ביקורת ספרותית על עד קצה העולם - מסע אל החופש בלב השממה מאת ג'ון קראקאוור
ספר מעולה

---

"נולדתי. ינקתי. זחלתי. התהפכתי. ישבתי. עמדתי. אכלתי. הלכתי. נרשמתי. כתבו לי. נמחק לי. שיחקתי. איבדתי. בכיתי. הרימו אותי. נרגעתי. נסעתי. הייתי. ציירתי. למדתי. כתבתי. כעסתי. לא הבנתי. הבנתי. למדתי. הפרעתי. התחנפתי. נסלח לי. קראתי. נפלתי. כאב לי. המשכתי. לעגתי. חגגתי. קניתי. גנבתי. הקשבתי. התגלחתי. צחקתי. מיששתי. התמרדתי. צעקתי. חזרתי. עישנתי. נסעתי. התנשקתי. הופתעתי. הפניתי עורף. התאהבתי. התגייסתי. כתבתי. יריתי. זרקתי. בכיתי. השתחררתי. נסעתי. נתתי מעצמי. הלכתי לאיבוד. חזרתי. שכרתי. נבגדתי. חזרתי. שכרתי. עזבתי. שכרתי. התלבטתי. נסעתי. הלכתי לאיבוד. הרווחתי. התייאשתי. כמהתי. חזרתי. למדתי. החלטתי. ניסיתי. עישנתי. נרשמתי. למדתי. אהבתי. נבדקתי. ציירתי. עיצבתי. רימיתי. פגשתי. יצאתי. התחתנתי. יצאתי. נולדו לי. קניתי. עברתי. עבדתי. חסכתי. כתבתי. שכחתי. מכרתי. קניתי. גרתי. רציתי. נהייתי. חיפשתי. עכשיו מה."

אלון דה אלפרט.


במהלך השנה וחצי האחרונה עברתי פעולות בתנועה על מסלול החיים שלנו כחברה ואדם.
קראתי כל מיניי פרספקטיבות של הוגי תאוריה, פילוסופים וראיתי/שמעתי תוכניות וסרטים שדיברו על
צורת החיים של החברה המערבית הנאורה.
אנחנו נולדים, לומדים ואז כשיוצאים ממסגרת בית הספר אנחנו הולכים ללמוד(או במקרה שלנו בישראל, מתגייסים לשנתיים שלוש בצבא, ואז אנחנו לומדים).
לפני הלימודים האקדמיים חלק עובדים, חלק טסים לחו"ל...
אבל בכל מקרה, כולם הולכים באותו המסלול. לימודים, תארים, להקים משפחה וכו'.
לפעמים זה מפחיד קצת. המחשבה הזאת שבתחילת הדרך כל הצעירים חושבים שהם מיוחדים, אידיאליסטים שישנו את פני החברה והאנושות. מעט מהאנשים באמת כאלה. פשוט שרובנו, בסופו של דבר חיים סגנון חיים ממוצע.
וכולם בסופו של דבר הולכים באותו המסלול.
ככל שאני מתבגרת, אני גם נחשפת לצדדים הפחות יפים של המציאות. לשנאה, כעס, רדיפת בצע....
וזה קצת קשה, אתם יודעים? ה"מכה" שהמציאות נותנת לנו בפנים.
אבל מה אם לא הינו חיים ככה? מה אם היינו מנסים לחיות באופן שונה? בלי הרדיפה הזאת אחרי החומריות, כסף, בלי שנדרוך אחד על השני....

כן, אתם בטח חושבים "היא צעירה, מה היא יודעת מהחיים שלה? זה יעבור לה".

אני חושבת שגם על כריס חשבו ככה. שהוא צעיר יהיר, נמהר ושזה יעבור לו.
אבל לעולם לא נדע, נכון?

"עד קצה העולם הוא סיפורו האמיתי של כריסטופר מקנדלס, בן למשפחה אמריקאית מבוססת, תלמיד מבריק ואתלט מעולה, המסיים את הקולג' בהצטיינות כשכל האפשרויות פתוחות בפניו. אבל בניגוד לכל הציפיות, במקום לבחור במסלול של קריירה רווחית, מקנדלס משאיר הכול
מאחוריו ובורח מהחברה החומרנית המסואבת, לשיטתו. הוא תורם את כל חסכונותיו לצדקה, נוטש את מכוניתו, אורז כמה פריטים הכרחיים ויוצא בטרמפים למסע ברחבי ארצות הברית.
בטיול שנועד להיות אודיסיאה במלוא מובן המילה, מסע אֶפִּי שישנה הכול, מקנדלס פוגש שורת טיפוסים אקסצנטריים, ובסופו של דבר מגיע אל השממה הקפואה של אלסקה. שם, משוחרר מעולמם המחניק, המוגן והתועלתני של הוריו וחבריו, שבו חש עצמו מנותק מן המקצב הטבעי של הקיום, הוא מנסה לחיות חיים אידיאליסטיים, בתנאים קשים. כסמל לניתוק המוחלט מעברו, הוא מאמץ לעצמו שם חדש - מעתה הוא אלכסנדר סופרטרַמְפּ, אדון לגורלו. ארבעה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתו בתוך אוטובוס נטוש."


