החברה הגאונה הוא הראשון בטטרלוגיה של הרומנים הנפוליטניים, שקנה כנראה את תהילתו בדמותה העלומה של המחברת אלנה פרנטה. חוץ מזה, אין ספק שלנפולי יש הניחוח שלה. עבורי נפולי נתפסת בראש ובראשונה בהקשר של הסדרה גומורה, סדרת הפשע המופלאה של רוברטו סביאנו, סדרה העוסקת בפשע, סמים, עוני ושליטה על כל אלה בין הערסים רבי ההוד של נפולי. אבל בסדרה מדובר בשנות האלפיים, מרצדס, אודי וב. מ. וו. הם רכבי התהילה, ולהבדיל, הספר שלפנינו מדבר על שנות החמישים והשישים של המאה ה-20 ורכב התהילה הוא פיאט אלף-ומאה.
נפולי גם ידועה ב"דרך הנופית המובילה מרומא לנפולי", אחת הדרכים היפות בעולם, שתיירים רבים מתלהבים ממנה ומפעילים הפעלת יתר את כפתורי מצלמותיהם. וכן, ניחוחות האוכל, הדגה, הפיצות והמאפים.
אלא שחוץ מהבדלי העיסוק והפרנסה בין הסדרה והספר, זו אותה נפולי, אותו העוני בחלקיה הפחות מלהיבים, נוצצים ויפים, אותה קולניות. ופה, יש לומר, פרנטה אינה הופכת את כל זה למלהיב יותר, מאיר עיניים יותר, מתוחכם יותר או נוגע ללב יותר. הכל מסופר די עובדתית והכל מתחיל ונגמר במתח בין אֶלֶנה גְרֶקוֹ, ללִילָה צֶ'רוּלוֹ. אלנה בתחילת הסיפור היא בכיתה א' עם לילה. אלנה היא הילדה היפה, המתחרה בלי לדעת זאת בלילה הגאונה, שהכל לכאורה בא לה בקלות בלימודים. לילה רזה, מוזנחת ובאה מבית של סנדלרים. לא שזה נורא או מיוחד כל כך. עד מהרה קופצים קפיצה נחשונית ונוחתים לתחילת גיל ההתבגרות, ההתפתחות והתחרות בין הבנות החברות בנפשן הופכת לכמעט קנאה. לילה נשארה בין אחיה ואביה הסנדלרים ואלנה המשיכה לחטיבת הביניים. זו לומדת בגלוי וזו בהסתר ואף יודעת ומתקדמת יותר. ובין לבין, הקודים הגלויים והנסתרים של ענייני כבוד בין הערסים הנפוליטניים, חלקם בלונדיניים ותכולי עיניים למהדרין, אבל ההתנהגות זהה, ממשיכים לתת אותותיהם באלימות הגלויה ובמתח הסמוי, לאמלל את חייהם של המשתתפים בסיפור ולא להפוך אותו למעניין יותר ומושך יותר. וכשיש משחקי כבוד, העניינים יגעים להפליא.
השמות בסיפור מתנגנים בקסם מופלא בין מרצ'לו (ולא מסטרויאני), נינו (ולא אלה תולדות), אלפרדו (יש מצב לרוטב), סטפנו (לא הענף האיטלקי) ומיקלה ("מגילת סן מיקלה" מספק אולי יותר וממתרחש בסמוך, באי קאפרי).
האם הכל נורא כל כך? מכות וקללות יש, ערסים בלי סמים יש, ציצים שאינם במערכה הראשונה, אבל ניגלים במערכה שלישית תמורת עשר לירטות יש, אפילו שיער מדוהן יש, פיצה ופיאט אלף מאה. חומרים משובחים אפילו מהעמק הנצחי של הטובים בספרי המקור הישראליים. אז מה השתבש? כפרפראזה על האמירה שלא מתקנים מה שלא התקלקל, לא משבשים מה שמלכתחילה לא נבנה.
פרנטה נטולה לחלוטין חוש דרמה. בסיפור שלה יש קליימקסים לרוב. היא בונה אותם בסיוע ספוילר קטן בתחילה והקורא חש שכולו מצטמרר ואוי אוי אוי מה יקרה תיכף, כמה דם יישפך בעקבות כמה אגרופים בריאים, הרי רצח כבר היה. אבל אז הכל קורס לתוך עצמו בקול ענות חלושה כמו קצפת שלא עורבבה היטב.
ופתאום מגיעה פיית ההפתעות ובעזרת שרביט הקסמים היא מפזרת אבק כוכבים.
אלנה יוצאת לחופשה לאי בה גרה חברתה של המורה התומכת אוליביירו. זו המורה הדוחפת אותה ללמוד עוד ועוד והפעם מזהה אצלה חיוורון ולכן צריך לצאת לאי לתפוס שמש. ובאי אכן שמש, אוכל טוב, מעט עבודה ובסוף מגיעה משפחתו של סאראטורה, זה שברח מהשכונה אבל וחפוי ראש ולקח את נינו בנו, זה שהציע להתחתן עם אלנה כשהיו קטנים. נינו אכן מגיע, הפתעה גדולה וסיבוך גדול וכך גם מכתב מלילה, המספרת על מצוקה.
ובשכונה כמו בשכונה, זרמי עומק זורמים והם סוחפים. לילה פותחת במיזם נעליים ומקווה לסחוף את אביה, מרצ'לו מהמעדניה, זה הסבור שהעולם בכיסו, חושק בלילה, אבל זו משיבה את שמשיבה. בסוף יש צלילי מארש החתונה אחרי שעוד מים רבים זרמו סביב.
ומי החברה הגאונה באמת?

