בעודי מסדר את מדפי הספרים בחנות נתקלתי ברומן האבוד, לכאורה, של שניים מגדולי הסופרים האמריקאים, לכאורה, במאה העשרים. כדאי לציין שאת בורוז אני אוהב. את <mark>ג'ק קרואק</mark> לעומת זאת, לא קראתי, ותהיו בטוחים שאחרי קריאת ה"רומן האבוד" הזה אני גם לא אמהר לקרוא. שתי סיבות מאחורי רכישת הספר, הראשונה השם שלו, שם משעשע שמצליח לסקרן ולעורר עניין, ללא ספק. הסיבה השניה לרכישת הספר היא כמובן שמות המחברים. בעצם, יש עוד שת

אני רוצה הפעם להתחיל דווקא מהסוף, מהשיקולים המעט מוזרים וההרבה מתנשאים של עורכי המהדורה הנוכחית בחול' וגם של אלה שבחרו "ליישר קו" עמם, כאן בארץ, בגירסה העברית : מי שקצת עוקב אחרי מה שאני כותב פה, מכיר כבר את סלידתי מכל מה שנכנס מבחינתי לקטגוריה של לימוד/שינון/הטפה ספרותית... קשה לי מאוד לקבל בהבנה את נקודת המוצא הזו -שכולה מזכירה לי מערכי שיעור קרתניים וארכאיים- שמכתיבה לי ולכם מה לחשוב, איך ומתי.

כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופה פה פוגע הספר ובגלל זה הוא ספר חובה עד היום. וישאר ספר חובה אלא אם כן ישתילו לנו צ'יפים במוח או משהו... בכל מקרה הנקודה היא שגם אז אהבו נוחות כנראה באותה מידה שאוהבים אותה היום אבל העניין היה המורדים. וכן זה מה שהשתנה
הסיפור הוא על מי שהיה מורד היה מורד אמיתי. היה מטפס על רכבות מסע. גונב רכבים ולו

"בדרכים" למרבה הפלא הוא ספר מסע.
ספר מסע של שני צעירים חסרי מנוח ברחבי ארצות הברית. <mark>ג'ק קרואק</mark> שנוסע ובא בין ניו יורק לסן פרנסיסקו עם נחיתות בדנוור וניו אורלינס המגניבה של שנות הארבעים, כשהדברים באמת קרו, וניל קסידי הגדול מהחיים והחצי מטורף שמצטרף אליו, או שאחד מהם נוסע לפגוש את האחר ואז ממשיכים יחד.

זו תקופה שבה לא מעט אינטלקטואלים בעטו במוסכמות ויצאו נגד המימסד, רדפו מוסיקה, כתבו פה ושם והעמ

<mark>ג'ק קרואק</mark> ואלן גינזברג הם היוצרים היחידים מתנועת הביט שפעלה בסן-פרנסיסקו של שנות ה-50 שאני חש קרוב אליהם גם כיום, אחרי למעלה מחצי מאה מאז שהחלו להוציא את יצירותיהם. בספר הזה שהזדמן לי בניגוד לשאר ספריו שראו אור בעברית לקרוא אותו רק עכשיו, אחרי כמה שנים, הצלחתי סופסוף למצוא את הקשר בין קרואק שעמד בראש התנועה לג'ים מוריסון (למי מכם שמכיר את סיפור האהבה המוזרה שהיתה בינו לבין פמלה) ולבוב דילן, בעניין

"בדרכים" הוא בועת החמצן הנצחית המטלטלת ומניעה את הנשמות האבודות והכואבות ברחבי היקום הצורב. הכאב הוא הסטרטר המניע את הנפש קדימה – בשעיטת שריקה זועקת וחורטת את צלקותיה כנגד מהמורות הנורמות החברתיות בדרך. אביו ההולמלס והאלכוהוליסט של ניל קסידי ואחיו המת של <mark>ג'ק קרואק</mark> הם הדלק הבוער במכונה המדממת שחורכת תחתיה את התפיסה לחופש המוחלט בחיים ללא מעצורים ואחריות. הדרך היא בעיני המתבונן, החוויה היא המהות. הה

בטלני הדהרמה ו<mark>ג'ק קרואק</mark> - חד המה. לא ניתן להפריד את סיפורו האישי של הסופר-משורר-פילוסוף מהסיפור, ולכן גם מידיעת סופו של הסופר (שנפטר בגיל צעיר מסיבוכי חיבתו לטיפה המרה). הסופר, אשר יחד עם חבורה של אמנים, סופרים, משוררים , היו בין מבשרי ומחפשי דרך חיים חדשנית, חופשית מחומריות, רוחנית ומחפשת אמת - מבשרי דור הביט, מקדימי הביטניקים, שוטח כאן בצורה מיוחדת לו , בצורה שוטפת וסוחפת ולפעמים הזויה את מה שע

חשוב מאוד לקרוא ספרים בלי דעות קדומות לא על נושאי העלילות ולא על הסופרים בעצמם, כי תמיד יש הפתעות ואם הספרות דיי מקובעת בעצמה, רצוי למצוא את הנקודה לשחרר שחלילה טעם הקריאה לא יאבד. אני אגע בהמשך בעניין הספר הזה, רק אוסיף ואומר שזה תרגיל שאני עושה עם עצמי אין ספור פעמים, לכן אני נוהג דיי בסובלנות ומחזיק בספריה שלי גם ספרים שלא במיוחד אהבתי ומשתדל לחזור אליהם במועד מאוחר יותר, זה קורה לי גם אם סופרי

"בדרכים" (בשתי גרסאותיו) הוא ספר מקורי, משובח, מרתק ומעניין... אבל לא לכל אחד.
זהו ספרו השני של <mark>ג'ק קרואק</mark> והוא פשוט יומן מסעות של המספר וחבריו לרוחבה ולאורכה של ארצות הברית ומקסיקו בסוף שנות הארבעים, כשבמקביל זהו גם מסע חיפוש עצמי שלהם. הספר הוא שיר הלל לנפש החופשית, לנון-קונפורמיזם, לאהבה חופשית, סמים, אלכוהול והרבה ג'אז טוב.
הספר נכתב ב-1951 כמגילה ארוכה אבל יצא לאור בארה"ב רק ב-1957 לאחר שצו