הסיפור ידוע.
נער צעיר, שמחפש אחר חיים אידאלים, בלי רדיפה אחרי העושר והכסף, יוצא לו למרחבי הטבע, לחפש את האמת שלו, את עצמו, אולי אפילו לברוח ממה שבאמת מפריע לו.
אולי כולם נמצאים בשלב הזה בזמן זה או אחר בסביבות גיל ההתבגרות, וטיפה אחרי.
אני בטוחה שכמעט כולנו חלמנו לנסות לחיות ככה, במרחבי הפרא. להוכיח לכולם שאנחנו מיוחדים, יכולים לחיות ככה ואם קצת מאמץ מצד כולנו, אז כולם יוכלו לחיות ככה.

רק שהסיפור הזה נגמר באופן טרגי.
אולי זה בגלל יהירות, אולי מחוסר מזל, שאננות. אולי זה כל הסיבות הללו ביחד.

כריס-אלכס היה טיפוס ידידותי וחברותי, אבל איש לא באמת הצליח להבין אותו עד הסוף.
רוב האנשים קראו לו צעיר יהיר ובור שלא יודע מהחיים שלו. שהוא מת מוות מטומטם.
אני יכולה להבין אותם.
ומצד שני, גם לי עולה מידיי פעם הרצון הזה לצאת למסע כמו של כריס. אני מאמינה שלכולנו עלתה המחשבה הזאת, רק שהרבה אנשים היו פחדנים מידיי בשביל להעיז.

ראיתי את הסרט לפני שקראתי את הספר.
בפעם הראשונה גם אני חשבתי שהמעשה שהוא עשה היה אנוכי ומטומטם. אולי אפילו אובדני.
ז"א, לנתק את הקשרים שלך עם המשפחה שלך, לנסוע ללא ידע רחב מידיי למקום מסוכן ובלי המון ציוד שנדרש כדי לשרוד בתנאי השטח
שהוא יצא אליהם.
אבל יצא לי לראות את הסרט עוד כמה פעמים, לדבר עליו עם חברים שלי, ו-וואלה, פתאום היזדהיתי איתו.
אולי לא הייתי מתנהגת באופן יותר מידיי פזיז כמוהו, אבל מצד שני יש בזה גם משהו מלהיב ומרגש לצאת אל הלא נודע, לחוות הרפתקאות כמו שלו. לחיות חיים כאלה, רק להסתמך על הטבע.
קשה לי לומר מה אני חושבת על הספר.
הוא כתוב מעניין, ההרפתקאות של אלכס היו מרתקות, וחלקן היו לי חדשות.
מצד שני.... לא יודעת, אולי חשבתי שזה יתבסס אך ורק על היומנים של כריס. הסופר פשוט הכניס את עצמו ועוד סיפורים על מטיילים אידיאליסטים כמו כריס.
זה לא שהסיפורים לא היו מעניינים, אבל קשה לי להסביר.
ציפיתי למשהו שונה.

בסמינר פתיחה דיברו ושאלו איתנו על זה שכשבחרנו לעשות את השנת שירות הזאת, האם זה נחשב חלוציות?
כי בכל זאת, לא כולם בוחרים לעשות את זה, שלא לדבר על לבחור האם גם להמשיך עם הגרעין לנח"ל ובחיים בוגרים בתנועה.
לחיות ככה זה בהחלט לא קל ואני עד עכשיו שואלת את עצמי את זה.
אולי אני וכריס דומים מהבחינה הזאת, רק שאצלנו זה מתבטא אחרת, הערכים, השאיפות והאידאלים, התוצאות....

אני ממליצה על הספר הזה, כי גם אם תעריצו או תתעבו את כריסטופר מקנדלס, אתם עדיין, ככה אני מאמינה, תמצאו בכריס ובכם הרבה מכנים משותפים.

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על עד קצה העולם - מסע אל החופש בלב השממה