כמו בספר, כמו בנאפולי, כמו פעם...הכל היה אישי, גם בשכונה שלי דאז הדרמות היו גדולות מהחיים. בין הכבסים על החבל נשים עם פה גדול צעקו ורבו בציפורניים, כל יומיים זרקו חפצים מהחלון איימו על בעליהן שילכו לרבנות. זו הדרך שלהם למרוד ולהשיג קצת עצמאות וחופש בחברה הפטריארכלית שהיינו. ואני כילדה שעזרתי לאבא בחנות הייתי אוכלת יותר ממתקים מלעזור לו. הייתי מסתכלת בעיניים גדולות על התמונה הגדולה בלי להיות ממש מעורבת בכלום.
השכונה של פעם הייתה מורכבת ממכולות קטנות, חנויות קטנות ממש כמו שמתואר בספר. הכל היה בקטן עד שאנשים התחילו לחלום בגדול והיום בתי כלבו ענקים רומסים את הקטנים ביחד עם היחס האישי וההסתכלות בלבן של העיניים. ההתפתחות בספר מקבילה להתפתחות בעולם והתהליכים מרתקים .
זיכרון ישן: אישה מבוגרת עם גב כפוף ושיער לבן הגיעה לחנות של אבא. היא קנתה חצי לחם אחיד וחלב בשקית. כשאבא אמר לה כמה זה עולה היא הוציאה מתוך החזייה מטפחת לבנה ששם היו גרושים ומטבעות וזה היה אמיתי מאוד.. היא ספרה את המעות והגישה לאבי.

1958 זה הרבה לפני שנולדתי, אך בקריאתי את הספר בשקיקה על נאפולי והשכונות שבהם, לא יכולתי שלא למצוא קווי דמיון והזדהות עם השכונות הישנות של פעם שבהן אני גדלתי. ויש בתקופה הזו משהו שאם מסתכלים "ממבט על" אחורה בזמן אפשר להרגיש קסם באוויר.
ונראה לי שזה לא השכונות של פעם שעשו הבדל כמו הצורה שחיינו פעם והאנשים שהשתנו באופן כללי. המבט על החיים השתנה. זה ממש כמו לראות את הקווים הדקים שעוברים דרך חוט ההיסטוריה נניח מימי הביניים לרנסנס. נכון שהיו מכוניות אך טכנולוגיה שלמה לא הייתה אפילו בדמיון.

