ביקורת ספרותית על קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר

---

*עלול להכיל מספר ספויילרים, אבל לא משהו שאמור להרוס את הקריאה*
ספר שמסופר משתי נקודות מבט, האחת (והמרכזית) מפיו של ילד בן 9 והאחרת מפי סבתו. אביו של הילד, בנה של הסבתא, נהרג בתקופת הטרור על מגדלי התאומים - הדבר השאיר חותם על הילד, משום שהוא היה ליד קו הטלפון בזמן שאביו דיבר לאוויר והשאיר הודעות בעת רגעיו האחרונים. שנתיים לאחר מות האבא, בנו מוצא מפתח שהיה מוחבא בתוך אגרטל בארונו של האב. הבן מחליט לצאת למסע ולמצוא את מהות המפתח, בתקווה שזה יוביל לרמז שהשאיר אביו. על מנת לממש מטרה זו הוא מטייל ברחובות ניו יורק בתקופה של מעל לחצי שנה ויוצר קשרים עם אנשים רנדומליים. בו בזמן, העלילה עוברת לסיפור הסבתא - שכותבת על הרומן שהיה לה עם הסבא של הילד, שבחר לעזוב אותה ואז לשוב לחייה באופן מפתיע. סיפורה של הסבתא משלב גם מראות וזכרונות טראומתיים, משום שהיא ניצולת ההפצצות על דרדזן והדבר לוקח חלק בחייה עד ימים אלו.
הספר משלב בתוכו שני קווי עלילה שעל כל פנים אין בהם קשר מלבד רקע משפחתי, אך לקראת הסוף מתקיימת סגירת מעגל והקשר בין הקווים הללו מובהק באופן ברור. השפה בה הספר כתוב לא גבוהה במיוחד ויש בה גם טעויות דקדקויות, מפני שהוא כתוב מפי ילד בן 9; אך למרות זאת, התכנים שמועברים בו לא מתאימים לגיל המספר, דבר שמעורר תהייה והרמת גבה. הספר מעביר בצורה נהדרת את ההשפעות של פיגועים (הירושימה, דרדזן ואסון התאומים) על האנושות ועל החברה.

» ביקורות נוספות של אנוש
» ביקורות נוספות על קרוב להפליא ורועש להחריד