את עיניו וזכרונו עד לזיהוי הספר).
הספרים שלו הם אוסף שהוא מטפח בקנאות וככל אוסף לעיתים רבות הרכישות לאוסף הזה מונעות ע"י רגש ולא ע"י שיקולים רציונליים.
הוא נהנה לקרוא על הסיפורים שמאחורי הספרים (מדוע ספר מסויים הוא משמעותי בעבורך, כיצד נרכש, לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, מתי התחיל הקשר שלך עם ספרים וכו').
הוא נהנה לקרוא על ביבליופילים כמוהו.

כל אלה ועוד נמצאים בספר הנפלא הזה ולכן הוא הספר המושלם בעבור הביבליופיל המצוי :)
מעבר לראיונות המעניינים והמשכילים עם אנשי ספר במלוא מובן המלה (סופרים, עיתונאים, מתרגמים, חוקרי תרבות, אנשי תקשורת, אספנים, אמנים ועוד), ומעבר לקריאה על ספרים שחלקם מוכרים וחלקם לא, הוא פשוט ספר שכמו לוקח אותך למסע וירטואלי בין ספריות באופן הכי אינטימי וחם שיש. חלק משמעותי מהתחושה הזו נוצר באמצעות התצלומים היפהפיים והחמים של דני שניאור, שמצליחים להעביר לצופה את התחושה שהוא נכנס הישר לתוך אחד המקומות הכי פרטיים והכי מעניינים שיש - לספרייתו של אדם.
כפי שאמר מיכאל הנדלזלץ שגם הוא מרואיין בספר ומחזיק בספרייה מרשימה ועצומה בהיקפה (בספר אחר, נפלא לא פחות על ספרים ששמו "עוד ספר"): ספרייתו של אדם היא מעין הרחבה של אישיותו וכאשר אדם נפטר גם ספרייתו מתה עמו, כי היא ייחודית לו ולטעמו.

כל שנותר לי הוא להמליץ לכל ביבליופיל באשר הוא לקחת את הספר לידיו בביקור הבא בחנות הספרים - אי אפשר שלא להתאהב בו. הן בראיונות המרתקים שכל אחד מהם נוגע בפן אחר של אהבת הספרים והן בצילומים המיוחדים שמשלבים תמונות של ספריות מעוררות קנאה, פינות עבודה, תצלומי תקריב של מדפי ספרים, ספרים (חלקם עתיקים, חלקם עם הקדשות מיוחדות ומסקרנות).
מומלץ בחום רב.”

“ספר פשוט מדהים.

הקונספט די פשוט: ראיונות קצרים ותצלומים של ספריות עם 29 אנשים שהספרים הם חלק בלתי נפרד מחייהם- יש עיתונאים, סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה, צלמים, אומנים ועוד ועוד.
לדעתי כל אחד ימצא פה איזה "חבר לספר"... אני למשל התרשמתי מאוד מהראיון עם שמעון אדף ועם ד"ר אורית רוזין, הראשון הוא עורך ספרותי וסופר, השנייה היא דוקטורנטית להיסטוריה. שלושתנו חולקים חיבה עמוקה לספרות הפנטסטית על גווניה השונים- פנטזיה ובעיקר מדע בדיוני.
ראיון נוסף עם רופא שיניים מספר על האהבה לספר בתור אובייקט, רוא שיניים שיש לו 'פטיש' לספרים עתיקים (תחשבו על "השער התשיעי" של רומן פולנסקי). יש שם פרופסור לדתות עם ספרייה ענקית בגרמנית שעוסקת בנושא, ועוד...

לא יכולתי להסכים עם הכל, וזה מה שכל כך טוב בלהחשף לדבר כל כך אינטימי כמו ספרייה של מישהו אחר.”