יש בספר תמונה ברורה מאוד עם ערכים של פעם בחברה פטריארכלית כשהגבר הביא פרנסה והאישה ישבה בבית עם הילדים. הרבה בספר מזכיר את הסדרה "שנות ה 80" או את הסרט "גריז". העשרים מול העניים והעליבות הגדולה והבושה להיות עני. והעובדה שצריך להיות חכם או עשיר כדי לרכוש השכלה.
אז הסאגה היא על מי נלחם בשיניו ומי ויתר. מי התקדם ומי נשאר אחורה. כמו בכל שכונה יש מיתוסים על איש המאפיה ואיך כולם "משקשקים" מפחד מפניו ממש כמו בסרט איטלקי.

מצטערת לא מוכנה לספוילרים לכן כותבת בכלליות. הספר ממש חי רוטט ונושם ביחד עם הדמויות שמרקדות הלוך ושוב וגורמות להפוך דפים בשקיקה. כי מי לא אוהב דרמות וסיפורים שנכנסים ללב על חברויות אמיצות. על ילדים שמנסים לשרוד כמו ההורים. על בריחה מהבית כילד ומרדנות, על עוני משווע שצריך ממש פיה עם שרביט שתפזר קצת אהבה וטוב. כל אחד בכל זמן יכול להזדהות עם הגיבורים של הספר.
עם הנשיקה הראשונה, הספר הראשון, הציונים בבית ספר, החבר שמחזר. הסטירה של אבא כשחוזרים מאוחר אחרי בילוי. והכבוד האבוד אחר הבתולים. כמו בחיים אך במיוחד אז ושם המעמד החברתי ולמי יש יותר גדול היה ביג אישו. בין אנשים שהצליחו בחיים לאנשים שדהו כמו בגד שנשאר בשמש על החבל. אז הספר הוא על אנשים פשוטים ועל רולטת החיים, אחד למטה , אחד למעלה, אחד מת או השתגע. וכל אחד משחק עם הקלפים שהחיים מספקים לו. אפשר לומר "פוקר" של החיים.

תודה למחשבות על הספר, הזמנתי את כל הסדרה. וגם לאברש שהמליץ בחום, כל מילה שאומר על הספר תגמד אותו. צריך לקרוא בשביל להבין את הקסם.
וכשאני חושבת על נאפולי מיד סופיה לורן עולה לי בכל מיני סרטיה. עם המבטא והעינטוזים והצעקניות שבשפת הגוף והבגדים. בקיצור המון צבע.

*עריכה לאחר שסיימתי את כל הסדרה*יש קצת ספויילרים

קניתי את כל סדרת הספרים ושמתי בצד, שיהיה... ואז בטעות(נשבעת!) ראיתי את הפרק הראשון מהסדרה והתאהבתי...
רצתי מהר אל הספרים והתחלתי לקרוא.
תקציר- סיפור חברותן של שתי חברות ילדות משכונה עניה בנאפולי, לאורך השנים.
מה אהבתי? האותנטיות, הניחוח האמיתי של השכונתיות שרק מי שגדל בשכונה כזו מכיר ויודע.הרכילויות,
השכנות שיודעות מה מתבשל אחת אצל השניה, מי נכנסה להריון ומי לא...העזרה ההדדית, וגם האלימות בין שכנים.

אז מה הפריע לי שנתתי רק 4 כוכבים? יותר מדי מידע, יותר מדי שמות. נכון שיש מקרא שמות בתחילת הספר, אבל זה פוגע בקריאה הקולחת.
רגע- מי זה פסקואלה, לעזאזל? או מי זה אנטוניו... אי אפשר כל 2-3 עמודים לדפדף למקרא ולהבין מי נגד מי...
בנוסף כל הטקסט הפוליטי\ פמינסטי שמופיע בספר השני והשלישי לרוב, רק גורע מהנאת הקריאה.

