• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

מאת גבריאל זווין

הביקורת של מִשְׁאלת לֵב

תמונה של מִשְׁאלת לֵב
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

מאת גבריאל זווין

הביקורת של מִשְׁאלת לֵב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מִשְׁאלת לֵב
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות
הקודמת
גלית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה. אני אוהבת ספרים על ספרים. אני אוהבת את גבריאל זוויין”

3/29
ביקורות על סיפורי חייו של מר פיקרי
הבאה
לילה
לפני 9 שנים

“השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•2 דקות קריאה

מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים.
כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר שהספר מצחין, דיוקן עצמי אומר שהתמונות מצאו חן בעיניה. היא חותמת על הביקורות "מאיה" ומגישה אותן לאישורו של מר פיקרי.

סיימתי לקרוא את הספר, ובלב הומה התחלתי לשוטט בביקורות בסימניה. הטריד אותי שלא הצלחתי למצוא ביקורת שלוכדת את מה שאני מרגישה. אם הייתי מוצאת, כמו שקורה לעיתים, הצורך לכתוב בעצמי היה נחסך ממני. "תודה שאמרת את זה!" הייתי נאנחת בהקלה, ומסמנת שאהבתי את הביקורת. אבל הפעם זה לא קרה, ולא הצלחתי לכבוש את התחושה המטרידה הזו, שמישהו חייב להסביר את הקסם בספר הזה, ואם איש לא עשה זאת עד כה – אז אין לי ברירה אלא לנסות בעצמי.
אני תוהה על כך, תוך כדי כתיבה. למה כל כך חשוב לי לכתוב ביקורות ספרים? להכריז בפני העולם שהספר מצא חן בעיניי אני יכולה לעשות גם בלחיצת כפתור פשוטה – ארבעה כוכבים, חמישה כוכבים. ציור של תפוח, גבינה או דיוקן עצמי. זהו. למה צריך את כל המילים האלה?
כנראה אני מסוג הילדים שהשאירו אותם בחנות ספרים.

הספר הזה הוא התגלמות הצורך שלי לכתוב ביקורות – או במילים אחרות, הוא נראה כמו מענה לצורך של גבריאל זווין להסביר את הקסם בקריאה, את האושר שהעניקו לה הספרים האהובים עליה, את האופן שבו הם יכולים להפוך לאות הסודית, הפרטית, של ברית אוהבים; את האנשים הנפלאים שאפשר להכיר בזכותם – כמו קיצור דרך לליבו של ידיד נפש.

הספר לא עמוק או מתוחכם במיוחד, אבל עדין ומתוק; הדיאלוגים נפלאים ואמינים, ההומור משובח, הדמויות מעוררות חיבה והכיף גדול. חוץ מזה, כמעט כל הספרים שמוזכרים בו הם ספרים אמיתיים, ויש לכך שתי משמעויות: (1) הוא מכיל רשימה ארוכה ונלהבת של המלצות, ו-(2) כל אזכור של ספר שאהבת הוא כמו נפנוף שלום חביב של ידיד ותיק.
במקרה שלי: "הטירה היא שלי" (שהוא כנראה הספר האהוב עליי בעולם), "גנבת הספרים" (היה האהוב עליי לפני קצת יותר מעשור), "נשואה לאמריקה" (צביטה חדה של געגועים), "אשתו של הנוסע בזמן" (צביטה קלה). דיאלוג על הרחת-לוקום מ"נרניה" שחרר ממני פרץ צחוק של הפתעה והזדהות. בובה של הרמיוני גריינג'ר העמיקה את החיבה שלי לאחת הדמויות.
מי מאיתנו לא אוהב להרגיש שמכירים אותו כל כך טוב?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של משה
משה
תמונה של מעין
מעין
23קוראים|גיל ממוצע53|48%נשים

על המבקרת

תמונה של מִשְׁאלת לֵב

מִשְׁאלת לֵב

חברה מזה 3 שנים
27 ביקורות•2 נבחרות•361 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב
חברה באתר מזה 3 שנים
ביקורות27
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה361
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת17ספרות מקורית3מדע בדיוני ופנטזיה2

דיון על הביקורת

14 תגובות
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני שנה

יש משהו במה שאת אומרת אבל נראה לי שאנחנו בוחרים

לכתוב יותר בשביל השפה המשותפת שלנו עם אחרים, אחרי הכל דרך הענקת כוכבים אי-אפשר לדעת מה את חושבת על הספרים שאת קוראת. בקטעים של מה אהבת יותר ומה פחות. מעניין שאת כותבת על ילדה שהשאירו אותה בחנות ספרים וזה מתאים בדיוק למשהו שחוויתי אתמול וכתבתי עליו. אז את יותר ממוזמנת לקרוא. אולי תזדהי עם הדברים.
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים

תודה רבה, כרמלה!

כרמלה
כרמלה•לפני שנתיים

משאלה - תודה.

את כותבת כל כך יפה. והספר - חמוד.
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים

תודה מעין! :)

מעין
מעין•לפני שנתיים

מותק של ביקורת

על ספר באמת עדין ומתוק, בדיוק כמו שכתבת. עשית לי חשק לקרוא שוב! תודה רבה :)
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים

תודה Pulp Fiction!

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני שנתיים

ספר חמוד

וגם הביקורת שלך
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים

תודה שין שין!

שין שין
שין שין•לפני שנתיים

תענוג של ביקורת!

הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת.
אפרתי
אפרתי•לפני שנתיים

ספר מתוק להפליא

מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים
נצחיה - מסכימה, תיאור מדויק.
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני שנתיים
מורי - קראתי אותו לפני 15 שנה, אני לא יודעת מה הייתי חושבת עליו היום. הסדרה שהתחילו לעשות עליו ברשת HBO הייתה כיפית, וגרמה לי להיזכר בו בחיבה. היה לי חבל שלא המשיכו מעבר לעונה הראשונה, וזה גרם לי להעריך את העובדה שהוא נכתב בעידן שלא הייתה צנזורת PC מעיקה כמו זו ש(להשערתי) הביאה לגניזת הסדרה.
נצחיה
נצחיה•לפני שנתיים

ספר חמוד וקליל ומאוד מתבקש שיאהבו אותו באתר של אוהבי ספרים

כי הוא לוחץ על כל הנקודות הנכונות
מורי
מורי•לפני שנתיים

יפה. אשתו של הנוסע בזמן מיותר.

14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב

Lucy sullivan is getting married

Lucy sullivan is getting married

Marian Keyes

היריעה הספרותית של מריאן קיז מתחלקת בין תקופה מוקדמת בנאלית, פשוטה, רדודה ומשמימה, לתקופה מאוחרת חדה, עמוקה ומתוחכת להפליא. למזלי הרב נחשפתי קודם כול לתקופה המאוחרת שלה, וכשכפצחתי - בציפייה נלהבת, יש לומר - בהשלמת הפערים מהעבר, הייתי המומה מההבדלים ברמות.

איך הכתיבה הקהה הזו הפכה כל כך מבריקה תוך עשור? איך יכול להיות שאת Watermelon ואת "איזה גבר מקסים" כתב אותו אדם? האם כתב אותם אותו אדם?
מי זו מריאן קיז האמיתית? מג'נרטת הדמויות הפלקטיות משנות התשעים, או המנצחת המופלאה על תזמורות מורכבות ומדויקות של מאבקים פנימיים משנות האלפיים?

עכשיו, כשסיימתי את לוסי סאליבן, הבנתי שיש כנראה נקודת חיתוך מסוימת - רק צריך למצוא אותה, ולהימנע מכל מה שנכתב לפניה.
כי אין בלוסי סאליבן כמעט שום דבר ממה שאני אוהבת במריאן קיז. נכון, כמו גיבורות רבות אחרות שלה, לוסי בת העשרים ושש היא הגיבורה המובלגנת הקלאסית של קיז - רומנטית, תמימה, נוירוטית וחסרת ביטחון; אובססיבית לבגדים, מסיבות וגברים פגומים; נעדרת כל משמעת עצמית ומוסר עבודה.
אבל היא בלתי נסבלת.
לא בלתי נסבלוּת חיננית, מכוונת והכרחית לעלילה, כמו אצל רייצ'ל וולש מ"החופשה של רייצ'ל".
לוסי היא גיבורה פגומה שאמורה לעבור התפתחות; היא תלותית וחסרת עמוד שדרה, סופגת יחס משפיל בטבעיות, עיוורת למניפולציות השקופות ביותר ומבטלת את עצמה מול גברים ומול נשים דומיננטיות כאחד. אבל לתכונות המתישות האלה אין שום תוחלת, כי הטראומה והמטען המשפחתי שהיא סוחבת כמעט לא עוברים עיבוד. בסופו של דבר, במקום לחלץ את עצמה מתוך הבוץ ולצמוח לדרך עצמאית, לוסי מקבלת ישועה בדמות האהוב־המטפל, בחירה עלילתית שקיז של העשור הבא לעולם לא תשוב לבחור בה.
שאר הדמויות מטופלות ביד אפילו יותר גסה: קארן, השותפה לדירה הבריונית, היא התגלמות הרוע הצרוף: אנחנו חייבים לשנוא אותה, ולכן היא חייבת להיות גם שתלטנית ואנוכית, גם רודפת בצע וגם קנאית וקטנונית; גאס מסומן כרעיל-אבל-מושך, אבל קיז לא טורחת לבנות לו קסם אישי אמיתי, והמניפולציות הנרקיסיסטיות שלו שקופות להחריד. דניאל הוא פרי עטה של כותבת פאנפיקים בת שתים־עשרה – פנטזיה נטולת פגמים. הוא לא מתפקד בתור גבר בשר ודם אלא כ-Trophy-husband שלוסי זוכה בו כפיצוי על מסע הייסורים שעברה.

