ביקורת ספרותית על קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר בסדר

---

משעמם להפליא ומרתק להחריד. ("אני אכתוב פאראפרזה על שם הספר ואהיה בטוחההההה שאני הראשונה בעולם שעשתה את זה").מוזר, אה? כן, איכשהו עם העלילה המרוחה והבלתי ברורה, עם דמות הגיבור-המוזר-הרגיש-המרגש-הגאון-הנכה רגשית הקלאסית והצפויה מראש- הספר הזה שואב שזה לא יאמן, כבר הרבה זמן לא השתוקקתי ככה לסיים כבר יום ולהמשיך לקרוא (עד לא משנה איזו שעה). משהו בכתיבה האינטנסיבית שלא נותנת לך רגע אחד כדי לעצור שנייה ולנשום, משהו בסליל המחשבות האינסופי שאין מצב שמחשבה אחת ממנו לא חלפה במוחך שלך אף פעם, משהו בתמלול המדוייק של רגשות בלתי מדוייקים, לספר הזה יש את זה, בגדול.
אז למה משעמם? כי לאחר מעשה, כלומר קריאה, אני מנסה לשחזר לעצמי את העלילה לתוואי אחד מדוייק ו-וואלה, לא מצליחה לנסח את זה באופן שימשוך אנשים לקריאה... וכשאני שואלת את עצמי "אז מה בעצם קראתי פה ברתק כה רב?" אין לי תשובה ברורה.
אבל שוב, הכתיבה. אוי הכתיבה. התמלול החד והישיר והעצב הזה החשוף והגעגוע העמוק והחשיבה הצלולה והרצון העז והחדות ושאר הרגשות הישירים עד בוטים. זה משהו שלא מרפה.
הסתייגות מהכתיבה- הכמות המטורפת של המילים הגסות וניבולי הפה הוציאה אותי מדעתי והורידה את הרמה למינוס עמוק. כמו כן, הסצנות ה.... בין הסבא והסבתא שלא הובילו לשום מקום ולא היו נעימות לקריאה משום כיוון.

שמעתי על הספר הזה כבר מזמן, והתחלתי לחפש אותו ברצינות רק ב11 לספטמבר, שעכשיו אני מבינה שהתאריך הזה הוא קוד בדיוק כמו ש"השביעי לאוקטובר" נהיה קוד. תיאורים במהלך העלילה של הילד מספר לאנשים ש"אבא שלי מת ב11 לספטמבר" והתגובות שלהם, והמבינות ללא הסברים נוספים, ההנהונים המצוערים, הזכיר לי סצנות יומיומית מהשנה האחרונה ועשו לי מגפיים כבדים.
והאמת..? הייתי צריכה לקרוא את הספר כדי לקלוט פתאום שאסון התאומים היה אסון וטרגדיה בלתי נתפסת. עד אז הוא נתפס אצלי כסמל, דוגמה שאנשים אוהבים לשלוף בויכוחים אידאולוגים, ומתביישת קצת לומר אבל גם כסיפור שמצית את הדמיון ומשמש הרבה כמקור לבדיחות... (לא ניתן דוגמה...)

רגע שריגש אותי במיוחד משום מה (ספוילר, מחילה-) הוא הרגע שבו אוסקר מבין שאמא שלו בעצם ידעה כל הזמן. לא יודעת למה זה כל כך ריגש אותי, זה לא משהו שבאמת משפיע על העלילה או משהו-אולי כי זה שופך אור על הדמות שלה שעד אותו הרגע הצטיירה כקרה, אטומה, מנותקת ומרוחקת.
ומשפט שעשה לי משהו בלב בכל פעם שהופיע- "אני לא מדבר. אני מצטער".

אבל לסיכום-ספר שטוב לקרוא אותו פעם אחת וזהו.

» ביקורות נוספות של ירושלמית:)
» ביקורות נוספות על קרוב להפליא ורועש להחריד