אלנה גרקו הדמות הראשית והמספרת- אתה אוהב אותה, אי אפשר שלא. היא מורכבת. נחשפת על כל הפגמים שבה, ממעיטה בערך עצמה, ומנסה כל חייה להות "החברה הגאונה". יחסי האהבה\ שנאה\ קנאה שלה עם לילה(רפאלה צ'רולו) הם סיפור המסגרת של הספר.
כמו כולנו היא עושה טעויות, לפעמים פטאליות כמו לעזוב את בעלה לטובת אהוב נעוריה רודף שמלות ובוגד סדרתי.היו פעמים שהתעצבנתי על הבחירות שלה, ולפעמים אמרתי "כל הכבוד".
רפאלה צ'רולו\לילה\לינה- האם היא החברה הגאונה? זו שבגיל 6 לימדה את עצמה לבד לקרוא ולכתוב? שבגיל 12 עיצבה לבד נעליים , שלמדה יוונית ולטינית בכוחות עצמה? שהפכה למהנדסת מחשבים כשמחשב היה עוד בגודל של חצי חדר...לילה היא הנר שלאורו אלנה מנסה לעצב את חייה, אבל גם היא עושה טעויות והרבה.ממש לא טעויות של מי שנחשבת גאונה.אבל זה כל היופי שבדמות שלה.

נינו - מי שהיה המאהב של שתיהן, לא ממש דמות עגולה. הוא נרקיססט מובהק, אוהב רק את עצמו וישכב את כל דרכו אל הצמרת.

שורה תחתונה- נהניתי , וממליצה מאוד!

#
היו לי ציפיות מהספר הזה, שקיבל המון התייחסויות, רבות מהן חיוביות מאד. המתנתי שירד קצת מבול הדיבורים עליו. קראתי. ומה אני אגיד לכם – בעיקר השתעממתי.


הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי אלנה, שהיא ילדה חששנית ודאגנית, חרוצה ושאפתנית, שהישגיה האקדמיים מוכיחים שעבודה קשה ותרגול יכולים להשיג כמעט את מה שמשיג מי שנולד מחונן. חברתה לילה היא מחוננת, בעלת יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, אישיות חזקה ועצמאית שנאלצת להפסיק את לימודיה אחרי 5 שנות לימוד, מה שלא גורם לה להפסיק להתעניין, ללמוד ולהשכיל. הרגשתי שהסיפור הוא סיפורה האמיתי של אלנה פרנטה, שהשאילה את שמה הבדוי לגיבורה שלה. האמנתי לה שהדברים שהיא מתארת, או דומים להם, אכן קרו.

הספר קריא מאד וזורם. הסיפור קוהרנטי, כרונולוגי, מתאר את מה ש(כנראה) קרה. הסיפור מורכב מאפיזודות שונות, רובן נטולות פואנטה. הן מתארות את התבגרותן של אלנה ולילה, בפרבר עוני של נאפולי, עם דגש על מנטליות של החיים שם: עליבות, אלימות כתחליף לא מילולי לתסכול, שמרנות, בורות וסגירות.
עוני הוא מצב יחסי. אנשים הם עניים אם אנשים הסביבתם יותר אמידים מהם. לילה ואלנה חיות בקרב אנשים שמצבם הכלכלי זהה לשלהן, וגם כשהן מבינות לעתים שהן עניות – למשל בהחלטה האם ימשיכו ללמוד בחטיבת הבינים או יעזרו בפרנסת משפחותיהן – הנושא העיקרי אינו עוני אלא תחרות. התחרות היא הגורם המסובב את העלילה (הדלה) בספר הזה.

אז למה משעמם? כי אלנה היא אדם משעמם. מחשבותיה משעממות, נסיונותיה להיות אדם אחר משעממים ופאטתיים. היא מתבוננת בעצמה רק דרך מה שאחרים חושבים עליה, ואין שום ניסיון שלה לגדול מהתלות באחרים. לילה, נראית על פניו אדם הרבה יותר עצמאי ומעניין, למרות נסיבות החיים הקשות. אבל הסיפור הוא של אלנה, על אלנה, וחברתה היא רק המודל שלה לחיקוי ותסכול.

