ביקורת ספרותית על קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר טוב

---

כשסיימתי לקרוא את הספר, התחשק לי עד מאוד להכיר את אוסקר, להיות אחת מאותם אנשים ששם משפחתם black שזכו לביקור מילד כה יוצא דופן וכה נדיר.

את הספר קראתי באנגלית, כי ככה העדפתי, בספרים רבים אני מצטערת שאין לי את היכולת לקרוא אותם בשפתם,
חבל לי שאני לא יכולה לקרוא את אלזה מורנטה באיטלקית, ואת פאלו קואלו בפורטוגזית או את מורקמי ביפנית, אני נהנת מחווית הקריאה כ"כ שאני מנסה לדמיין לאיזה רמות של הנאה אני אגיע אם אקרא אותם בשפת המקור,
ולכן, שיש בידי הזדמנויות לקרוא את הספר בשפה שבה הוא נכתב אני משתדלת לעשות זאת.

אז כמובן שג'ונתן ספרן פויר הוא לא מורנטה או מורקמי אבל הספר נעם לי מאוד.

לא יצא לי לקרוא לאחרונה ספר שגרם לי לתקווה, כשטיילתי עם אוסקר במגפיים כבדות ברחבי ניו יורק כדי לחפש מסר אחרון, כדי למצוא משהו שיהפוך את העולם להגיוני יותר, הרגשתי תקווה.
אני לא רוצה לכתוב כ"כ על העלילה בספר אלא רק לציין משהו שהעלה בעיניי כמה דמעות,
במהלך ביקורו, הילד המיוחד הזה מצא מוזאון, האישה שהמוזאון בבעלותה, מנצחיה את בעלה, החל מתמונות ילדות והנעליים הראשונות שלו כתינוק, לדיפלומות ותעודות הוקרה, לעניבה האהובה עליו, לכתב ידו, וברגע אחד, הקרוא נעצב בליבו, עד אשר הוא פוגש את הבעל, שבבעלותו מוזאון נפרד, המנציח את אהובתו.
מי אמר שאנחנו צריכים להנציח את המתים בלבד? האין זה מדהים, אם נוכל לאחוז במשהו חזק גם בעודו קרוב להפליא ולא לחכות לרגע שבו הוא יהיה מעבר להשגתנו?

להפתעתי, לא רק אוסקר הוא דמות יוצאת דופן, סבו וסבתו, כל אחד וההתמודדויות שלו פותח חלון לעולם שהוא לעיתים קרוב אך רחוק, מי העלה על דעתו, שבוקר אחד יעלמו המילים מפיו, ואיתם גם הרצון לחיות?
מי מדמיין בליבו , אהבה נדירה, שגורמת לאדם לא לעזוב את ביתו במשך 20 שנה?
או
לעבור לאמפייר סטייס רק כדי להמשיך להאמין שיכולה להיות הלומת אור בעיר מלאה אורות שזוהרת עבורי?

ומפתח שנותן לילד נהדר אחד, עוד מעט זמן עם אב נערץ?

בבקשה תקראו, אולי גם בכם הוא ינסוך תקווה.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על קרוב להפליא ורועש להחריד