ביקורת ספרותית על עפיפונים - ספריה לעם #295 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר מעולה

---

****



וואו, איזה תענוג של ספר. מרגש - אבל מרגש אמיתי, לא כזה שמתבזבז מפי השופטים בנדיבות כזו על כל ביצוע בינוני ב"כוכב נולד" - אלא משהו חזק, אותנטי, של פעם. מהלב. נראה שכבר לא עושים כאלה. אין בספר תהפוכות דרמטיות, אין מניפולציות רגשיות או פאתוס זול, ולעומת זאת הוא עמוס ללא שמץ של ציניות בערכים שנדמה לי שכבר שכחנו מהם, של פטריוטיות ואהבה גדולה מהחיים ואמת ושקר וגבורה אמיתית וטוב מול רע והעמדת פנים וקנאה ונאמנות לעצמך מול הישרדות בכל מחיר. כמה מענג לחוות את ההתרסה הקטנה שבהפרחה אסורה של עפיפונים בדמותם של אישים מההיסטוריה הגאה של צרפת מתחת לאפם של הנאצים, או לדמות את הניחוח של מאכלי התאווה שמבשל מארסלן דופרה במסעדה הנורמנדית שלו, ולו רק כדי לשמור על הגחלת של "צרפת האמיתית". כשגיבורי הספר מחביאים טייסים בריטיים מהגסטפו או מבריחים אותם אל מעבר לגבול, הקורא חש כאילו הוא עצמו מסתכן כמו חברי הרזיסטנז.
התרגום מצרפתית של אביטל ענבר הוא פשוט מופתי. מושלם. הוא מצליח לעשות כמעט את הבלתי אפשרי, היינו להעביר את הניחוח המדוייק של הכתיבה לשפה שונה בתכלית, ומעבר לכך להשתמש בעברית מליצית וגבוהה מבלי לאבד אף טיפה של סיפור ורגש, ומבלי להישמע נפוח או ארכאי או פתטי. קמטר, תיתורה, סגולות, מזהב-ירקות, קדורני, אכסדרה, זרבובית, ועוד מאות רבות של ביטויים ומילים שהסיכוי לפגשן היום הוא בעיקר בלימוד לבחינות הפסיכומטריות, משמשות ביד אמן במהלך הספר והופכות אותו ליצירת המופת שהוא. הנה, למשל: "נעצרתי מאחורי עץ; לא כדי להסתתר, אלא מפני שהכול בסימפוניה הצפונית הזאת של לבנות וים היה כה מושלם שחששתי להפר אחד הרגעים הללו העשויים להישמר כל החיים, אם אך יש לך זכרון. שחף הגיח מתוך הערפל, חפז על פני המים ונסק כצליל. לחישת הקצף, שלא היה אלא קצף, והים הבאלטי, שלא היה אלא מקוה מים גדול, תערובת פשוטה של מלח ומים, התבטלו בחול שלפני הפסנתר ככלב הכורע ורובץ לרגלי אדונו.. ביקשתי לומר דבר מה, שהרי חייבים להידרש למילים אם רוצים למנוע את השקט מלרעום, והנה חשתי איזו נוכחות מאחורי גבי. זו היתה לילה, שעמדה בחול יחפה ולגופה שמלה שוודאי שאלה מאמה - התנחשלות מופלאה של שקיפות ותחרימים. היא בכתה".
הטון המרוחק, הדרמטי אך משועשע ומודע לעצמו מעניק לספר נופך מדוייק של אותנטיות, הרגשה דומה מאוד למה שחשתי גם ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. האירועים רציניים להחריד, אבל זה לא אומר שצריך לראות הכול באופן הזה, ולא להתבונן ביפי החיים ולהתמוגג מול האירוניה הדקה שאופפת אותם תמיד.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על עפיפונים - ספריה לעם #295