הכתיבה של פרנטה בסדר. היתה לי הרגשה של מכניות מסויימת ותיאור חוזר של סצינות מפורטות שאינן משרתות את הסיפור ואינן גורמות לו להמריא. פרנטה, ששיכנעה אותי שזה סיפור שקרה לה, וזו אישיותה האמיתית, יצרה לעצמה דרמה המלאכותית באמצעות שם בדוי ודימוי של מסתוריות. בסיפור הגיבורה ממציאה את מה שחסר לה, דרך הסתכלות על האחרת. תהילה של "סופרת מסתורית" נראה לי מתאים למה שיקרוץ לדמות המתוארת בסיפור ויהפוך את חייה למעניינים וחשובים מהחיים האמיתיים אותם היא חיה.

זהו ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. כתיבתה של אלנה פרנטה מזכירה את כתיבתן של אלזה מורנטה ונטליה גינצבורג, או איך שאני קוראת להן:"האיטלקיות שלא מאכזבות". כמה אושר שניתן לצרף חברה נוספת למועדון!

סיפור ההתבגרות של שתי נערות, לילה ואלנה, בשכונת מצוקה נפוליטנית בשנות החמישים של המאה הקודמת, נפרש במלוא מורכבותו. בסיפור הזה יש מכל וכל: יחסים בין הורים לילדים, אהבת אחים, רעות בין שכנים, חברות נפש ובו בזמן שנאה יוקדת, אלימות עצורה ומפורשת, בורות, תחרות ומעל לכל חלומות וכמיהות.
ביד אמן מכניסה פרנטה את הקורא לתוך המציאות של השכונה המוזנחת, אך שוקקת בנאפולי. אפשר לחוש את האווירה, לראות את הבתים, לשוטט ברחובות כאילו נמצאים ממש שם וכמובן לשבת עם שתי הבנות בחצר משני צדי המרתף ולהקשיב לשיחות הנפש שלהן.היחסים ביניהן, האהבה האינסופית יחד עם תחרות העזה, הזינה את העלילה ודחקה לעתים קרובות את שתיהן עם הגב אל הקיר.
מי מהן היא הגאונה? זאת שעל אף ההתנגדות העזה של אמה, שחשבה שלבנות אין מה לחפש בבית ספר, התעקשה ללמוד לטינית, יוונית ואיטלקית נכונה או זו שויתרה על הלימודים אף הכשרון הטבעי והשכל החריף, אך התמסרה להגשמת חלום? זאת שניסתה ללכת בדרך הפשרה, להתחבב על אנשים או זו האגרסיבית והפרועה? כנראה ששתיהן, על אף כי בגיל 16 שתיהן מגיעות לנקודת ציון זו במצב שונה האחת מהשניה.

קשה מאוד להפסיק לקרוא את הספר המרהיב הזה, על אף שהוא לא פשוט לקריאה ויש לקוות כי שלושת הרומאנים הנוספים בסדרה יתורגמו בהקדם. הלוואי והייתי שולטת בשפה האיטלקית על מנת לקרוא את הספרים הללו בשפת המקור. אולי כדאי גם לי לנסות ולהגשים איזה חלום...

אנקדוטה קטנה: כאשר ביקשתי את הספר מהספרנית,היא שאלה אותי אם הספר בשבילי והביעה את תמיהתה כשעניתי לה בחיוב. שאלתי אותה למה היא מתפלאת, והיא אמרה שזוהי "ספרות נשית". אז הגיע התור שלי להתפלא. החלוקה לספרות מגדרית נראית לי מאוד מיושנת, למרות שיכול להיות שיש עדיין יותר נשים שקוראות רומנים רומנטיים ויותר גברים שקוראים סיפורת צבאית. ובכל זאת... שמתי לב שבדף של כל ספר בסימניה, מופיע כמה אנשים התעניינו בו ומתוכם כמה גברים וכמה נשים, כולל פירוט לפי אחוזים.חתיכת סטטיסטיקה. ובספר הזה הופיע ש- 79% מהקוראים המתעניינים בספר הן נשים. יכול להיות שהספרנית שלי צדקה??

מה אהבתי בספר:

• תיאור אותנטי של חיי העוני בנאפולי בשנות החמישים: העליבות, העוני, הדלות והמחסור.