הדיכוטומיה הזו בין שתי התקופות של קיז היא חידה. ואני מודה שהחידה הזו מטריפה וגם ומרתקת אותי: מדהים אותי להחזיק בידי תיעוד להתפתחות האיטית מכותבת גרועה לסופרת מבריקה.
אני לא מתיימרת לפצח את התעלומה שהיא קיז, אבל חשוב לדעת עליה משהו: היא לא התיישבה לכתוב את Watermelon כדי להיות סופרת גדולה. היא התיישבה לכתוב אותו כדי לא למות.
בגיל 30 קיז הגיעה לתחתית של התמכרות קשה לאלכוהול. היא ניסתה להתאבד והגיעה למכון גמילה. כנראה שבתוך הלך הרוח ההישרדותי שלה לא הייתה לה המסוגלות לפרק את העולם לגוונים של אפור. היה לה צורך בוודאות, בסדר ובפשטות: רע מוחלט, טוב מוחלט.
עם השנים קיז צברה קילומטראז' גם בכתיבה וגם בטיפול פסיכולוגי, והתובנות שלה החלה לחלחל אל הדמויות. היא רכשה את האיכות החמקמקה שהיתה כה חסרה לה בתחילת דרכה: עידון, והחלה להשתמש בז'אנר הצ'יק־ליט כסוס טרויאני הטומן בחובו יצירה מורכבת פסיכולוגית, מלאת הומור ושנינוּת וחן אך אפלה וכואבת.

לאחר התקופה הבוסרית של קיז, אני מוצאת כמה נקודות ציון: "החופשה של רייצ'ל" הוא הרמז הראשון לעומק האמיתי שלה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא חגיגת־בכורה של תחכום ומודעות עצמית. "יש שם מישהו?" הוא הוכחה ליכולת שלה לרסק את הלב. ו"איזה גבר מקסים" הוא שיא תפארתה, ככל שידוע לי.
ואיזה כיף שעוד לא ידוע לי, ושנשאר לי עוד כל כך הרבה לחקור.

לפני חודש•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
המפלים

המפלים

ג'ויס קרול אוטס

מלודרמה היא דרך זולה לנסות לעורר רגש. אבל אם יש לך כישרון, וברור שיש לך – למה שתדבקי בַּמלודרמה בכזו עקשנות? איך היא משרתת אותך?

אלא אם הרגש שרצית לעורר, אוטס היקרה, הוא תימהון, ואז הצלחת, כי מזה עוררת בשפע –
למה כל משפט צריך להיות גדוש בכזו תיאטרליות?
למה הספר הזה הוא אוסף סיפורים אקראיים ומשמימים שמתפתחים ונקטעים לסירוגין, מבלי להתחבר? איך הם תורמים זה לזה?
מנין צצה הדמות החדשה הזו בשלושים העמודים האחרונים של הספר, ולמה היא קיבלה פיתוח כל כך מעמיק ביחס לשלב שבו היא הופיעה? ולמה לא עשית איתה כלום בסוף?
למה הכתיבה שלך כל כך בומבסטית ומלאת חשיבות עצמית?
למה בדמויות שלך יש כל כך הרבה אניגמטיוּת דרמטית בלתי־סבירה, וכל כך מעט תכונות מעוררות חיבה או הזדהות?
לְמה נועד כל גבב המילים הזה?
למה הסיפור שלך לא ערוך?
למה הכרזת על מלחמת התשה עם הקוראים שלך?

הכריכה האחורית מתארת רק את ההתחלה של הספר, כנראה כי אין דרך לתאר בקצרה את העלילה המפוזרת הזו כולה.
הנה, גם אני ניסיתי:
גבר ואישה בשנות החמישים מתחתנים ונוסעים לירח דבש במפלי הניאגרה. הגבר (הומוסקסואל בארון), משליך את עצמו לתהום בבוקר הראשון לחופשה, לא לפני שהוא שוטח על פני עמודים רבים את מחשבותיו האובדניות, הסלידה העזה שלו מנשים, האהבה שהוא רוחש לחבר ילדוּת, והדיסוננס שהוא חש בין האמונה שלו באלוהים לסקרנות שמעוררים בו מאובנים פרהיסטוריים. אחרי עשרים או שלושים עמודים כאלה אנחנו זוכים לתיאור דוחה במיוחד שלו בתור גוויה צפה, נפוחה מרוב ריקבון, ואז לא נשמע ממנו יותר לעולם.

בהמשך אוטס תפר שוב ושוב את החוזה הסמוי הנוגע למבנה של סיפור: היא תתעקש להכיר לנו לעומקים לא־סבירים את מנהל המלון שמטפל בכלה-אלמנה הטרייה, רק בשביל לשלוח גם אותו אל תהום הנשייה. היא תתמיד בדפוס דומה לאורך 518 עמודים: עוד המון דמויות שונות ומשונות יפסעו לאור הזרקורים בלי סיבה נראית לעין, וידלגו שוב אל החשיכה.

הספר הזה מייסר.
כן, יש בו כמה דימויים מרהיבים, וניצוצות של פוטנציאל שמהבהבים באור קלוש, אבל הם כבים לא רק תחת היעדר הלכידות המבנית, אלא גם סגנון הכתיבה המורט עצבים:
תיאורים שנקטעים שוב ושוב על ידי המחשבות הפנימיות של הדמויות – ברובן קלישאתיות, עמומות וחזרתיות, ולקראת הסוף הן מעוררות תערובת של מבוכה ובחילה קלה.
נטייה לעבור שוב ושוב לזמן עתיד ("בעתיד אראיה תכחיש שאמרה דבר כזה" – "בפעם הבאה ג'ולייט תבין, והיא לא תשוב לראות אותו לעולם"). אלה תותחים כבדים מאוד של מלודרמה שסופר מעודן (או סביר) ישתמש בהם פעם או פעמיים לאורך ספר שלם לגבי פרט עלילה משמעותי ומדהים, ומבחינת אוטס הנפוחה זו הדרך היחידה לסיים פסקה.

מעטות הפעמים שריבוי ביקורות מהללות בסימניה הוליך אותי שולל בקיצוניוּת כל כך מרהיבה. אני מקווה שהביקורת הזו מהווה קונטרה רציני.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו

לורי גוטליב

"זוהי החלטה יומיומית אם להימנע מכאב, או לשאת אותו ועל ידי כך לשנות אותו", אומר השלט בארונית התיקים של לורי.
כמְטַפּלת מפוכחת ושקולה, היא יודעת את זה. כמְטוּפּלת שבורה ונואשת, יש בה חלקים שמפנטזים על פתרון קל יותר: מטפל שיעזור לה לחסוך מעצמה את הכאב, או יסיר אותו ממנה, כמו רופא שמסיר נגע.
אין סתירה בין שני הצדדים האלה, בין לורי היושבת על כורסת המטפל לבין לורי המשתרעת על ספת המטופלים. להיפך: ההיכרות הקרובה עם החוויה הזו זה בדיוק מה שהופך אותה למטפלת טובה. העובדה שהיא יודעת בדיוק כמה קשה להיות בן אדם. באיזשהו שלב היא מבחינה בכך בעצמה: "מכל התעודות המעידות על כישוריי כמטפלת, המשמעותית ביותר היא היותי חברה מן המניין במועדון המין האנושי".

הספר הזה היה במקרה זמין להשאלה ב"ליבי", אז לקחתי אותו. לא היה לי מושג שעליתי במקרה על יהלום קטן. הוא מרתק וקריא להפליא; יש בו התבוננות סקרנית, חמלה וכנות, עומק אינטלקטואלי וידע אינסופי על עולם הנפש, ואפילו מעט פילוסופיה.
מעל לכול אני לא מכירה עוד הצצה כל כך אינטימית, כל כך לא מצונזרת, למוחה של מטפלת.

הסיבה היחידה שהתלבטתי אם לתת לו פחות מחמישה כוכבים היא דווקא בכלל שהוא כל כך מלא ושלם, מציג לראווה כל כך הרבה יכולת אנליטית עד שכמעט אין לו סאבטקסט. משהו בבהירות־היתר הזו, בקיומו של זרקור שמאיר כל פינה חשוכה, יוצר תחושת רוויה ומפקיע מהקוראים כל מקום לתהות, לפענח, לגלות לבד.
אבל זה טבעי לגמרי בעיניי. טיפול הוא המקום שבו הסאבטקסט הופך לטקסט; רק מתבקש שספר שעוסק בעולם הטיפול יעסוק בניתוח (אכן מבריק) של הדמויות הראשיות, אז אני לא יודעת איך אפשר היה לכתוב אותו אחרת.
ובשורה התחתונה, אני שמחה שהוא נכתב.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
שחררו - זה שלהם

שחררו - זה שלהם

מל רובינס

בהתחלה חשבתי שאני אתן לספר הזה שני כוכבים.
נכון, הוא דליל ורפטטיבי ומעייף, כולו אוסף צנוע של תובנות רזות שנופחו לממדים של ספר באופן מלאכותי למדי, באמצעות חזרה על אותו המסר בניסוח שונה, הדגמות פשטניות ואינספור ניסוחים דידקטיים ("מה זה מלמד אתכם? שלאט אבל בטוח..."). אבל בסך הכול, התובנות האלה מעניינות, אם מבודדים ומזקקים אותם מכל הבַּרבֵּרת שרובינס ממלאה בה את הספר. על הנייר The Let Them Theory (שתורגם לעילא "שחררו, זה שלהם") זו פילוסופיה נהדרת בפשטותה – היא מסבירה שאנחנו שורפים כמויות של אנרגיה בניסיון לסדר את האנשים סביבנו, לתקן אותם, לשפץ ולחנך. זה לא עובד, וזה לא יכול לעבוד, כי בני אדם שבחיינו הם לא פרויקטים בניהולינו. והרעיון הזה, להגיד: "זה שלהם", הוא לא רק אקט של חמלה כלפיהם, אלא גם של חמלה עצמית. הוא עוזר לנו להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא.

