ביקורת ספרותית על הכרונוליתים מאת רוברט צ'רלס וילסון
ספר מעולה

---

****




אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע סיכה באיזה יעד שעדיין לא התגשם בעתיד - טיול משפחתי בקוסטה ריקה או תפקיד בכיר יותר בעבודה - ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לשם, אבל בסופו של דבר עדיין מדובר בשאיפה ערטילאית שיכולה לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות, או שלא.

למאמינים, יש גם את העניין הזה של גורל. מכתוב. לכל כדור יש כתובת. הכול צפוי והרשות נתונה. פה אנחנו נכנסים גם לפילוסופיה המורכבת של בחירה חופשית - כאילו יש איזה עתיד שמישהו החליט עליו, אבל עדיין בכוחנו לבחור את הנתיב שיוביל למציאות עדיפה מבחינתנו.

"הזמן הוא חץ. הוא עף בכיוון אחד. אם משלבים אש ועץ-הסקה, מקבלים אפר. אם משלבים אש ואפר, לא מקבלים עץ-הסקה. גם מוסריות היא חץ. אם מקרינים סרט של מלחמת העולם השניה לאחור, הופכים את ההיגיון המוסרי שלה. בעלות הברית חותמות הסכם שלום עם יפן ומיד מפציצות את הירושימה ונגסאקי. הנאצים שולפים כדורים מראשיהם של יהודים רזים ומטפלים בהם עד שהם מבריאים".

אבל מה אם הזמן הוא לא בדיוק חץ ליניארי? ויותר מכך - מה אם העתיד משפיע על ההווה לא פחות ממה שהעבר עושה זאת? אנחנו יכולים להבין רק סיבה שקדמה לתוצאה, אבל זה רק בגלל שכך למדנו לתפוש את המציאות. מה אם, למשל, קיומה של מדינת ישראל השפיע על עליית הנאצים לשלטון (או אף מוקדם מכך) וחייב את השואה ואת מלחמת העצמאות, ולא להיפך? מה אם עולם מכונות-חושבות עתידני (כמו סקיינט בסדרת "שליחות קטלנית") יצר, או לפחות השפיע על התפתחות המחשבים, האינטרנט ובינה מלאכותית?

****

השנה היא 2021. סקוט וורדן הוא מתכנת מחשבים שמאריך את חופשתו עם אשתו ובתו הקטנה במלון קטן על חוף בתאילנד, לאחר שפרוייקט שעבד בו הסתיים. באחד הלילות מופיעה, אאוט אוף דה בלו, אנדרטה ענקית ביער לא רחוק מהחוף. בבסיס האנדרטה חקוק תאריך המציין ניצחון צבאי מזהיר של מנהיג אלמוני בשם קואין - עשרים שנה מאוחר יותר. בשנים הבאות מופיעות אנדרטות דומות, הזוכות לכינוי "כרונוליתים" (כרונוס=זמן, ליתוס=אבן) במקומות רבים בעולם, וזורעות הרס ישיר עצום במקום יציאתן, ובעקיפין מובילות לכאוס כלכלי וחברתי בקנה מידה קולוסאלי ולייסודן של תנועות אנרכיסטיות בשמו של המנהיג (שעדיין לא קיים) שמטבע הדברים מערערות את הסדר העולמי בכל רחבי הגלובוס. המאמצים להרוס, להפיל או אפילו לחקור לעומק את הכרונולותים נוחלים כישלון חרוץ מאחר שהטכנולוגיה שבה נוצרו או נשלחו לעבר אינה מוכרת עדיין.

עם הזמן מגלה סקוט וורדן שחייו קשורים, שלא לומר מובלים באופן אקטיבי, בידי התגלויות הכרונולותים והאנשים שהיו עדים להן, והוא מצטרף, כמעט בעל כרחו, למאמצים להפוך את כיוון הגלגל ולשבור את כיוון ההיסטוריה.

נדמה לי שכתבתי בעבר (כן, אני יודע, דאבל מינינג) שאני מאוד מתחבר לריאליזם בספרות. אני חייב להאמין לספר שאני קורא, גם אם הוא פנטזיה או מדע בדיוני, ונדמה לי שהספר הזה, למרות הבסיס המדע-הבדיוני המעורער-ממילא שלו, ממלא את הדרישה שלי עד למקסימום. אנדרטות הענק המופרכות שקורעות את ירושלים, דלהי ובנגקוק (בין השאר) נתפסו אצלי כריאליסטיות ואמינות יותר מכל ספר אחר בסוגה הזאת שקראתי, ויותר מספרים אחרים מחוץ לסוגה (כן, אפילו מג'ק ריצ'ר והארי הולה). הכתיבה של רוברט צ'רלס וילסון זורמת ועמוקה, ומצליחה לטבול רגליים בפילוסופיה, סוציולוגיה ומדע בלי לבלבל ולהרתיע את הקורא, ובלי שזה יישמע פלצני או מופרך, ולטפל בפרדוקסים של עבר-עתיד-הווה באופן מעורר השתאות. הדילמות מרגישות אמיתיות ודומות לשאלות שכולנו נתקלים בהן בחיינו, לא רק במצב שבו אנדרטות פורצות מהאדמה. מאוד נהניתי מהספר הזה, ואני משאיר אותו על המדף לקריאה נוספת, בעוד כמה שנים. נדמה לי שאני אמור לעשות את זה.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הכרונוליתים