• תיאור מערכת היחסים בין שתי החברות, לילה ואלנה, מערכת יחסים טעונה שיודעת עליות ומורדות, האופן שבו הן משלימות אחת את השנייה – למשל, האסרטיביות של האחת מול הביישנות של השנייה. העמימות המכוונת סביב הזהות של הגאונה מבין השתיים. האם באמת זאת שלמדה והשקיעה את כל מרצה בלימודים, או שמא או זו שוויתרה על הלימודים והתמסרה להגשמת חלום?ואולי בכלל הדברים נכתבו בציניות?

• זה לא רק ספר על חברות, זה ספר גם על התבגרות של שתי נערות, ומהבחינה הזאת הוא מאוד אנושי. הספר מסתיים בסיום תקופת הנערות של לילה ואלנה ביום החתונה של לילה והוא מתאר את פרק החיים הזה של ההתבגרות בצורה יפה מאוד.

• את התיאור הצבעוני של הטיפוסים השונים שמרכיבים את השכונה קשת היום, החל מהשכן האימתני והמפחיד וכלה בשכן הפיוטי שכותב שירים (וגם מתהדר במאהבת...).

מה לא אהבתי בספר:

• העלילה היא לא הצד החזק שלו. זה ספר עם הרבה אוירה, עם תיאורים מקסימים ועם שפה עשירה. אבל, לעתים, לא נעים להגיד, הוא טיפה משעמם. לפעמים היה נדמה לי המעלה הבולטת שלו היא גם המגרעה הבולטת שלו. מדי פעם הייתה לי תחושה שאני קורא ספר "ספרותי" מאוד, איכותי מאוד, גבוה, אבל לא מעניין באופן מיוחד. אבל זה לא קרה לעתים קרובות.

בשורה התחתונה: הספר בהחלט טוב ואני ממליץ עליו, ולספרנית שלי אני אומר שאני ממליץ עליו גם לגברים...

בהרבה מהספרים שאני אוהב, בין אם הם ארוכים ועמוסים בשמות ודמויות כמו הספר הנוכחי ובין אם הם פשוט מטיילים לאורך העלילה במהרה, אני מוצא את עצמי קורא וקורא מתוך תקוה להגיע לאיזה קתרזיס, לאיזה אירוע שבו הכל משתנה, נחשף או משנה את דעת הקורא. בספר הזה, לא הרגשתי כך.
הספר יפה, הוא מתאר סיפור התבגרות בשכונת פועלים בנאפולי בה ישנן משפחות שונות עם התרחשויות שונות אך לא מעמיקות במיוחד ברמה שמשפיעה יותר מדי על הסיפור המרכזי שבעיני הוא הידידות לעומת התחרות שבין המספרת לחברת ילדותה.
מתוארת רבות התבגרותה של המספרת במקביל לזו של חברתה, ההבדלים ביניהן, שאיפותיהן בחיים, ההתקדמות בלימודים לעומת ההתקדמות בחיים החברתיים והרומנטיים ואיך שזו מתהפכת במהלך הספר, אך כאמור, הספר לא מגיע לאיזו נקודת הכרעה וממשיך בהתבגרות. יתכן ולא סתם ספר זה הוא חלק מסדרת ספרים, אך היה ראוי כי המשך הסדרה יקבל ביטוי כבר בספר הראשון משום שהוא האיר אותי, הקורא עם הרגשה כי אנחנו עוד רחוקים מהסוף או מהעיקר.
היה אפשר לכפר על כך בהעמקה בסיפורים של השכנים והחברים המוזכרים באופן כל כך נרחב בספר עד שהקורא הולך לעתים לאיבוד בין שלל הדמויות וקשריהן המשפחתיים עד שהוא נאלץ לחזור לפתיחת הספר בכדי להבין מי הבן של מי ומי אח של מי ומי עובד איפה.
יתכן ואקרא את ספרי ההמשך בעתיד, אך כרדע לא אוכל לומר כי הספר השאיר אותי עם טעם של עוד...