בהתחלה חשבתי שהבעיה המרכזית שלי איתו זה שהוא פונה למכנה משותף מאוד רחב ולאו דווקא לאנשים שמחפשים רובד אנליטי וערך אינטלקטואלי (השכבות האלה פשוט לא קיימות, לצערי, בכתיבה של רובינס).
אבל לאט־לאט התחלתי להרגיש אי־נוחות, מעבר לקרינג': הייתה איזו חיוביות רעילה בהבטחות הגרנדיוזיות שהיא מפזרת: "הכול שם, מחכה לכם שתושיטו יד. כל שעליכם לעשות הוא הצעד הראשון."
האי־נוחות גברה בפרק "איך להניע אנשים להשתנות". על פניו רובינס מייעצת "לשחרר" מהאנשים היקרים לנו שאנחנו דואגים מדפוסי ההתנהגות שלהם, אבל בתור חלופה מציעה טקטיקות שנשמעות מניפולטיביות להחריד, פסיביות-אגרסיביות, ומתווה תסריטים שיעזרו לנו לזייף את הסקרנות שלנו (דוגמה בולטת במיוחד בעמוד 244).

אבל שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי בפרק "כיצד תעניקו תמיכה בדרך הנכונה". בפרק הזה רובינס מייעצת איך "לתמוך כלכלית נכון" בבני המשפחה וביקרים לכם. היא כותבת:

*מחובתכם להעניק לאדם היקר לכם אהבה, קבלה וחמלה. אבל אתם לא חייבים לו כסף. כי אם תממנו היבט כלשהו מחייו של אדם בזמן שהוא מתמיד בסירובו ללכת לטיפול, או לחפש עבודה, או להשלים את הקורסים שלו, או שאולי הוא ממשיך לשקר או לגנוב, ובוחר בהתנהלות מפוקפקת וחמקמקה – כנראה אתם חלק מהבעיה. אין דבר מאפשר יותר ממתן כסף ללא תנאים.
​אבל מתן כסף תוך הצבת תנאים ספציפיים נתפס בהחלט כתמיכה, וכך תוכלו לעשות את זה נכון: אתה מוזמן לחיות כאן, כל עוד תישאר פיכח. אני אשלם על הטיפול, כל עוד אתה והפסיכולוג שלך תסכימו לדווח לי מדי חודש. אני אשלם את שכר הלימוד שלך, כל עוד תשמרי על ממוצע ציונים של 85. אני אשלם את שכר הדירה, את חשבון הטלפון ואת התשלום על הרכב שלך, אם תסכימי להתאשפז בקליניקה ולטפל בהפרעת האכילה שלך.*

זה שפל שלא ציפיתי לראות בספר עזרה עצמית שיצא ב-2025. ואם כן, רק אם הוא מיועד במוצהר לקהל של נרקיסיסטים מתחילים, ומפורסם תחת הכותרת: "איך להיות אלים בלי להרים יד", "איך להתעלל כלכלית" או "איך להיות חולה שליטה".
תקראו את זה שוב: להתנות עזרה נפשית בהפרת החיסיון הטיפולי, ובהכנסת המממן כצלע שלישית ומפקחת בתוך החדר, להשפלת המטופל?
או התנאי של ממוצע הציונים. להעביר מסר של חוסר אמון. ושהערך של השקעה בהתפתחות ובהשכלה שלך באה לידי ביטוי בממוצע שלך. להפוך יחסי הורה-ילד, או בן זוג, או מה שזה לא יהיה, ליחסי מעסיק-עובד. הספר הזה לא מלמד איך לשחרר, הוא מלמד לאחוז בגרון. זה שיא השליטה. זה מיקרו־מנג'מנט.

ואם חשבתם שהדוגמאות הקודמות היו בעייתיות, חכו עד שתשמעו את הפרשנות של רובינס למושג "גזלייטינג". בפסקה שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין שהיא אכן הודפסה, רובינס כותבת:
אם ביקשתם מההורים לשלם עבור הטיפול שלכם ואז סירבתם להניח להם לשוחח עם הפסיכולוג, זה סוג של גזלייטינג. ואם נמאס לכם לשמוע את הדעות של הוריכם על האופן שבו אתם מתנהלים, אז תתחילו לשלם את החשבונות שלכם בעצמכם. כל עוד אתם קשורים כלכלית לאדם אחר, אתם יכולים לומר "זה שלהם" כמה שתרצו, אבל הכסף שלהם מעניק להם גישה לחייכם, בין שזה מוצא חן בעיניכם ובין שלא. כי בוא נודה בכנות: הסיבה האמיתית לכך שהדעות של ההורים שלכם מתסכלות אתכם היא שאתם זקוקים לכסף שלהם, וגם אתם יודעים את זה. אתם לא כועסים עליהם; אתם כועסים על עצמכם משום שאתם לא עצמאים כלכלית.
לפי רובינס, שמירה על חיסיון רפואי בסיסי היא התעללות פסיכולוגית בהורה המשלם. לשיטתה הקורבן הוא ההורה שלא מקבל דיווח, והתוקפן הוא הילד שדורש פרטיות בחדר הטיפולים. מבחינתה, להגיד: "אני מצטער, מה שאני מדבר עליו בטיפול הוא אישי" זה לא הצבת גבול בריא, זה גזלייטינג.
רובינס מקנחת בהדגמה לא מודעת של מהו גזלייטינג אמיתי, ומסבירה שאם זה מעצבן אתכם, זה רק כי "אתם כועסים על עצמכם שאינכם עצמאיים". לא, מל. אנחנו כועסים כי מישהו מנסה לשכנע אותנו שאהבה וכסף הם אותו הדבר, ושגבולות הם מותרות השמורים רק ל"עצמאים כלכלית".

כוכב אחד זה יותר מדי, כי הספר הזה גרוע מבזבוז של זמן. הוא גרוע מפסיכולוגיה בגרוש. הוא טקסט מסוכן, ומחריד אותי בכמה עותקים הוא נמכר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
שיעורים בתעופה

שיעורים בתעופה

ג'קלין מוריארטי

לא על כל אובדן החברה מאפשרת לנו להתאבל כמו שצריך. אביגיל בת השלושים וחמש, למשל, לא קיבלה מעולם הזדמנות להתאבל על הטרגדיות האישיות שלה.
אחיה נעלם כשהייתה בת שש־עשרה; בזמנו היא לא יכלה להתאבל עליו, כי אולי הוא יחזור.
הנישואים שלה התרסקו והיא איבדה את אהבת חייה, אבל אז נשללה ממנה את הזכות להתגעגע אליו ולהתרפק על זכרו – וגם הזכות לכעוס, שלא יאשימו אותה שהיא מרירה ותקועה בעבר.

אביגיל היא מצחיקה, קלילה וחדת אבחנה. קחו את האישיות הזו; הפכו אותה לאם חד־הורית של ילד בן חמש, מקסים אך תובעני; תפזרו כמות נדיבה של עצב לא־מעובד - וקיבלנו את המתיקות המרירה הנפלאה, החמקמקה, שאני כל כך אוהבת לפגוש בספרים.
הערכתי את האופן שבו אביגיל ניסתה לפענח את האובדן הכפול שחוותה, את האופן שבו הסופרת לכדה את התחושות של התמודדות עם אובדן כזה לאורך זמן, ואת האופן שבו האובדן מחלחל לכל היבטי החיים. כך, למשל, היא מתארת את החוויה שלה אחרי שבשנות העשרים שלה החליטה בסופו של דבר להשלים עם האובדן של אחיה:

רוברט נעלם, ואני לעולם לא אמצא אותו, לעולם לא אדע.
כשהתקווה נשארת בלי אוויר, היא הופכת לתיעוב עצמי. שנאתי את עצמי על כל רגע של התרגשות, על כל בקשת עזרה, על כל התראה שהתקבלה, על כל קליק, על כל שיחת טלפון, על כל שיחה שאי־פעם ניהלתי בנוגע לרוברט.
התיעוב העצמי שלי פרץ אל העולם והתביית על אנשים אחרים: בני משפחה, חברים, ארגוני נעדרים. למה אתם מחפשים נעדרים? לעגתי. אין דבר כזה "אדם נעדר". זאת אשליה, תקוות שווא.
כל מי שקיווה למשהו היה ראוי לבוז.
כל מי שהיו לו שאיפות, כל מי שציפה לתשובה: אנשים ששלחו לי מיילים ושאלו אם אני רוצה להיפגש לקפה; עורכי הדין הזוטרים שהיו ברוטציה בין המחלקות, שיטת הרוטציה עצמה, כתבי תביעה, הגנות, הכול נראה לי כמו בדיחה מגעילה ותפלה.

הערכתי גם את האופן שבו אביגיל לומדת לאמץ את הכאב כחלק ממסלול החיים, ומאפשרת לעצמה ולסובבים אותה לכאוב במלוא מאודם.
יש בספר הזה עומק ועצבוּת אבל אין בו כבדוּת של ממש - הוא הרים אותי לאט והנחית אותי בעדינות. יש בו מוזרוּת, אבל חיננית דיה - הוא מהנה. נחמד להיות בתוך המוח של אביגיל, ושיא החוויה, הכיף הטהור, הוא המוח של אביגיל כשהיא באינטראקציה עם בנה, אוסקר.
חשוב לי להתעכב על החלק של ההורוּת בספר הזה כדי לציין: בדרך כלל אני חשה ריחוק רגשי מעמדות אימהיות של גיבורות – לא בספר הזה. יותר מזה: הספר הזה נתן לי הצצה לחווית אימהוּת שמעולם לא זכיתי אליה קודם. מובן שאי אפשר לקבל יותר מאשר קצה־קיצו של המזלג, אבל זו בלי ספק אחת התמונות הבהירות ביותר שקיבלתי, המשעשעות ביותר, המטריפות את הדעת, המעוררות הזדהות.

