"העפיפונים המזופתים שלך הם בדיוק כמו כרוזים!" צרח כבוד ראש-המועצה מחמת אי הבנה, שבאה ודאי מן הלב ולא מן המוח...
"זה הזמן המתאים להניף אל על את זולה? ואם כן מדוע את דרייפוס? בן אדם, יש מעשי-ילדות שעלולים להעמיד אותך לפני כיתת יורים...!"
"איננו אשמים במעשי-החבלה שמדברים עליהם, ועפיפוני לא כל שכן."... בקרוב עוד תראה את דה גול מרחף לו במרום..."
מספר משפטים מהדו-שיח שמתקיים בין ראש-המועצה לבין דולו פלרי - גיבור הסיפור, המראה מה היה כוחו של עפיפון במרומים, שהגרמנים הורידו את "רף הגובה" שבו מותר היה להעיפו - עד ל"גובה אדם"...
הסיפור, שתחילתו בשנות השלושים המוקדמות, מספר על אהבתם של דולו העני - הגר בחבל נורמנדי שבצרפת, לבין לילה - בת אצולה פולניה. השניים מתראים עד לכניסת הגרמנים לפולין ולצרפת- דבר שגרם לניתוקם הפיזי.
ואולם, דולו אינו שוכח את אהובתו והיא ממשיכה "להיפגש" איתו בדמיונו...וכאשר באחת הפעמים רצה לגעת בה - עצרה אותו במילים: "לא, לודו, אל תיגע בי. אולי באחד הימים, באחד הימים. קודם כל עליך לדעת...עליך להבין..."
אם הקטע 'אל תיגע בי' נשמע לכם מוכר, אז אכן - אלו הן מילותיו של ישו למרים המגדלית, לאחר שקם לתחייה, ו"קפץ לבקר" אותה...וכמו בחלקים נרחבים בסיפור שלפנינו, מי שידמיין ויעשה הקבלה בין הסיפור ההוא לבין זה שלפנינו - יוכל לצאת נשכר...בדמיונו.
דולו פלרי, גיבור הסיפור, היה אחיינו של אמברואז פלרי - מעיף עפיפונים ידוע, דוור וגיבור מלחמת העולם הראשונה, שחלומו לגבי אחיינו דולו היה, שבבוא הזמן, עם התכונות הטובות שבהן התברך, יהיה: 'פקיד טוב במשרד הדואר'."
אכן, יש למה לצפות...
ואולם, לאביה של לילה, חברתו, שהיה איש עסקים ומהמר בקזינו, היו תוכניות אחרות לגבי הנער - שזיכרונו וידיעתו בחשבון היו בלתי אנושיים.
הסיפור מביא בפנינו את החיים בצרפת של ממשלת וישי, וחיי הצרפתים המפולגים בדעתם - בין הצורך להילחם בגרמנים "בדרכים המקובלות" לבין דרכים הנראים כשיתוף פעולה והנעשים להצלת חיי המשפחה או המסעדה, ששימעה יצא בכל חבל נורמנדי.
אחד הדברים הבולטים שבסיפור היא השפה העשירה, המיוחדת והמוזרה שאינה שפת יום-יום, אשר אינה מעקבת את שטף הקריאה ומשתלבת בה בטבעיות.
זאת הודות למתרגם אביטל ענבר, שעשה עבודה נהדרת.
אביא מספר נגיעות לדוגמה למילים מהשפה המדוברת:
בעמ' 301...תגבורות האויב מלקרוב (מלהתקרב, בשפתנו...) אל החופים.
בעמ' 306 ...שהפחד קישטן (קישט) בחיוך...
בעמ' 317 ...לילה כינתו (כינתה אותו) "חמודי".
ועוד במקומות רבים, אולם אל חשש - זה ממש לא "יותר מדי".
הסופר (היהודי) מביא מספר דמויות שמקובעות בחיינו, כיהודים, כמו דרייפוס, אמיל זולא ונותן להן מעט האנשה בעפיפוניו.
ולסיום - רומן גארי עושה מחווה מקסים לאנשי הכפר "שאמבון-סיר-ליניון" ובראשם הכומר אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה, שפעלו להסתרתם של יהודים רבים (אלפים, לפי המסופר) ולהצלתם מדי הגרמנים, ועל פעולות אלו זכו להיות מ"חסידי אומות העולם".
את סיפורו מסיים הסופר במילים: "ולסיום סיפורי זה אשוב ואזכיר את השמות אנדרה טרוקמה ולה שאמבון-סיר-ליניון, כי אין כמותם."
אכן, סיום מקסים לסיפור מרגש הנקרא בצורה קולחת ומהנה.
ממליץ בפה מלא!
נ"ב
בסיום הסיפור בוחר הסופר, בתוספת "חוץ סיפורית" מעניינת, להתייחס לכל הפולמוס שהיה סביב שמו הספרותי: אמיל אז'אר, וכיצד התמודדו מבקרי הספרים, הצרפתים בעיקר, עם כלל הסיפורים, הזהה והשונה, שיצאו מתחת ידם של "השניים" - רומן גארי ואמיל אז'אר...שמבחינתו כמובן, הם אותו סופר...










