****




אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע סיכה באיזה יעד שעדיין לא התגשם בעתיד - טיול משפחתי בקוסטה ריקה או תפקיד בכיר יותר בעבודה - ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לשם, אבל בסופו של דבר עדיין מדובר בשאיפה ערטילאית שיכולה לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות, או שלא.

למאמינים, יש גם את העניין הזה של גורל. מכתוב. לכל כדור יש כתובת. הכול צפוי והרשות נתונה. פה אנחנו נכנסים גם לפילוסופיה המורכבת של בחירה חופשית - כאילו יש איזה עתיד שמישהו החליט עליו, אבל עדיין בכוחנו לבחור את הנתיב שיוביל למציאות עדיפה מבחינתנו.

"הזמן הוא חץ. הוא עף בכיוון אחד. אם משלבים אש ועץ-הסקה, מקבלים אפר. אם משלבים אש ואפר, לא מקבלים עץ-הסקה. גם מוסריות היא חץ. אם מקרינים סרט של מלחמת העולם השניה לאחור, הופכים את ההיגיון המוסרי שלה. בעלות הברית חותמות הסכם שלום עם יפן ומיד מפציצות את הירושימה ונגסאקי. הנאצים שולפים כדורים מראשיהם של יהודים רזים ומטפלים בהם עד שהם מבריאים".

אבל מה אם הזמן הוא לא בדיוק חץ ליניארי? ויותר מכך - מה אם העתיד משפיע על ההווה לא פחות ממה שהעבר עושה זאת? אנחנו יכולים להבין רק סיבה שקדמה לתוצאה, אבל זה רק בגלל שכך למדנו לתפוש את המציאות. מה אם, למשל, קיומה של מדינת ישראל השפיע על עליית הנאצים לשלטון (או אף מוקדם מכך) וחייב את השואה ואת מלחמת העצמאות, ולא להיפך? מה אם עולם מכונות-חושבות עתידני (כמו סקיינט בסדרת "שליחות קטלנית") יצר, או לפחות השפיע על התפתחות המחשבים, האינטרנט ובינה מלאכותית?

****

השנה היא 2021. סקוט וורדן הוא מתכנת מחשבים שמאריך את חופשתו עם אשתו ובתו הקטנה במלון קטן על חוף בתאילנד, לאחר שפרוייקט שעבד בו הסתיים. באחד הלילות מופיעה, אאוט אוף דה בלו, אנדרטה ענקית ביער לא רחוק מהחוף. בבסיס האנדרטה חקוק תאריך המציין ניצחון צבאי מזהיר של מנהיג אלמוני בשם קואין - עשרים שנה מאוחר יותר. בשנים הבאות מופיעות אנדרטות דומות, הזוכות לכינוי "כרונוליתים" (כרונוס=זמן, ליתוס=אבן) במקומות רבים בעולם, וזורעות הרס ישיר עצום במקום יציאתן, ובעקיפין מובילות לכאוס כלכלי וחברתי בקנה מידה קולוסאלי ולייסודן של תנועות אנרכיסטיות בשמו של המנהיג (שעדיין לא קיים) שמטבע הדברים מערערות את הסדר העולמי בכל רחבי הגלובוס. המאמצים להרוס, להפיל או אפילו לחקור לעומק את הכרונולותים נוחלים כישלון חרוץ מאחר שהטכנולוגיה שבה נוצרו או נשלחו לעבר אינה מוכרת עדיין.

עם הזמן מגלה סקוט וורדן שחייו קשורים, שלא לומר מובלים באופן אקטיבי, בידי התגלויות הכרונולותים והאנשים שהיו עדים להן, והוא מצטרף, כמעט בעל כרחו, למאמצים להפוך את כיוון הגלגל ולשבור את כיוון ההיסטוריה.

נדמה לי שכתבתי בעבר (כן, אני יודע, דאבל מינינג) שאני מאוד מתחבר לריאליזם בספרות. אני חייב להאמין לספר שאני קורא, גם אם הוא פנטזיה או מדע בדיוני, ונדמה לי שהספר הזה, למרות הבסיס המדע-הבדיוני המעורער-ממילא שלו, ממלא את הדרישה שלי עד למקסימום. אנדרטות הענק המופרכות שקורעות את ירושלים, דלהי ובנגקוק (בין השאר) נתפסו אצלי כריאליסטיות ואמינות יותר מכל ספר אחר בסוגה הזאת שקראתי, ויותר מספרים אחרים מחוץ לסוגה (כן, אפילו מג'ק ריצ'ר והארי הולה). הכתיבה של רוברט צ'רלס וילסון זורמת ועמוקה, ומצליחה לטבול רגליים בפילוסופיה, סוציולוגיה ומדע בלי לבלבל ולהרתיע את הקורא, ובלי שזה יישמע פלצני או מופרך, ולטפל בפרדוקסים של עבר-עתיד-הווה באופן מעורר השתאות. הדילמות מרגישות אמיתיות ודומות לשאלות שכולנו נתקלים בהן בחיינו, לא רק במצב שבו אנדרטות פורצות מהאדמה. מאוד נהניתי מהספר הזה, ואני משאיר אותו על המדף לקריאה נוספת, בעוד כמה שנים. נדמה לי שאני אמור לעשות את זה.