אני לא בטוחה שהוא השאיר עליי חותם שיישאר שנים ארוכות, ובמובן הזה זה לא ספר חובה, אבל נהניתי ממנו. אני אוהבת את הקלאס של המורטיארטיוֹת – כתיבה חסרת יומרות, אינטיליגנטית בלי להבליט את זה, בלי להתרברב או להתקשט בשרשראות פנינים.
חוץ מזה, יש לי פינה חמה בלב לספרים שגורמים לי לצחוק בקול.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
מחר ועוד מחר ועוד מחר

מחר ועוד מחר ועוד מחר

גבריאל זווין

תענוג לכתוב ביקורת של חמישה כוכבים, ולא פחות מכך - לכתוב קטילות של כוכב אחד. שני הקצוות מתדלקים אותי היטב: האחד בהתלהבות ובתשוקה ובתחושת שליחות, האחר בזעם קדוש.
אבל כשאני נתקלת בעוד מקרה טיפוסי של שלושה כוכבים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם בכלל לטרוח לכתוב עליו. ככל שהוא יותר בינוני, הסיכוי שאתעמק בו יורד באופן מעריכי, משתי סיבות: (1) הוא דורש אנרגיה, כי קשה יותר לפצח רגשות מעורבים; (2) אני מוצאת את עצמי אדישה מכדי להשקיע את האנרגיה הזו.

הפעם החלטתי לחקור את האדישות שלי. או יותר נכון, את תחושה הריקנות והנמלוּל שהספר הזה הותיר בי.
איפה מתחילים? סימניה, כמובן. רויטל ק' תיארה את התחושות שלי בקירוב, אבל התרשמתי (והיא תתקן אותי אם אני טועה) שגם אותה הספר לא עניין מספיק כדי לחצוב את המקור לתחושות האלה.
המשכתי לגוּדרידס וקראתי ביקורות בעיוּן, בחיפוש אחר התבטאות שתמצא הד בליבי, אבחנה שתפרוט על איזה מיתר, שתסביר לי בחדות מה לא עבד לי. הטענה הנפוצה ביותר שהזדהיתי איתה הייתה שההתחלה של הספר הזה מבטיחה ומעוררת הזדהות עם הדמויות, אבל בהמשך ההזדהות הזו מתפוגגת והספר נהיה מניפולטיבי, יומרני, חזרתי וחסר מיקוד.

ואז נפל לי האסימון – כמובן. גבריאל זווין כתבה התחלה נפלאה כי היא מספרת בחסד. כלומר, הכישרון של הוא לספר, לא להראות.
היא לא בונה סצנות שאפשר לחוות במלוא־החושים; היא לא דיאלוגיסטית מחוננת, ולא חובבת גדולה של סאבטקסט.
אבל זה לא אומר שהיא לא מוכשרת. היא מצוינת בהנחת היסודות לסיפור, תיאורי אקספוזיציה בהירים, היסטוריה של הדמויות. היא אנליטית ויעילה ולא בלתי־רגישה. אבל הרגישות שלה מוגבלת למבט מקרו, היא בוחנת מרחוק, כמו מציגה עולם זעיר, מפורט ומושלם בתוך כדור זכוכית שקוף. היא לא לוקחת אותנו פנימה אל תוך הכדור הזה, אבל היא מציגה לנו את יופיו, את הדיוּק שלו, את פתיתי השלג החינניים שמסתחררים כשמנערים אותו.
זה נהדר בשביל אקספוזיציה. אבל אחר כך אנחנו מצפים לצלול פנימה, להיות בתוך הדיאלוגים, בתוך היומיום, וזה לא קורה. אז אנחנו מאבדים אחיזה בדמויות, ומפתחים כלפיהם אדישות. העלילה רצה כל כך מהר על פני שנים כל כך עמוסות, שהיא לא נותנת הזדמנות להיקשר רגשית.

או במילים אחרות, זווין כותבת כמו מפתחת, ולא כמו שחקנית - היא עובדת במלוא המרץ כדי ליצור עבורינו את העולם, אבל אף פעם לא עוצרת כדי לקחת את הקונסולה ולהכניס אותנו לתוכו.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא הכרתי בבדידות שחשתי עד שהוא הפיג אותה, והעניק לי לרגשותיי תוקף, ולהווייתי משמעות.

יש סופרות כאלה – שריל סטרייד, דודי סמית, עכשיו גם טארה וסטאובר, שבעיניי עושות את הדבר המרהיב ביותר שאפשר לעשות עם כישרון כתיבה: הן מעבירות רעיון מורכב בבהירות מופלאה, בקול צלול, ובמלוא צבעוניוּתן. ובמעשה זה הן מעשירות אותי בחוויות חדשות, אך גם נותנות מזור לפצעים שהותירו בי ישנות.
הן הופכות לחברות נפש.

אני חושבת שזה מה שקורה כשכישרון כתיבה פוגש אומץ. טארה וסטאובר היא אחת הנשים היותר אמיצות שקראתי. אני לא מדברת על ההחלטה עצמה, להיחלץ מהמצודה ההרסנית שבנה אביה ולרכוש השכלה, שהיא בפני עצמה מדהימה. אני מדברת על סוג אחר, חמקמק יותר של אומץ, שמלווה את הסיפור שלה מהמילה הראשונה: הכנות שבה היא משרטטת את עצמה, ילדותה, את הוריה, את כל משפחתה: מצד אחד במבט נוקב, במטרה לחשוף כל פצע שפצעו בה הבורות והאלימות והתפיסות המעוותות שבצִלן גדלה; ומהצד האחר ברוך אינסופי, ביד אוהבת. היא מכירה באמת המורכבת של קשרים אנושיים, ומוצאת את הכוח להחזיק בה.
בעיניי – הרבה לפני תואר הדוקטור – זה לבד הופך אותה לגיבורה.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
שפת אם

שפת אם

סוזט אלגין היידן

אוֹאוֹתָ'נוּת'וֹל: יתמות רוחנית; להיות ללא כל קהילה רוחנית או משפחה.
דוֹאוֹלֵדוֹש: כאב או אובדן המלווים בתחושת הקלה, הנובעת מכך שתמה הציפייה שיגיעו כבר.
ראנִי: הישג חלול, דבר מה שאדם רכש, קיבל או השיג, אבל ללא תחושת סיפוק.

***

סוזט היידן אלגין עשתה ההפך מג'ורג' ארוול ב-1984.
הוא המציא שפה מהונדסת, Newspeak ("שיחדש") שמטרתה לצמצם את אוצר המילים ולסלק כל ביטוי המתקשר למשמעות של חופש, מרד ואינדיבידואליות. הרעיון שלו היה פשוט: שפה מעצבת את המחשבה; כלומר אם אין מילה לרעיון מסוים - אי אפשר לחשוב אותו. השפה של אורוול הייתה הכלי של הרודן להשיג את השליטה הנכספת גם במחשבה.

את 1984 קראתי בשנה לפני שהתחלתי את התואר הראשון בבלשנות. מה שעורר את סקרנותי הייתה ביקורת - או נכון יותר, סלידה ובוז ואפילו גועל (לבלשנים יש המון תשוקה) - של הגנרטיביסטים, בייחוד סטיבן פינקר, על הרעיונות האלה ממש. לטענתם, מחיקתה של המילה "חופש" מהלקסיקון האנושי בשום פנים לא תעקור הרעיון של חופש מהמחשבה האנושית. אף שפה, דלה ומגבילה ככל שתהיה, לא יכולה לשלול מאיתנו את התשוקה להיות חופשיים, וכל עוד התשוקה הזו תתקיים, אנחנו נחזור ונמצא את הדרך לבטא אותה. כמו עוף החול, המילה "חופש" תיוולד מחדש שוב ושוב בשפתיהם של דוברים שאפילו לא מודעים לעובדה שהתקיימה בעבר.
שובה לב, מקסים. זה מה שחשבתי על הרעיונות של פינקר. וגם כל כך הגיוני - הרי כך נולדו המילים מלכתחילה. חשנו משהו, וזה הוביל לדחף לבטא רעיון. ומצאנו דרך לבטא אותו.
מעבר לזה, יש בזה משהו כל כך אופטימי. השפה לא מעצבת את המחשבה. את המחשבה אי אפשר לקשור בשלשלאות.

היום אני חושבת שפינקר צדק, אבל גם קצת פספס.

***

זָ'אלאאַד: נטישת אשליה אהובה/מנחמת/ידועה או נטישת מסגרת חשיבה זו.
רַאדֵאֵלָה: מקום רב ברק וזוהר וקישוט, אבל נטול יופי.
רָׁאהֵאֵנה: אדם שעד כדי כך אינו תואם אדם אחר עד שאין תקווה להגיע אי פעם להבנה כלשהי איתו מעבר להפסקת אש, וגם אין סיכוי להבהיר לאדם כזה מדוע. המילה אינה נושאת משמעות של 'אויב'.