המון רעש מסתובב סביב הספר, בכל מקום. בעיתונות שלנו, בעיתונות בחו"ל. ביקורות, התלהבויות, דיבורים, המלצות של מוכרי ספרים, מה שתרצו. אבל מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל היה כשהמרצה שלי - לא פחות - שאל אותי: "תגידי, נעמי, קראת את "החברה הגאונה" של פראנטה?" והוסיף עוד המון שבחים, אבל אני נאלצתי לתת לו תשובה שלילית.

נו טוב, אחרי ששמעתי דבר כזה, כמובן שהסקרנות שלי כבר לא יכלה לעמוד בזה. קניתי את הספר ולאחר שרפרפתי על הצד האחורי שלו (חוק אוניברסלי: אף צד אחורי של ספר לא באמת משקף את הספר עצמו. מי אתם, כותבי הצד האחורי של הספרים??!?), התחלתי לקרוא.

התחלתי, ולא הרגשתי איך חולפת שעה, ולאחריה עוד שעה. המון דמויות, שלאחר מאה עמודים כבר הרגשתי כאילו הכרתי אותן כל חיי, את כולן: אלנה, לילה, כרמלה, אנצו, נינו, דון אקילה. העלילה מעניינת, צבעונית, זורמת ושוטפת בחוזקה, ואיכשהו אני לא מאמינה שהסופרת בדתה את כל העלילה - התיאור פשוט משכנע מדי. לא יכולתי להפסיק, ולאחר שסיימתי את הספר הרגשתי בבירור דבר אחד: כאילו הכנסתי את ראשי לזרם מים אדיר וכל הסיפור שטף אותי, בעבע וזרם, עד שלא משכתי חזרה את ראשי מתוך הנהר, מתוך אשד המילים המטורף הזה, שאי אפשר לעצור את הזרימה העוצמתית שלו.

פראנטה, בניגוד לסופרים אחרים ומעצבנים, לא מבזבזת כמעט תיאורים פיזיים או פסיכולוגיים על הדמויות, אולם יחד עם זאת היא מעניקה לך את ההרגשה שאת מכירה אותן היטב. סופרים רוסים, שיש להם המון זמן וסבלנות, מעניקים תיאורים מפורטים של דמויותיהם - מה הם עושים, איך הם נראים, מה הם חושבים, לאן הם הלכו, מה לבשה דודה של סבתא שלהם, איפה הם שמו את נעלי הבית ועוד המון זוטות, אבל הם לא מעניקים לך את ההרגשה שהדמויות הללו כבר מוכרות לך, שהן עומדות ממש אל מול עיניך. בספר הזה הכל מעניין: מעניין התיאור של השכונה, של האלימות, של ההבדל בתפקידים המגדריים; תיאור המעמדות; חלק מן ההיסטוריה של איטליה המשתקפת ברומאן; המצב הלשוני המרתק באיטליה; ההבדלים בין צפון איטליה לדרום איטליה. דרך אגב: קניתי לאחר מכן את הספר בשפת המקור, מתוך סקרנות לדעת איך זה מרגיש באיטלקית, וגם כי למה לעזאזל למדתי איטלקית ואני לא משתמשת בידע הזה??

בצורה מוזרה הרגשתי הזדהות עזה עם הדמויות, למרות שמדובר במקום אחר ובזמן אחר. כל כך קל היה לי להזדהות עם הרגשות, המצבים, הקשיים. קל היה לי להזדהות עם רגשי החברות והקנאה; קל היה להבין את קושי הלימוד בבית הספר, וקושי לימוד השפות בפרט; הפחד לא להיות טובה מספיק, מעניינת מספיק, יפה מספיק; אבל יותר מכל, הזדהיתי עם ההשראה שחווה אלנה מלילה. לי עצמי יש דמות כזו בחיי, שכאשר אני נמצאת בקרבתה שורה עליי מצב רוח אחר - המוח שלי מהיר יותר, ההבנה חדה יותר, ואני מרגישה באופן חד-משמעי, כי בין האינטליגנציה שלי לשלה - למרות שהיא יודעת הרבה יותר ממני - יש הקבלה ברורה, שיקרה לי מאוד.
ועכשיו, רבותיי, מילים גדולות ופלצניות: מדובר בספר יוצא דופן, מרתק וכזה שיהפוך לקלאסיקה. פראנטה מזכירה לי את נטליה גינצבורג, למרות השוני ביניהן: לשתיהן היכולת ליצור אינטימיות מיוחדת, כמעט משפחתית, ולמשוך אותך לתוך האינטימיות הזו, מבלי שתחוש בכך. הסופרים האיטלקים ככלל מתאפיינים בכתיבה דקה, ישירה, בלתי מתחכמת, ושקופה כזכוכית. אין להם צורך להסתיר, אך גם אין להם צורך להתפשט. בקיצור, הרעש סביב הספר מוצדק לחלוטין, לכו תקראו אותו, זה האמ;לק העיקרי.