****

לא קל לכתוב מדע בדיוני. זה דורש הרבה מחשבה, שאר רוח, דימיון, היכרות בסיסית עם מדע, ויכולת להכניס את הקורא למציאות עתידנית שאינה המציאות הרגילה שלו בלי שההסברים ייראו מלאכותיים בעלילה. אולי התכוונתי שקל לכתוב מדע בדיוני, אבל לא קל לכתוב אותו כך שיהיה טוב. עוד יותר מורכב זה לכתוב מדע בדיוני, או בדיון כלשהו, שמשלב מסע בזמן. יש יותר מדי פרדוקסים פוטנציאליים לעלילה וחורים מובנים במסגרת הנרטיבית הרגילה שלנו שכוללת סיבה ותוצאה. מורכבות נוספת קשורה בכתיבה עתידנית על עתיד קרוב יחסית. זה די מבטיח לכוב שהספר שלו יתיישן במהירות, ולא בהכרח בצורה טובה.

הכרונוליתים הוא מין בדיון שכזה. הוא נכתב בשנת 2002, או לפחות פורסם אז, ועוסק בעתיד מתמשך שנקודת הבסיס שלו היא אירוע שמתרחש בשנת 2021, שמבחינתי כקוראת זו כבר נקודת עבר. כרונולית זו מילה מותאמת למציאות הספר שבה אנדרטאות ענק צומחות לפתע במקומות שונים בעולם, וכולן מהללות ומשבחות אירוע כלשהו מהעתיד, ומפארות מנהיג ששמו אינו מוכר. טבעו של אדם וטבעו של עולם הוא שכשאנחנו נתקלים בתופעה שאנחנו לא יודעים להסביר, אנחנו נותנים לה שם, כדי לתת לנו את הביטחון שבהגדרה. "כרונו" היא תחילית שמייצגת זמן, והסיומת "לית" מציינת שזו אנדרטה. הכרונולית הראשון צונח בתאילנד, וסקוט וורדן נמנה עם הסקרנים שהולכים לראות מה זה בעצם. הסקרנות עולה לו במעצר ומובילה בעקיפין לגירושיו וכן להפניית העניין שלו אל התופעה הזאת. היא גם מביאה לחייו הרבה מאוד אנשים מוזרים ובהם מדענית הודית גבוהה ואוטיסטית.

וילסון מתאר את התופעה מנקודת המבט הדוברת של וורדן, שמדבר בגוף ראשון ומפנה את הכתיבה שלו אל נמען לא ברור (אני?). הוא מתאר את השינויים החברתיים שיוצרים הכרונוליתיים ומנסה לדון בשאלות הסיבתיות, נבואות שמגשימות את עצמן וכו'. הבת של וורדן משמשת "סוכן" שמתאר את הדרך שבה צעירים שנולדו אל עולם כרונוליתי מקבלים את התופעה החדשה, ואת הפלונטר הרגשי שעובר על דור ההורים שלהם.
בסך הכל יש הרבה אקשן, וגם קצת רומנטיקה, אבל לצערי לא הרבה מעבר. כמו שכתבתי, מאוד קשה לכתוב בדיון שקשור במסע בזמן. בנוגע למדע הבידיוני - כן יש כאן תיאור של מדענית, אבל לא הרבה מדע או טכנולוגיה.

"ג'וליאן קומסטוק" כה מצא חן בעיני, שמיהרתי להשיג ולקרוא את הכרונוליתים של אותו סופר. וילסון הוא סופר מדע בדיוני קנדי עטור פרסים, שכותב על רעיונות גדולים ויצירתיים באופן אישי כלומר - הוא עוסק בסיפור האישי ודרכו אתה מתוודע לרעיונותיו.

מה היה קורה אם כובש מהעתיד היה מצליח לבנות לעצמו אנדרטת ענק בעבר? האנדרטאות הענקיות המכונות כרונוליתים מופיעות יש מאין במקומות שונים בעולם, בלתי ניתנות להריסה, זורעות הרס בעצם הגעתן, מגדירות את ההווה ובונות את העתיד. וילסון מאפיין את הציפייה כגורם היוצר את עתידנו, מה שהוא תובנה יצירתית ונכונה - נבואה המגשימה את עצמה - לגבי הבחירה שלנו בין האפשרויות השונות.