***

הטענה ששפה מעצבת את המחשבה היא באמת פשטנית מדי, בדרך כלל. מחיקת המילה "חופש" לא תמנע מאדם לחוש תשוקה למושג המופשט הזה, אבל – היא בהחלט יכולה לשכנע אותו שהוא לבד בתשוקה הזו. ושאיש לא מרגיש זאת חוץ ממנו.
נכון שהשפה היא לא מה שמאפשר לנו לחוש ולחשוב. אבל היא מה שמפיג את הבדידות שלנו לגבי התחושות והמחשבות האלה.

***

רָאמִימֶה: להימנע מלשאול, מתוך נימוס או חיבה.
רָאמִימֶל': להימנע מלשאול, בכוונת זדון; במיוחד כשברור שהאדם מולך זקוק נואשות להישאל.
רָאדִיל': להימנע בכוונה מתיעוד; לדוגמה, הימנעות, לאורך ההיסטוריה, מתיעוד הישגיהן של נשים.

***

עצם קיומה מילה שמצביעה על חוויה אנושית מסוימת מאשרת לנו שהחוויה הפנימית שלנו אמיתית, לגיטימית, ושעוד אנשים חולקים אותה איתנו. עצם קיומה של המילה הזו עשויה לגאול אותנו מפינותיו האפלות של הספק העצמי.
ב"שפת אם" הנשים המדוכאות של שנת 2205 עושות את ההפך ממה שהאח הגדול עשה ב־1984: הן רותמות את כל מאמציהן להמציא שפה עשירה ככל האפשר. הן עושות כל שביכולתן כדי לבחור נתחים מעולמן, פנימי או חיצוני, ולהקצות להם שמות. בשפה זו ידברו רק נשים, והן ילמדו אותה רק את בנותיהן. והבנות יוכלו לבטא, לראשונה, את מה שהנשים ביקשו לומר משחר ההיסטוריה, ולא היה להן מילים. זה יהיה הנשק שלהן; באמצעותו הם ישיגו מהפכה.

זו לא יצירת מופת, במובן הזה שקל לאתר את הפגמים בה. כמו שכבר אמרו לפניי - זה ספר של רעיונות יותר מאשר של יצירת דמויות או בניית עולם בעל היגיון פנימי, מבנה פוליטי והיסטוריה ברורים. הוא גם קיצוני ודיכוטומי בכל הנוגע לרשעוּתם של גברים ויושרתן של נשים; והסוף מעורר תימהון, משום ש(בעיניי) לא הביא לא למהפכה אמיתית ולא לסוף הדיכוי.
אבל הוא עוצמתי מאוד, מרתק ובלתי צפוי, ויש בו חדות וצלילות של סופרת שמטיבה להבין לא רק את השפה, אלא את נפש האדם.

***

לסיום, אנסה לתרום גם אני תרומה בלשנית צנועה לשפת הנשים:
רַאתַ'נְהַא: לא־בדידות, חוויה של התרחבות פנימית שמתרחשת כשקוראים ספר או נחשפים לפיסת מלל שמשקפת את הקוראים ומעורר בהם תחושה של שייכות עמוקה, התמוססות גבולות ה"אני".

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
חנינה

חנינה

מאיה וקסלר

יש ספרים כאלה, שלא משנה כמה הם ארוכים – 500-550 עמודים, והם יכולים להיות באותה מידה גם 700 ו-800 – זה לא מורגש. אתה מחסל אותם בביסים גדולים. העמודים נהפכים מאליהם.
יש משהו בחנינה שהוא פשוט קריא. זו המילה שבה הייתי בוחרת לו הייתי חייבת לצמצם את הסקירה הזו למילה אחת.
והבאה בתור – כיפי.
ואחר כך – צובט.

נעשה את זה בסדר הפוך.

***

צובט. בגלל שירה. אני לא בטוחה עד כמה גיבורת הספר אמינה (עוד על כך בהמשך), אבל סיפור החיים שלה מלא ועשיר ואמין כשלעצמו, והיא אישיות מעוררת הזדהות --- לא, לא מעוררת --- היא שולפת הזדהות, בשליק חד של חרב היוצאת מנדן, ואז, לפעמים להפתעתך הגמורה, אתה מוצא את עצמך חשוף וחסר הגנות.
כל חוויה מקוממת ששירה עברה הרתיחה אותי. הפחד שלה הקפיא אותי. האהבה והגעגועים והשכול שלה הותירו בליבי עקבות עדינות, כמו צעדיו הקלים של פעוט על החול.
ובונוס: יש לי חולשה לגיבורות שעוברות טיפול פסיכולוגי במהלך העלילה. זה גם מסוכן, כי אני רגישה מאוד לכתיבה על טיפול, אבל אני מוצאת שבדרך כלל מי שבוחר לכתוב על נושאים כאלה עושה את זה מסיבה מסוימת. ועושה את זה טוב.

כיפי. כי קצב האירועים מסחרר. כי האסירות בכלא כל כך חיות ומוחשיות, ומשהו בהן בו־זמנית מוכר וזר. ורוב הזמן הדיאלוגים מעולים ומשכנעים, גם אם לפרקים טְעוּנֵי שיוף.

קריא. לא כי נהניתי במיוחד מהעילגוּת המכוונת של אייל (עוד גם על כך בהמשך), אלא בזכות איכות גולמית כלשהי בכתיבה של וקסלר. היא פשוט ניחנה ביכולת לכתוב באופן סוחף, תכונה שאני לא בטוחה שהיא נרכשת.

***

"אז על מה הורדת כוכב אחד?" תשאלו אותי, ואני אהרהר לרגע. אם אני צריכה להגדיר בשתי מילים במה "חנינה" לוקה – מבחינות מסוימות הוא פשוט לא מספיק.

לא אמין מספיק. באופן כללי הם בסדר שניהם, שירה ואייל. הם פגומים ומורכבים. הם אנושיים. חשתי אליהם רגשות של ממש. חיבבתי את שירה, ולא חיבבתי את אייל, אבל יש לומר שאייל כנראה אמין יותר. הוא מנסה להיות בעל טוב, אבל צריך לפעמים לחשוב על עצמו. הוא בלי ספק מנסה להיות אבא טוב, אבל צריך לפעמים להיות סתם הוא. איזה מין "הוא" הוא? די מטומטם, אם תשאלו אותי. אני באמת לא רוצה לצאת מיזאנדרית, וברור לי שלא כל הגברים כמוהו, אבל... היה משהו מאוד אמין בדמות שלו. עמכם הסליחה, המין החזק.
לגבי שירה. וקסלר בחרה לכתוב גיבורה שסובלת מחוסר ויסות רגשי, מבעיה של זעם. זה מה שהביא אותה לכלא. אולי אני טועה, אבל אני לא משוכנעת שככה נראה פרופיל של אישה שסובלת מבעיית זעם.
כלומר – אני לא משוכנעת שבעיית הזעם שלה תתבטא רק מול סדיסט מסוכן שביצע רצח ומאיים להמשיך לרצוח, או מול אסירה מעוטת אמצעים שתוקעת לה סכין בגב, או מול שקרן חסר כבוד שגוזל מנערה צעירה את שלה.
אני הייתי מצפה שחוסר הוויסות הזה יפלוש גם למקומות אחרים, שהיא לא רוצה שהוא יפלוש אליהם. האינטראקציה שלה עם בן זוגהּ, עם ילדיהּ. אלה שאנחנו באמת אוהבים. אבל שבאמת מוציאים אותנו מדעתנו.

לא מעמיק מספיק. באותו הקשר – אני הייתי מצפה שההתמודדות עם השדים שלה תהיה כרוכה במסע ארוך ומפרך, ולא תיפתר כהרף עין. במובן הזה גם הטיפול הפסיכולוגי לקה בחסר. וקסלר בהחלט כתבה אותו טוב, אבל על קצה המזלג ובמהירות רבה מדי. הוא כן היה מענג לקריאה, אבל הוא היה על גבול האינסטנט בקצב התקדמותו – היה לי חסר עוד ממנו. בשמחה הייתי קוראת עוד מאה עמודים של מפגשים עם יערה המטפלת (על חשבון, ולא בנוסף, לקווי עלילה אחרים שפחות התחברתי אליהם, כמו הרפתקאותיו של אייל עם ארגון הפשע הקווקזי). בשמחה הייתי צוללת עוד לנבכי נפשה של שירה, ולעבר האפל שלה, ואפילו לגֵנים האפלים שלה.

לא מלוטש מספיק. וקסלר בחרה לכתוב את אייל עילג להחריד (במחשבותיו, לא רק בדיבורו, כי הספר כתוב בגוף ראשון – פרק מנקודת מבטה של שירה, ופרק מנקודת מבטו, לסירוגין), והבחירה כשלעצמה לגיטימית בהחלט, אבל אני לא התחברתי אליה. היא גם באה לידי ביטוי בחוסר אחידות, כי לפעמים פתאום אייל משתמש בתיאור ציורי להפליא, ואז לא מסוגל ליידע צירוף סמיכות כמו שצריך, או להשתמש כהלכה באותיות אית"ן.
גם לא תמיד הליקויים ברהיטות מכוּונים – אם הייתי קוראת את הספר הזה כשלימודי העריכה הלשונית עוד היו טריים, ההנאה שלי הייתה נפגמת מאוד.

אבל האמת שזה בסדר, גם ה"לא מספיק" הזה. כי אין בו טיפה של יומרה, ואני אומרת את זה בחיבה. הוא מה שהוא, והוא עונה על הציפיות ואפילו קצת מעבר, בטח בשביל ספר ביכורים.
בשורה התחתונה – אני ממליצה.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב

ביקורות נוספות על "סיפורי חייו של מר פיקרי"

סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן.
עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל, כמו שאומרים, זרמתי עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה עד שהתברר לי שהוא היא. הספר הזה הוא קלילון רדוד, המשתמש בכל האמצעים הלגיטימיים לגרום הנאה לקורא. החל משימוש בקלישאות בנליות, דרך ליטוף האגו של הקורא באיזכור המון ספרים שסביר שהוא קרא, התייחסות קצרה אליהם כך שגם אם לא קראת - לא נורא, אתה יודע במה מדובר, הבטחה שגם אם מאוחר - האושר יגיע, ואושר, כידוע לכל, משמעו בן זוג, אהבה, וילד (לא משנה הסדר) ועיקר העיקרים של הנאה - להתרחק עד כמה שאפשר מהמציאות. זהו.