לסיום, אפיזודה:
ישבתי ברומא בחנות הספרים "לה פלטרינלי", ועלעלתי בדפיו של ספר כלשהו ששקלתי לקנות. לידי עמדו שתי נשים מבוגרות ונחמדות ששוחחו בלהט על ספרה של פראנטה: האחת המליצה לשנייה לקרוא אותו, אמרה שהוא נהדר, ואילו השנייה היססה. באמצע השיחה שלהן הרמתי את ראשי והתערבתי בחוצפה: "כן, הוא פשוט מעולה!" והממליצה אמרה, "הנה לך!!" והוסיפה בחיוך, "קראתי אותו בגמיעה!" (באיטלקית זה משהו כמו: "קראתי אותו כשאני שותה אותו!") ו-voila: לא רק אני שמתי לב לאופיו המימי, השוטף והסוער של הספר.

שאפו לכם ששרדתם את המגילה הזו!

אגב, היא קנתה את הספר בסוף ;)

ספר צריך לעמוד בפני עצמו, גם אם הוא חלק מסדרת ספרים. סדרות משובחות כגון "שר הטבעות", "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" ו"שיר של אש ושל קרח", יעידו על כך. האם "החברה הגאונה" הוא ספר שעומד בפני עצמו? עד פרקו האחרון, לא הייתי בטוח.

העלילה נסובה סביב שנות התבגרותן של אלנה ולילה, זוג חברות בנאפולי של סוף שנות החמישים. הסיפור מתואר מנקודת מבטה של אלנה פרנטה (המחברת לכאורה).

פרנטה, מיטיבה להוליך את הקורא ברחובות ההומים של נאפולי, לספוג מזיעת אפם של הפועלים, מאינספור הסיפורים הבין-אישיים הנוגעים ומהססגוניות תחת הבדים הפשוטים.

הסופרת מצליחה לשקף באופן אמין את רחשי ליבה של נערה מתבגרת. פחות אמין היה רוחב היריעה ששלפה לכאורה מזיכרונה. התאהבותה בלילה הייתה מדבקת, אם כי היה בה מן המלודרמה. ריבוי הדמויות מוסיף בפן העלילתי והתיאורי של הסיפור, אך מקשה על הקורא לעקוב (לא בכדי הדפים הראשונים מתעטרים באינדקס שמות, כמין תמרור אזהרה).

הספר קריא ביותר, בקלות אני יכול להבין כיצד גומאים אותו ואת הסדרה כולה תוך שבוע (או פחות). אולם לא התעכבתי לרגע, על אף משפט. לא סימן טוב אם המטרה היא העברת מסר (ולא רק הלך רוח). אחת השאלות המעניינות הבודדות שהעלה הייתה האם ועד איזה מובן ניתן להיחלץ מהעולם אליו נולדת.

מרבית הספר הרגיש כמו אקספוזיציה להמשך הסדרה. העלילה קצבית אך לא ברור לאן היא נעה, מצפים לתפנית שפשוט לא מגיעה, לפחות לא עד הפרק האחרון.

הספר נחתם בסצנת סיום סטייל הסנדק, ובכך העלה את קרנו. לפחות אם הבנתי אותה נכונה (יהיה מצער אם לא).

הסצנה הזו לבדה, עקרה את סכנת ההבלות מהספר, הפכה אותו מטוב ומהנה בלבד לאחד שאני גם סקרן לגבי המשכיו.

ארבעה כוכבים, עבורי לפחות.