“ג'ק קרואק ואלן גינזברג הם היוצרים היחידים מתנועת הביט שפעלה בסן-פרנסיסקו של שנות ה-50 שאני חש קרוב אליהם גם כיום, אחרי למעלה מחצי מאה מאז שהחלו להוציא את יצירותיהם. בספר הזה שהזדמן לי בניגוד לשאר ספריו שראו אור בעברית לקרוא אותו רק עכשיו, אחרי כמה שנים, הצלחתי סופסוף למצוא את הקשר בין קרואק שעמד בראש התנועה לג'ים מוריסון (למי מכם שמכיר את סיפור האהבה המוזרה שהיתה בינו לבין פמלה) ולבוב דילן, בעניין זה תוכלו למצוא רמז כבר מהשם המקורי של הספר (The Subterraneans).

יהיו שיאמרו שהוצאת "גוונים" היא הוצאה קטנה ומעניין שספר כמו זה של קרואק רואה אור דווקא בה, אבל מהיכרותי את ההוצאה (שהחלה את דרכה בשם הוצאת "עקד") אני מוצא הקבלה להוצאה המקורית City Lights. פרט לעובדה שהספר תורגם ע"י לא אחר מאשר עודד פלד מי שנמנה על לא מעט תרגומים אחרים של קרואק (כמו כן, גולת הכותרת שלו "בדרכים") וסופרים אחרים שרוח יצירתם נושבת פחות או יותר לאותו כיוון.

נדמה שאי-אפשר לדבר על תנועת הביט בלי להזכיר את עניין הכתיבה הספונטנית, שבה (בקצרה) הסופר כמו נותן למוזה שלו שתסחוב אותו, ולא פעם דברים עולים מהתת-מודע כמו במשחק של אמת או חובה (הכתיבה היא אמיתית והחובה עליך כקורא להאמין להם - כך אני לפחות מרגיש את זה). היו להם לא מעט "משחקים", אחד מהם אף גרם לחברם, ויליאם בורוז ("ג'אנקי", "ארוחה עירומה") לאבד את אישתו. אגב הכתיבה המשותפת שלהם "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" יצאה לאור אף היא בעברית, אבל אליה לפי שעה לא הצלחתי להתחבר והספר מחכה על המדף, אולי זה עוד יקרה באחד הימים.

קולאז' שהכנתי ובו ציטטתי את נטלי מרצנט שרה באחד משירי להקתה "10,000 מניאקים" שיר לזכרו של קרואק שבו נאמר בין השאר, "הוא בחר את המילים שלו מהפה של כאלה שהלכו לאיבוד בעולם", ואני בטוח שיש כאלה מבינינו שזה יזכיר להם לא סתם את המשורר הצרפתי, ארתור רמבו. אז בקיצור הספר "החתרנים" הוא אומנם דק (לא יותר מ-113 עמודים) אבל אני אישית מוצא בו עולם ומלואו.”

“לא בנקל הסתגלתי לסגנון והקצב המהיר ואל התחביר הבלתי אפשרי, שתחילה גרם לי להגיע חסר נשימה אל סופם של משפטים בני עמוד (או יותר), ולהיאחז בנקודות (סוף משפט/פסקה) הפזורות בצמצום בין דפי הספר, כשחיין המגיע אל מצוף במסלול צליחת הכנרת - אך בהמשך נשביתי בקסמי "הפרוזה הספונטנית", כפי שמכנה קרואק את סגנונו המיוחד.
באחרית הדבר כתב המתרגם עודד פלד, שהספר נכתב "בטראנס מהיר של שלושה לילות (בסיוע כדורי מרץ)", ושם גם גיליתי את הסיבה לקוצר נשימתי, בהסבר שמספק קרואק לשימוש בתחביר יוצא הדופן: "כל זה היה מבוסס על ג'ז ובופ, במובן של, נניח, נגן טנור-סקסופון הלוקח שאיפת אוויר ופולט נשיפה ארוכה בכלי שלו, עד שנגמרת לו הנשימה, וכשזה קורה, המשפט נגמר, האמירה שלו מסתיימת... כך הפרדתי, לפיכך, בין משפט למשפט, כמו הפרדה של קבוצות נשימה במוח" * - או כפי שידידו המשורר אלן גינסברג תיאר אותו: "הוא היה חצוצרן הפרוזה הבודד של אמריקה".

* בניגוד לסגנונות מוסיקליים רבים, מקצב הג'ז נקבע על ידי הבס ולא על ידי כלי ההקשה. אהבתי מאוד את הקבלתו של קרואק בין תפקיד הבס בג'ז לתפקיד סימני הפיסוק בכתיבה.”

“פשוט ספר נהדר. הרבה יותר "פרוזאי" מ"בדרכים", ובאותו זמן מרגיש כאילו נכתב במשיכת מכחול אחת, במין אילתור.
לא ברור לי למה הספרים של קרואק, כמו גם אלו של בוקובסקי, לא יצאו בהוצאת ספרים גדולה, ובאופן שהם יצאו לאור קל להתעלם מהם על המדף. אני מקווה שאנשים מוצאים את דרכם לספרים האלה למרות העיצוב והעטיפה.”