איי ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים באי נידח. האוכלוסיה הקטנה באי מוכפלת ומשולשת בקיץ על ידי תיירים ומצדיקה חנות ספרים. הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה, מריר וחמוץ והדבר האחרון שמתאים לו זה למכור. מצבו הכלכלי די גרוע ומצבו החברתי גרוע יותר. יש לו נכס שהוא מתכנן למכור ולפרוש מהחנות, אבל הנכס הזה נגנב בוקר אחד כשהוא משאיר את הדלת פתוחה ויוצא לריצה. מנקודת השפל הזו אפשר רק לעלות ולשמח את הקוראים: פעוטה מושארת (עם פתק!) בחנות שלו, הוא מאמץ אותה (בטח. ממש) ולומד להיות אב ואדם טוב יותר. הסיפור כתוב, לכאורה, למבוגרים. יש בו התאבדות, חד-הוריות, בגידות בבן זוג חוקי, גניבה, מחלה קשה, גסיסה, מוות... אבל הנימה היא נימה של ספרי נוער: הכל חד-משמעי, ברור והמציאות אינה משחקת פה תפקיד.

הוא כתוב נחמד, מלטף לך ת'אגו, מבטיח. נצחיה הציעה לקרוא אותו בקיץ והמציאה עבורו ז'אנר חדש. הייתי אפילו נותנת לו ארבעה כוכבים, ככה רק לעודד את הסופרת שתמשיך לענג אותנו בספא הזה, אבל ההנחה שכל מה שאתה צריך לדעת על אדם יתברר לך אם תשאל אותו "איזה ספר אהוב עליך מכולם"? לא איפשרה לי את זה. שמעתם פעם שטות כזו? הוא יסתפק, אם כן, בשלושה כוכבים מכובדים ובתואר "חביב הקוראים".

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

בתור יצור ביקורתי הספר מאוד סובלני הן כלפי הדמויות (שאינן מושלמות ויודעות זאת)והן בעלילה (הוא מתחיל עם בחורה באופן די צולע אחרי המון זמן ועוד) והן הילדה כלפי אביהה.

לפני שנה•
★★★★★
•arnon
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה.
אני אוהבת ספרים על ספרים.
אני אוהבת את גבריאל זוויין,
כל מה שקראתי משלה היה מעניין וטרילוגיית הבכורה הייתה מאד מוצלחת ושונה ,היא כותבת ברגישות והדיאלוגים שלה אמינים.
הספר הזה ,איך שהוא ,ירד לתחתית הערימה תחת הכותרת " ליום שאני מסתובבת עם תיק וצריכה ספר לא כבד מדי " .
התחלתי אותו פעם פעמיים ועזבתי. אבל הבוקר פשוט לקחתי אותו ליד סיימתי 249 עמודים שהם באמת תענוג לכל חובב ספרות.
איי. ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים שחי באי אליס לא רחוק מניו ג'רסי, איי. ג'יי אלמן מזה שנה וחצי הוא מריר ,ציני, עוקצני, ווכחן ,סנוב ספרותי שאיבד עניין בחיים פחות או יותר.
הוא שונא את הקונים שלו למרות שעיקר רווחיו מגיע מתירי הקיץ הוא לא מוכן להתפשר ולמכור ספרות פופולרית, פנטסטית או כזו שעוסקת בערפדים.
יש ברשותו עותק של היצירה טמרליין של א.א.פו שרק 50 עותקים ממנה יצאו לאור והיא שווה מאות אלפי דולרים, הוא רכש אותה ב 5 דולר ונוצר אותה לימי הפנסיה אבל יום אחד היא נעלמת. הנסיבות גורמות לו להתיידד עם מפקד המשטרה המקומי שמנגד לומד לאהוב קריאה והוא גם זה שימצא את היצירה הרבה שנים אחר כך ויחזיר אותה לאיי ג'יי.
אמיליה היא סוכנת צעירה של הוצאה לאור שמגיעה לאי פעם בעונה עם הקטלוג החדש מתוך כוונה לשכנע אותו לקנות כמה שיותר, הסוכן שקדם לה הלך לעולמו ואיי ג'יי שחיבב אותו והיה מנהל עמו דיונים עמוקים וארוכים על ספרים וספרות שומע לראשונה על מותו מפיה ומוציא עליה את אבלו ואכזבתו. הוא מתחרט על זה, היא תמשיך לחזור בכל עונה עד שכמה שנים אחר כך הוא יגלה שספר שהמליצה עליו בחום רב והוא סרב בתוקף לנסות - יש לו דעות מאד ברורות מה ראוי לקרוא ומה לא - הוא אכן טוב והוא מפתח אליה רגשות ומחזר אחריה במגושם, בסוף הם יינשאו וימצאו אושר.
במקביל ננטשת בחנותו מאיה בת השנתיים ורבע עם פתק מאימא שלה שגווייתה הטבועה תמצא למחרת .בפתק מסבירה האם ( סטודנטית מלגה מבריקה מהרווארד )שהתינוקת חכמה לגילה ,שאין אבא בתמונה ולה אין משפחה ,שהיא הגיעה לסף ייאוש היא עוזבת את ביתה בחנות כי היא רוצה שתגדל במקום עם ספרים עם אנשים שאכפת להם מספרים .
איי ג'יי שרעייתו הייתה בחודש השני להריונה כשנהרגה בתאונת דרכים נקשר למאיה ומגדל אותה עם סיוע רב מהקהילה סביבו .גיסתו לשעבר ,מפקד המשטרה ואמילייה.
בהמשך נגלה מי היה בעצם האב הביולוגי ומה הסיפור מאחורי התאבדותה של האם.
מאיה גדלה להיות נערה משכילה שקוראת עם עתיד בכתיבה.
הספר מלא רפרנסים תרבותיים להמוני ספרים וסופרים המוזכרים בשמם המפורש ,החל בשמו של החתול של אמילייה - עכרור השלולית - דרך דיבור ישיר על ספרים וסופרים בדיאלוגים בין הגיבורים ( שוטרים מעדיפים לקרוא את ג'פרי דיוור ) וכלה בדיון על רחת לקום ומדוע הוצגה כפיתוי האולטימטיבי לבגידה במשפחה.
לפני כל פרק יש עמוד שער שכולל שם של סיפור קצר (צאן לטבח -רואלד דאל ,יהלום גדול כמו הריץ' -סקוט פיצ'רלד ,הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קלאוורס- מארק טווין) שמתקשר איכשהו למה שקורה בפרק ופסקה שנכתבה למאיה ע"י אביה שמזכיר לנו בקצרה את עלילת הסיפור מנתח אותו ונותן איזה לקח או המלצה .
לאט לאט אנחנו מבינים שזו למעשה הצוואה שישאיר אחריו האב האוהב לבתו.
אהבת הספר והספרות שורה על הספר הזה.
פשוט תענוג

לפני 5 שנים•
★★★★★
•גלית
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

ניגשתי ל"סיפורי חייו של מר פיקרי" עם ציפייה לספר "על ספרים", אך גיליתי יצירה שבוחנת את המארג האנושי העדין ביותר. כקוראת שסולדת מכתיבה "רזה" או נוסחתית, גבריאל זווין התגלתה כהבטחה גדולה: היא כותבת באינטליגנציה שחוקרת את הנפש מבלי ליפול למלכודות של קיטש.
תמצית העלילה (ללא ספוילרים):
איי.ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים אלמן וציני על אי מבודד. חייו, המוגנים בתוך חומות של סנוביות ספרותית, מתערערים בעקבות שני אירועים: גניבתו של ספר נדיר ויקר ערך, והופעתה של תינוקת שננטשת בין המדפים. זהו סיפור על טרנספורמציה פסיכולוגית מזהירה, שבו חנות ספרים הופכת ממקצוע ללב פועם של קהילה שלמה.

הכתיבה של זווין היא מלאכת מחשבת. היא מושחזת, בועטת וקלילה, אך מצליחה לשמור על עומק פיוטי. השליש הראשון של הספר הוא לא פחות מגאוני – הדינמיקה בין פיקרי הציני למאיה התינוקת הורבלית ומרתקת, אמיליה הפילפלית שמצליחה לקלף את השכבות של מר פיקרי, יחד עם מאיה המתוקה. עם זאת, הספר חווה "זחילה" מסוימת באמצעו; ככל שפיקרי עובר שינוי והופך ל"נורמטיבי" יותר, הוא מאבד מעט מהקסם המחוספס והשנון שאפיין אותו בתחילה. גם דמויות משנה שפתאום מקבלות מקום של כבוד, כשלא מובן איך הן קשורות תכלס לעלילה...
אך כאן נמדד כוחו של הספר: מה שנראה לרגע כ"חדירה" של דמויות משנה פחות מעניינות, מתגלה כמהלך עלילתי מבריק. הדמויות שמקיפות את פיקרי – הגיסה איסמיי והשוטר המקומי – מתגלות כעמודי התווך של הסיפור. הן אלו שמחזיקות את הסודות הכמוסים ביותר (כולל גורלו של אותו ספר נדיר שנגנב) והן אלו שסוגרות את המעגל בצורה מושלמת בסוף הספר.
הסופרת מצליחה לתבל גם את הרגעים הקשים ביותר, כמו מחלה ופרידה, בשנינות ובהומור דק שמזכיר לנו שהחיים הם לא רק טרגדיה או קומדיה, אלא רצף של סיפורים. הסוף, שבו חנות הספרים עוברת לידיים המוכרות והאהובות, מעניק תחושת קלוז'ר מספקת ואופטימית להפליא.
שורה תחתונה:
"סיפורי חייו של מר פיקרי" הוא ממתק אינטלקטואלי עם נשמה גדולה. למרות נפילת מתח קלה באמצע, הוא מתגמל את הקוראת בעלילה מהודקת להפליא ובדמויות שנשארות בלב הרבה אחרי סגירת הכריכה. ספר חובה למי שמחפשת תהודה רגשית וכתיבה מושחזת. 5 כוכבים בלב שלם.

