ביקורת ספרותית על עפיפונים - ספריה לעם #295 מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר טוב

---

יש משהו בנשים ששמותיהן "ליל-ות" על שלל צורותיהן אשר גורם לאובססיה אצל גברים.
לילי, ה"ילדה הרעה" של מריו ורגס יוסה, הייתה מושא אהבתו והתמכרותו של הגיבור, ריקרדו. הנער הביישן מפרו, נפל בקסמיה של לילי, שנשיותה וחושניותה סובבו את ראשו. פעם אחר פעם היא סירבה להצעות החברות שלו וגם בפרידתם המשיך לחשוב, לחלום ולפנטז עליה. ובמהלך השנים, בדרכים מפתיעות, מוצאת לילי את דרכה חזרה לחייו של ריקרדו. על אהבה בייסורים לאישה, שהורידה אותו על ברכיו בתחנונים, כתב אריק קלפטון את שירו היפה "ליילה". האגדה מספרת כי בתקופה שקלפטון התאהב באשת חברו הטוב, ג'ורג' האריסון מהביטלס, התגלגלה לידיו פואמה של נזאמי, משורר פרסי מהמאה ה-12, בשם "ליילא ומג'נון" המבוססת על סיפור אהבה, מהמאה ה-7, בין רועה צאן לנערה בשם ליילא. הרועה צאן ביקש את יד אהובתו מאביה, אך הוא סירב והחליט להשיאה לגבר זר. שבור לב, גלה הרועה צאן אל המדבר והיה מבכה את אהובתו שאבדה לו וחיבר עליה שירים. בהשראת אותו סיפור כתב קלפטון את השיר "ליילה".
לילה הפולניה היא מושא אהבתו של לודו (לודביק), גיבור הסיפור שלפנינו.

לודו, נער כפרי מנורמנדי, גדל אצל דודו, אמברואז פלרי, לאחר מות הוריו. דודו, שמלחמת העולם הראשונה הותירה בו סלידה מכל מלחמה והפכה אותו לפציפיסט, מחליט להקדיש את חייו ליצירת עפיפונים והפרחתם. קיץ ביכורי תותים של ראשית שנות ה-30, מוביל למפגש ראשוני בין לודו, בן העשר, ללילה, ילדת אצולה פולניה, המבלה את הקיץ עם משפחתה באחוזתם שבנורמנדי. ארבע שנים מאוחר יותר הם ישובו להיפגש ואהבתו של לודו ללילה, עליה יתחרה עם דודנה, הנס, תפרח. וכך במשך השנים הם נפגשים ונפרדים חליפות, עד אשר הדי מלחמת העולם השנייה מגיעים לצרפת ודרכיהן נפרדות. לילה נשארת בפולין ולודו חובר למחתרת הצרפתית, אך הזיכרון התורשתי הפנומנלי שבו ניחן הופך גם לכבד ומעיק, ככזה אשר מציף ומעלה את אירועי העבר ולא משכיח ממנו את רוחה של לילה, הרודפת את ימיו ולילותיו. במהלך שנות המלחמה לילה מוצאת את דרכה לחייו של לודו רק כדי להיעלם שוב ולחזור.

נדמה כי דווקא העפיפונים, המוצאים מחוץ לחוק בזמן המלחמה מחשש להעברת מסרים, צפנים ושדרים לאנשי המחתרת, הם למעשה הדבר היחיד הקשור לחוט בעוד שכל הסובבים אותם מתנהלים כעפיפונים ללא חוט: לודו – חולה אהבה, שתמימות הנעורים שלו, כי די באהבה בכדי למלא את החיים בתוכן ומשמעות, גורמת לזיכרונותיו להתערבב עם הזיותיו והוא אינו מפסיק לחלום ולהזות את לילה מולו. לילה - נערה חולמנית המחפשת את עצמה ואת הכישרון אשר יעניק לה את התשואות להן היא זקוקה. אמברואז, דודו של לודו – שוחר השלום והעפיפון ללא חוט של הכפר, שבתעלוליו עם יצירותיו התריס כנגד העולם. אולם ככל שמתקדמים בעלילה מבינים כי אותה התנהלות, אשר נבעה מאמונה עמוקה שבלב ושלעיתים נראתה כי איבדה כל קשר עם המציאות, הייתה הדבר העקבי ואולי היציב ביותר ששמר על שפיותם.

לא מדובר רק בסיפור אהבה, אשר אומנם שזור לאורך העלילה אולם נוכחותו משתנה. פעם הוא ה-סיפור ופעם הוא ברקע של סיפורי המלחמה והמחתרת הצרפתית. סיפור אנושי הכתוב היטב, וגם השילוב של אירועי המציאות עם בדיה נקשר בצורה יפה. יחד עם זאת, סגירת הקצוות בסוף די מאולצת, ולו בכדי לספק לקוראים אופטימיות וסוג של תקווה שב "סוף טוב".

בסיום הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על תקופתנו ולתהות, כיצד הפך העפיפון, סמל התום והילדות, כלי המשחק והשעשוע הפרימיטיבי לכאורה, לכלי מלחמה של חבלה ותבערה וסמל של איום והפחדה. סוג של תמימות שאבדה....

» ביקורות נוספות של Tamas
» ביקורות נוספות על עפיפונים - ספריה לעם #295