הספר מעניין וכתוב היטב. דרך עיני סקוט המספר, משפחתו וחבריו אתה מתוודע לעולם של אי שקט, עימותים וסיכסוכים, טרור וחרדה קיומית למעשה לא עולם שונה כל כך ממה שאנחנו מכירים. אמריקה הגדולה נופלת בסופו של דבר גם היא טרף לציפיותיה וחרדותיה, ממש כמו אסיה השסועה לפניה. והדרכים בהן היא מנסה להתגונן מפני הסכנה מוכרות לנו - הדמוקרטיה הגדולה בעולם(?) משתמשת בשיטות לא דמוקרטיות בעליל, כדי להגן על אורח החיים הדמוקרטי...כל מי שטס לארה"ב אחרי ספטמבר 2011 מכיר את הנוסחה.

ומשהו פיקנטי על הסיפור: יש בספר כרונולית המתממש בירושלים, וקטע שלם העוסק בישראל ובישראלים. מה אני אגיד לכם, וילסון הקנדי מכיר את ירושלים ורחובותיה הרבה יותר טוב ממני...

הספר האהוב עליי של רוברט צ'ארלס ווילסון. כתוב בצורה נהדרת.
הספר סוחף ומרתק. לדעתי ניתן לראות בו תסמונת "פוסט 9-11", בכך שהסופר מציג את הצד הפגיע והחלש של אמריקה - שלא מסוגלת להתגונן בפני איום שמגיע מהעתיד.

בצורה דיי מצמררת המספר מתאר כיצד מגיחים משום מקום אנדרטאות ענק שמתארות ניצחון - שמתרחש בעתיד. רצה הגורל ואותו אדם נקשר אל אותם כרונוליתים.

אחד הקטעים שהכי גרמו לי להתחבר לספר זה התיאור של ההתרחשות בישראל, בירושלים. לסופר יש עוד קטעים שהוא מתאר את "הקשר הישראלי", וזה דיי מגניב כי ללא ספק יש לו קצת ידיעות בנושא. תמיד כשהמלצתי על הספר לחברים אמרתי להם לשים לב לישראלים שם, וגם אותם זה שיעשע :)

לקראת הסוף כבר הייתי מרותק לגמרי לספר, והסוף משאיר את הקורא עם הרבה מחשבות.

אם אני צריך להצביע על ספר אחד ולהגיד "זה הספר האהוב עליי", אני חושב שהספר הזה הוא מועמד מוביל :)

הרעיון הבסיסי בכרונוליתים מאד מושך - הופעתם ההרסנית בנקודות מפתח ברחבי העולם של מבני ענק, עשויים מחומר מוזר שלא מגיב עם חומצות, חשמל, חום ובאופן כללי בלתי ניתן להריסה וכל אחד מהם מבשר על עתיד קודר בו יופיע אדם לא מוכר ויכבוש אותו.
ההשלכות של הכרונוליתים המתרבים על האנושות הן אדירות. פחד ופניקה ברחובות, מהפכות חברתיות ועלייתן של כתות מוזרות.

היופי של הספר הוא בכתיבה הפשוטה אך האפקטיבית, ברובה, והיכולת של הסופר להדגים איך העולם מתדרדר לכאוס.
אך לא הכל וורוד ויש בספר נקודות של איטיות בעלילה שמורידות מעט את מפלס העניין. אם היה אפשר לדרג 3.5 כוכבים זה היה הציון המתאים מבחינתי. מכיוון שאי אפשר אתן לו 4 כי הנקודות החזקות גוברות על הנקודות החלשות.

מד"ב חביב ביותר. החומרים של זמן, סיבה-תוצאה וגורל המהולים בחלקיקי טאו למיניהם הם חומרים מעולים. המרקחת שיצאה היא בהחלט בסדר אך אני יצאתי חסר. הסיפור כולל מותחן די רגיל על רקע עתידני סביר בהחלט בתוספת האירועים של עמודי הכרונוס הענקיים. במותחן יש הורים המתקשים לתפקד, פיזיקאים משוגעים ופה ושם אהבות בלתי אפשריות. בסופו של סיפור לא יצאתי עם איזו תובנה מעניינת או מסר אנושי ברור כלשהו. כן, יתכן שהזמן אינו לינארי כמו שנדמה לנו אך אני מתקשה לראות מפה מה הסופר חושב שהאדם צריך לעשות אחרת....
מומלץ אך לא בחום.

הרבה פוטנציאל ושום דבר ממנו לא ממומש.