לפני חודשיים•
★★★★★
•ליליאן די
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה.
מה קרה? כלום. הכל ביחד.
כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו.
ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים?
אז מקבלים חומר נוסף למחשבה.
מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים.

*** זהירות ספויילר ***

ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום.
זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים.
לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו.
מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן.
כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה.
וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים.
אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

לפני 9 שנים•לילה
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

ספריות נוטות לסדר ספרים לפי סדר אלפאביתי של שם המחבר, ולא לפי סוגות. זה סידור מסורתי, מהתקופה שבה לא היו קטלוגים ממוחשבים, ואנשים היו צריכים דרך נגישה ופשוטה להגיע לספר מסוים שהפרטים שלו מצויים בידיהם. סדר העניינים הזה מצער מאוד, כי בדרך כלל אנשים מגיעים לספרים עם מידע כללי מאוד באשר למה שהם מחפשים. בדרך כלל זה לא ספר ספציפי, והרבה מאוד פעמים גם לא כותב מסוים, אלא ידע באשר לסוג הספר: האם זה שירה או סיפורת, מתח או מדע בדיוני, רומן או אוסף סיפורים קצרים, ביוגרפיה או בלש, בידיון או ביוגרפיה. נכון לעכשיו כל הסוגים מעורבבים זה לזה, ומטבעו המתעתע של הא"ב הוא מזמן שכנים מוזרים מאוד זה ליד זה. מה שיש לאנשים כדי למצוא בין המדפים את שאהבה נפשם זה כריכת הספר, שמו, הכתוב על הכריכה האחורית, ורמזים דקים נוספים. חנויות ספרים מסודרות בצורה יותר הגיונית, ומפרידות סוגות על פי קהלי יעד שונים. עדיין תחת "סיפורת" יופיעו לעיתים סוגים שונים יחד, אבל במקרה של חנות ספרים זה כבר פחות חשוב. ואולי אני טועה. אני לא קונה כל כך הרבה ספרים, ומבלה יותר בספריות.

לו היתה חלוקה לסוגות, כזו שספרי המתח שוכנים בנפרד, הבלשים נמצאים קצת קרוב, המדע הבידיוני במקום אחר, והרומנים ההיסטוריים ממלאים בכרסיהם השמנות את המקום המיועד להם, אילו היתה חלוקה כזאת, היה צריך לייסד סוגה בעלת שם נפרד. אולי היה צריך לקרוא לה "הרומן הקליל" או "ספרות קיץ". ספרים שאני מכנסת ברשימה מיוחדת שנקראת "בקלילות". כמו פרוייקט רוזי, הזקן בן המאה, איש ושמו אובה, איפה את ברנדט וספריה של ג'ואן האריס. בקווים כלליים מאפייני הז'אנר הם אנשים באמצע החיים, מפוכחים, מנוסים בצרות ובתלאות, אבל לא נותנים להן להכניע אותם. אלה ספרים שבהם המשפחה חשובה, וגם הזוגיות. ברוב הפעמים אהבה נרקמת במהלך הספר. העלילה קלה וזורמת והסוף טוב. אמינות אינה מאפיין חזק של הז'אנר. אנחנו לא בדיוק מצפים לזקן בן מאה שפגש את כל המי והמה של המאה העשרים, לא ממש מכירים אוטיסטים שנרפאים מהאוטיזם שלהם, או פנסיונרים שוודיים זעופים שמקבלים בברכה זרים והמוסקסואלים, בדיוק כפי שברור לנו שאם אבודה לא תימצא פתאום במשלחת באנטארטיקה. אבל הכל זורם ונעים ונחמד, כך שזה לא מפריע להנאה. ואפילו מגביר אותה, כי מי לא אוהב אגדות.

טוב, אז זו הסוגה של הספר הזה. כתוב על הכריכה "רומן", אבל זה בדיוק הרומן הקליל ולא מעמיק המחשבות שתיארתי קודם. מר פיקרי לא היה מכניס את הספר הזה לחנות שלו באי אליס. בתחילת הספר הוא נושא מניפסט ענק באוזני אמיליה הסוכנת הספרותית ומתאר לה כל מה שהוא לא אוהב. ספוילר: את רוב סוגות הספרים הוא לא. וגם רומן-נשי-קליל הוא לא. איך הוא הגיע להיות הגיבור של כזה? לגבריאל זווין הפתרונות. פיקרי, אלמן מר נפש, זר באי, מנהל את חנות הספרים שלו ומקיים חיי חברה מצומצמים למדי, כשלפתע נכנסת מאיה הפעוטה אל עולמו. הוא מאמץ אותה, כמיטב פערי חוסר האמינות של הז'אנר, וחייו משתנים לבלי הכר. במהלך ההתגלגלות של הסיפור אנחנו זוכים, בראש כל פרק, להמלצה ספרותית פרי עטו של מר פיקרי, על סיפור קצר. הוא אוהב סיפורים קצרים.

זהו. קליל, חביב, מתאים לקיץ. מתאים מאוד לחובבי קריאה. איך אומרים? "טוב מאוד במגבלות הז'אנר".

לפני 10 שנים•נצחיה
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

תקראו את הספר הזה. תקראו אותו.
אם רע לכם - הוא יעשה לכם רק טוב. ומי כמוני יודעת! התחלתי לקרוא אותו בשבת, כשנמאס לי ללמוד למתכונת בתושב"ע שתהיה לי מחר [מסקנות: אסור לעשן, אסור להלין שכר, צריך להוכיח,צריך לתת צדקה.... אוקיי. אני אעצור פה כי אני אדם נחמד ובעל חמלה. וויש מי לאק]

"סיפורי חייו של מר פיקרי" זה שם מדויק לדעתי. הרי כשאנחנו כותבים בכותרת של ספר "סיפור חייו של ___" אנחנו בעצם מתיימרים לספר את כל המהות של אותו אדם. ואנחנו לא יכולים לעשות זאת אפילו אם נרצה. לעומת זאת, "סיפורי חייו" לא מתיימר לעשות כלום, רק לקחת כמה מהסיפורים שמרכיבים את המהות השלמה של האדם ולספר אותם.

הגעתי אל הספר הזה בגלל המחברת. גבריאל זווין כתבה את סדרת "הבכורה" ואהבתי את השניים הראשונים של הסדרה הזו [אני צריכה שיתרגמו את השלישי לפני שאשכח את שאריות העלילה שעוד נותרו לי בראש! אררגג].
האמת שחשבתי בהתחלה שזה ספר עם סיפורים קצרים על אותו אדם [התברר לי שזה לא ממש ככה] ולא יוצא לי כ"כ לקרוא ספרי סיפורים קצרים אבל חשבתי לעצמי, "למה לא?" . וזה מה שגם אתם צריכים לחשוב לעצמיכם בפעם הבאה - וחייבת להיות כזאת אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים שאוהבים ספרים - שאתם הולכים לספריה או לחנות ספרים. כי, תשמעו, אני יכולה בהחלט לתת לכם סיבות ל"למה כן" אבל ל"למה לא" אין לי תשובה (:

אז למה כן?

הכתיבה. מצד אחד ספרותית ולא רדודה, מצד שני מצחיקה בטירוף. זאת בדיוק סוג הכתיבה שאני אישית אוהבת. היא גרמה לי, במיוחד בהתחלה, לצחוק אפילו מהדברים הלא באמת מצחיקים [מה פתאום, זה לא קשור לעובדה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה באיזור 1:00 או 2:00 בלילה]
למשל , בתחילת הספר; אמיליה, שהיא סוכנת חדשה של חברת הוצאה לאור, מגיעה לחנות הספרים של מר פיקרי באי אליס על מנת לשכנע אותו להזמין מהם ספרים. הוא לא ממש משתף איתה פעולה, בלשון המעטה. אז היא מנסה לתהות על קנקנו ולהבין מה הוא אוהב לקרוא:

"אמיליה מניחה את העותק על השולחן."אשמח אם תיתן לי הזדמנות להתוודע לטעם שלך," היא אומרת, ומרגישה קצת כמו דמות בסרט כחול."

אחרי שהשורה הזאת גרמה לי לגחך, מר פיקרי מחליט לתאר לה במפורט אילו סגנונות ספרים הוא דווקא לא אוהב:

"אני לא אוהב פוסט-מודרניזם,זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטית, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי. לעיתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים,מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים,מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים - בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת - ספרי עיון בלבד בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים,בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מממאורים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם- ואני מתאר לעצמי שלמותר לציין- מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה, או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות, אבל פנקס החשבונות מחייב אותי..."

אני חייבת להודות שאת חלק מהמילים בכלל לא הבנתי [פוסט-מורטם? בארור] אבל זה לא מנע ממני להשתעשע עד מוות ולהסכים עם אמיליה שמהרהרת בינה לבין עצמה לאחר מכן הוא צעיר מדי בשביל לאהוב כל כך מעט.

