ביקורת ספרותית על קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר בסדר

---

גיל תשע. מה אני זוכרת מהזמן שבו הייתי בת תשע? ובכן, זה היה מזמן, ובכל זאת אני זוכרת די הרבה. הייתי חייבת ללכת לישון מוקדם. זה מה שאמא שלי החליטה. נראה לי שזה בגלל שככה היה לה נוח להתנהל, עם שעת שינה אחידה לכל הילדים. זה גם נתן לה זמן שקט לעצמה בדירה הקטנה שהיתה לנו אז. אבל הייתי בת תשע, וכבר לא הייתי חייבת כל כך הרבה שעות שינה כמו אחיותי הצעירות. כך שקמתי מוקדם בבקרים. אני זוכרת הרבה זריחות, מדהימות למדי, מחלון החדר שלי. אני זוכרת הרבה ניסיונות לעיסוקים, שלפעמים היו שקטים ולפעמים העירו את שאר בני המשפחה. אז הבית לא היה פתרון טוב, ולכן לפעמים הייתי פותחת את הדלת הנעולה ויוצאת לטייל בסביבה הקרובה. אז אני זוכרת הרבה שירי ציפורים על הצפצפות ליד הבית, בשעות ריקות ושקטות של עולם שכנראה כולם היו בו ישנים חוץ ממני. היו גם סיפורים אחרים. פעם סיפרתי אחד מהם, וכבר הייתי בוגרת, אם לילדים גדולים. אימא שלי שמעה את הסיפור בחוסר אימון ואמרה שאני סתם ממציאה. לא יכול להיות שזה היה, כי איך היא לא יודעת על זה. ובכן, ככה זה.

אוסקר בן תשע. הוא המספר בסיפור, והוא עושה דברים מוזרים וקשים, שזה לא ייאמן, ובלי שנראה שמבוגר אחראי כלשהו בחייו יודע את זה. אוסקר גדל עם אימא ועם סבא. בלי אבא, כי אביו מת באסון התאומים. בלי סבא, כי סבו עזב ברגע שנודע לו על ההריון שממנו יצא לאחר מכן אביו של אוסקר. די בודד לחיות ככה, בלי אחים, או דודים, או סבים מהצד השני, ובלי חברים בני גילו בבית הספר. אבל זה לא הסיפור. ואולי דווקא כן. לאוסקר יש סודות, ואחד כואב במיוחד. את הסוד הכואב הוא עוטף בקליפות על גבי קליפות של סודות אחרים, וכך הוא יוצא לשמונה חודשים של חיפוש חסר תוחלת ברחבי ניו-יורק אחרי מנעול שיתאים למפתח שהוא מצא בין חפציו של אביו. מי ששואל למה אוסקר לא הראה פשוט את המפתח לאמא שלו או לסבתא או למורה, לא מבין את האופי שבו סודות עוטפים זה את זה ויוצרים פקעת קשה להתרה.

האם ניתן למתוח קו בין אסונות? האם אין איזה מדרג סדר גודל ביניהם? כנראה שספרן פויר חושב שיש קו מקשר ושאין מדרג סדר גודל. הוא ממקם את סבו וסבתו של אוסקר בהירושימה ובדרזדן במלחמת העולם השניה, כאילו אסון התאומים מהווה מבשר למלחמת עולם שלישית. אבל אולי לא זאת הכוונה בכלל. אולי הוא לא מדבר על האסונות כאסונות בפני עצמם (למה בדרזדן? למה לא באושוויץ?) אולי הוא מדבר על הגורם האנושי בתוכן, ועל מה שהאסון גורם לניצולים.

לקראת סוף הספר, אוסקר מתחקר את החבר של אמא שלו, רון. למה אין לך משפחה? שואל אוסקר. אמא שלו אומרת, אוסקר די. ורון אומר שזה בסדר. שהיתה לו אישה וילדה. ושהן אינן. אוסקר שואל עוד, אמא שלו מהסה אותו שוב, ורון אומר שוב, שזה בסדר. והוא מספר.

יותר מהכל, זה ספר על שתיקה. על חוסר תקשורת. על ההחלטה להמיר תקשורת ישירה בעקיפה, דיבורים בכתיבה. החלפת אמירות במחוות של גוף, פוסטרים על קירות, צעקות שאין להם מענה. אנשים שגרים בבית אחד היוצרים להם איזורים של "כלום" ביניהם. בני משפחה המתגוררים בסמוך ומתקשרים דרך מכשיר ווקי טוקי, קשר בין אב לבנו הבא לידי ביטוי במכתבים שלא נשלחים, כתיבת סיפור חיים במכונת כתיבה נטולת סרט דיו. אנשים שלא יוצאים מביתם. אנשים שכן יוצאים, ואז לא חוזרים. או חוזרים רק כשכבר מאוחר מדי. אם האנלוגיות העלילתיות לא מספיקות, והסמליות של חיפוש מנעול בהינתן מפתח לא מפורשות דיין, הרי שיש גם גימיקים נוספים. עמודים ריקים. עמודים שיש עליהם משפט בודד. שורות עם רווחים, תמונות של מנעולים. ספרן פויר מבליט את השתיקה, מאכיל אותה בכפית עד שזה מעצבן כל כך, שלא יתואר.

שמתי את הספר ברשימת "שווה קריאה שניה". עכשיו, אחרי הקריאה השניה, אני כבר לא בטוחה. הוא לא רע, ובהחלט מעורר מחשבה, אבל אני לא בטוחה שהוא עד כדי כך טוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על קרוב להפליא ורועש להחריד