אז.כן.

מר פיקרי או בשמו הפרטי איי-ג'יי הוא דמות עם אופי.

"איי-ג'יי... לא מאמין במעשים אקראיים. הוא אדם קורא, ולפיכך הוא מאמין בהבניה. אם במערכה הראשונה מופיע אקדח, חסר לו שהוא לא ירה במערכה השלישית. ובמילים אחרות, איי-ג'יי מאמין בנארטיב."

הוא דמות שמוצאת פתאום בחנות הספרים שלה תינוקת בוכיה בת שנתיים עם פתק הסבר קצר ושואלת אותה "מי את, לעזאזל?".
ואז הוא נאלץ לחשוב על דברים כמו מה תינוקות בני שנתיים אוכלים?? ורואה חובה מוסרית בלחנך את התינוקת לא לפזר את אהבתה בקלות רבה מדי -

"הבת'ך."
"אוהבת אותי? את בקושי מכירה אותי." אומר איי-ג'יי. "ילדונת, אל תחלקי את האהבה שלך ככה לכל דכפין." הוא מקרב אותה אליו. "עשינו חיים יחד. שבעים ושתיים השעות האחרונות היו מענגות, ומבחינתי גם בלתי נשכחות, אבל יש אנשים שלא אמורים להישאר יחד כל החיים."
היא נועצת בו את עיניה הגדולות , הכחולות והספקניות."אוהבת'ך," היא חוזרת ואומרת.
"....את מדאיגה אותי. אם תאהבי את כולם, בסוף רוב הזמן תיעלבי ותיפגעי. אפשר להגיד שביחס לאורך של החיים שלך עד כה, את מרגישה כאילו את מכירה אותי די הרבה זמן. תפיסת הזמן שלך באמת מעוותת מאוד, מאיה..."

הוא מתנסה לראשונה בחייו בגיל מאוחר למדי בגידול תינוקת, מאיה. ומאיה גורמת לו לאהוב אותה, היא גורמת לו להיות אכפתי יותר לעולם שסביבו:

"הדבר הכי מרגיז זה שמרגע שאדם מגלה שאכפת לו מדבר אחד, פתאום מתחיל להיות אכפת לו מהכל."

חוץ מזה שלאחרונה, בגלל חוסר בזמן או בכח או ברצון, אני מסיימת מהר רק ספרים טובים מאוד [והוא אחד כזה לגמרי אם חמשת הכוכבים והחפירות שלי עד עכשיו לא הבהירו את זה] או ספרים קצרים מאוד [אוקיי, בסדר, אני מניחה שהוא לא ארוך במיוחד אבל 249 עמודים לא הולכים ברגל. אגב, הם מתאימים להגדרה של מר פיקרי - פחות מ400 ויותר מXD150 לא יכולתי שלא לשים לב] ואת הספר הזה סיימתי מהר יחסית, אז זה אומר הרבה.

בכל אופן, עכשיו הרשו לי להגיד לכם למה לקרוא את זה על דרך השלילה כמו מר פיקרי ושליליותו לעיל. כן, נו, אני יודעת שזה לא קשור במיוחד אבל תסלחו לי, אני מנסה להתחמק מללמוד לתושב"ע[יש איסור מדאורייתא לעש-בסדר! אני מפסיקה!]. תקראו את הספר הזה כי הוא לא:

* ספר עם גיבורה בת משו-עשרה מהממת-שיואו-מושלמת-מדהימה-הורסת שמתאהבת בנער בן משו-עשרה מהמם-שיואו-מושלם-שרירי-חתיך שבונים להם ביחד מערכת יחסים דביקה-מהממת-מושלמת-שרירית שנקטעת מדי פעם ע"י ריבים מטופשים. מאוד מטופשים. מאוד מאוד מטופשים.

* ספר שמתאר עולם אחרי הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה או, לחילופין, עולם שעומד בפתחה של הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה והצלתו תלויה אך ורק במספר בני נוער.

או, בקיצור, הספר הזה לא:

* ספר נוער טיפוסי!

אבל שלא תבינו לא נכון, הוא מיועד לבני נוער. אחרי הכל, א נ י בת נוער. בעצם, גם למבוגרים הוא מיועד. לכולם הוא מיועד! מי בכלל יכול לא לאהוב אותו?

אוקיי. אז בתמציתיות רבה במיוחד, הספר הזה בעצם, הוא על ספרים. למרבה האירוניה.
הוא עוסק בעולם הספרים והסופרים די הרבה. ככה זה כשהגיבור הוא מוכר בחנות ספרים, אני מניחה.

ותרשו לי לצטט את מר פיקרי לסיום:

"אנחנו לא ממש רומנים...
אנחנו לא ממש סיפורים קצרים...
בסופו של דבר, אנחנו פשוט לקט של יצירות."

אני סיימתי כאן.

עכשיו אני הולכת ללמוד לתושב"ע.

[פחח על מי אני עובדת :( ]

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ריצ' רצ'
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

אני אתם מהעתיד!
-מה, אנחנו עדיין בסימניה בעתיד?
אתם מספרים לי? בואו: מה הדבר שאתם הכי הכי אוהבים?
-ביקורות על ספרים!
מה עוד?
-עוד ביקורות על ספרים!
ולא חשבתם לשלב? קבלו: ביקורת על ספר המכיל ביקורות על ספרים!
(הומאז' על פרסומת של במבה אסם שסירבו לתת לי אחוזים)

ובכן, זה מוכר ספרים שכותב ביקורות על הסיפורים האהובים עליו. כמו שרמזתי, זה נראה כמו מתכון בטוח לפופלריות במקומות כגון סימניה. מדובר על ספר שהוא ממש ספר על ספרים, והוא מתהדר בשמות רבים של סופרים וספרים, כאבני חן המשובצות בכתר 'אוהב הספרים' שלו. של הסופר או של דמות מוכר הספרים, אני לא בטוחה.
כל צפונות האדם ניגלות לך בתשובתו על שאלה אחת פשוטה- איזה ספר אתה הכי אוהב, טוען מר פיקרי ואני חייבת לא להסכים. השאלה 'איזה ספר אתה הכי אוהב' מהווה מוטיב חוזר בסרט החביב "כותבים, סיפור אהבה" (תרגום גרוע של stuck in love), וכשצפיתי בו היא נראתה לי, כמו עכשיו, פשטנית ומעידה על הסתכלות שטחית. ספרים הם הצצה לאישיותו של הסופר, והטובים בהם ייחודיים ממש כמו בני אדם. לפיכך הם בשבילי פשוט לא ברי השוואה, בטח אם הסופר שונה. אני יכולה לדבר על טיב הכתיבה, אפיון הדמויות ועניין בעלילה, אבל אהבה היא משהו שונה. מבין הספרים האהובים עליי, לא אוכל לבחור את האהוב עליי ביותר גם אם חיי יהיו תלויים בזה, ממש כמו שלא אוכל לעולם לנקוב בשמו של האדם האהוב עליי.

ומה אני יכולה לאמר על הספר הזה? טיב הכתיבה: קלילה ושובת לב במתיקותה. חסר לי פירוט ועומק. אם נמשיל את חיי הדמויות לאוקיינוס, הספר נותן לנו לצוף על הגלים ולהציץ אל העולם שמתחתינו בעזרת שנורקל. אפיון הדמויות: ישיר ואמין. עניין בעלילה: קיים. לא ישאיר אתכם ערים בלילה.
בשורה התחתונה- חביב מאוד, מהנה במובן הפשוט והנעים של המילה. מומלץ.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מרים
סיפורי חייו של מר פיקרי

סיפורי חייו של מר פיקרי

גבריאל זווין

איי ג’יי פיקרי מחזיק חנות ספרים כושלת באי אליס.
אישתו, ניקול, זה עתה מתה, בנסיבות טרגיות.
הוא אינו אוהב אנשים. אשתו היתה החברותית מבינהם.
המהדורה הראשונה הנדירה והיקרה שלו של אדגר אלן פו נגנבה.
לפיו חייו נהרסו. הוא שותה יותר מידי, לא פעיל גופנית, חי על אוכל קפוא ומרחיק אנשים.
אמיליה היא נציגת הוצאת ספרים בודדה עם לב גדול. אימה נוהגת לומר ש”הפרוזה הרסה את סיכוייה של אמיליה עם גברים במציאות”. היא מגיעה לאי אליס לחשוף בפני איי ג’יי את ספרי ההוצאה.
מאיה היא תינוקת בת שנתיים שנעזבה על הרצפה במדור ספרי הילדים והנוער עם פתק. אימה רוצה שבתה תגדל במקום שיש בו ספרים ועם אנשים שאכפת להם מספרים.
ישנן דמויות משנה טובות בינהן: השוטר לומביאסי, איזמיי גיסתו של איי ג’יי.

זהו ספר על ספרים ואנשים.
סיפור על איך אהבה בלתי צפויה יכולה להציל אותך ולהחזיר אותך לחיים אמיתיים.

ישנם משפטים רבים בספר שאהבתי על אנשים ורגשותיהם, על ספרים ועל חנויות ספרים.
“אנחנו לא הדברים שאנחנו אוספים, רוכשים, קוראים. כל עוד אנחנו כאן, אנחנו רק אהבה.
הדברים שאהבנו. האנשים שאהבנו. ואני חושב שהדברים האלה באמת לא מתים”.

זהו ספר על אהבה, אובדן והזדמנות שניה.
זהו גם ספר על חברות וחיבור אנשים שונים להנאה משותפת. במקרה הנוכחי – מפגש ודיון על ספרים במועדון קוראים.
אהבתי
ממליצה בחום!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מירב גת