לפעמים אני מתעצב מלא למצוא פה יותר חברים שאהבתי בעבר לקרוא את סקירותיהם ולהחליף עמם דעות והמלצות, ואז אני נזכר, שזה בדיוק הקונספט פה, ושגם אני ניצלתי את 'הזכות' הזו מספר פעמים: להיעלם לכמה שנים וזהו. אמנם לא "קפאתי", אז לפחות ניתן היה להשאיר לי הודעות. אלא שטבע האדם הוא לשכוח, ככה שמקץ כמה זמן, ההודעה היחידה שנערמה בתאריך קבוע מדיי שנה היתה ברכת יום ההולדת מראשי האתר פה. לפחות כתבו יפה.

אני רוצה הפעם להמליץ כמובן על הספר הזה של ג'ון קראקאוור, למרות שאני לגמרי מסכים למפרע, שהפעם גרסת הסרט הנפלא של שון פן היתה מוצלחת יותר; אבל תחילה אני רוצה לשלוח אתכם, מבין כל הסקירות המושקעות שנכתבו פה על הספר הזה, לזו של בחור בשם ישי, שכתב במקום סקירה סטנדרטית - סוג של דיווח אישי בזעיר אנפין מרגש משלו, עם הסיבות שהיו לו-עצמו להתרחק קצת מהציוויליזציה, הלבטים, המחשבות, תהליך ההתפכחות שחווה, רפרנסים לאלסקה. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שהישי הזה, אולי הוא בכלל אינקרנציה של כריס מקנדלס, גיבור הספר, מי יודע. הוא נעלם מהאתר אי שם באוקטובר 2020 (בז'רגון האתר – "קפא" כאמור. בעעע), כך שאין דרך לברר למה ומדוע. באסה.

במקרה דנן, אני סבור שיש להבחין -לא רק בין הספר לבין הסרט כאמור- אלא גם בין הספר ובין הסיפור. הסיפור המאוד מוכר ומפורסם של מקנדלס, צעיר אמריקאי 'מבית טוב', סטודנט מצטיין, ספורטאי מצטיין, בריא, עשיר, משפחה טובה, עתיד מבטיח, מחליט יום אחד פשוט להעיף את כל זה קיבינימט, מנתק קשרים עם כולם והולך לחצות את אמריקה הפראית במסע מוטרף שאליו הוא לא התכונן בשיט. הגיע לאלסקה הקפואה עם פלוס מינוס סנדלים, רובה חרטבונה וקצת אורז. אחרי בדיוק ארבעה חודשים, גופתו הקפואה נמצאה במצב של ריקבון מתקדם על ידי כמה ציידי איילים מקומיים, וכבר בדיווח הראשוני על הפרשה, צצו כל הצקצקנים למיניהם עם אמירות צפויות על המנעד שבין "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ובין - "מגיע לו". התעורר פולמוס רציני באמריקה בין אנשי 'הקבוצה הזו', של אלה שהגחיכו את מסעו ובחירותיו של מקנדלס, ובין אלה, הרומנטיקנים ללא תקנה כנראה, שראו בבחור השראה של ממש למה שנתפס עד היום בקרב חוגים לא מעטים בארה"ב כהגשמת החלום האמריקאי בצורתו הטהורה ביותר, וביתר שאת בעידן הנוכחי הזה שלנו של בדידות וניכור חברתי – כיבוש הטבע הפראי כמעשה 'האבות המייסדים' וצדו השני של המטבע – לחיות חיים של Off the Grid; עניין ההולך ונעשה קשה יותר ויותר, ברור ומובן, שהרי אנו כל הזמן מחוברים, כל הזמן מנותרים, כל הזמן מאוכנים... והעניין הזה, הניסיון להתחכות אחר שיקוליו, בחירותיו ות'אכלס סיפורם של טיפוסים כמו מקנדלס, מה לעשות, פשוט מרתק. אפילו שהסוף ידוע.

בכלל, הסוגיה הזו של לנסות ולחיות בשולי החברה מבחירה חופשית, אני הפסקתי כבר לספור את כמות הסרטים בהם צפיתי והספרים אותם קראתי, שעוסקים בדיוק בזה. רק לאחרונה צפיתי בסרט ששמו פרח לי, על משפחה אמריקאית שחיה בטבע הפראי ומתמודדת עם כל מיני עניינים, בפרט החברה שרואה באבא 'ליצן מסוכן' ובילדים 'פריקים'. ככה בשלוף אני מוצא לכם בנוסף ובקלות, את "אויב המדינה" עם ג'ין הקמן ווויל סמית, את כל הסרטים שנעשו עפ"י ספריו של פיליפ ק.דיק ובמידה מסויימת אפילו את "ללא מוצא" עם קווין קוסטנר ו... ג'ין הקמן. בתחום הפרוזה: "פרפר", "בדרכים", "הנוסע", "איש המרתון" – ואלה רק מדפדוף באמת לא מתאמץ בספרים שכתבתי עליהם סקירות.

אלא שהספר של ג'ון קראקוור אמנם מספר את סיפורו של מקנדלס באופן שיש בו גם הוכחה לתחקיר מעמיק, גם עניין וגם חמלה, אבל הוא בחר בגישה מעט בעייתית לטעמי, משום מה, אולי חשש שהסיפור הגולמי לא יעבור את המאתיים עמודים ויידחה ע"י המוציא לאור(?) - להתעקש לשבץ בספר כל מיני פרקים ואנקדוטות מחייו שלו-עצמו ומנסיונו העשיר כאדם שנוטל סיכונים כדרך חיים, עוד הוסיף פרקים ואנקדוטות של אנשים אחרים, והפיק איזה מין משהו מוזר כזה, שיצא קצת פרוזה, קצת יומן מסע, קצת תחקיר עיתונאי, בקיצור – מוזר. לא יכולתי שלא לתהות - אתה גם ככה איש מפורסם ("מוות באוורסט" בין השאר), 'קראקו', מה אתה מזנב במקנדלס? הוא לא סבל מספיק?!... ב-2007 הגיע שון פן, הטיס את כל הסרח העודף הזה החוצה (הוא לא רק ביים את הסרט, הוא גם היה התסריטאי שלו), ויצר סרט ענק לטעמי, באורך של 142 דקות, גם בלי כל הקשקשת של קראקוור.

בקיצור: כן לקרוא, אבל מי שיבחר לדלג על 'התוספות' של קראקוור – אין לו ממה לחשוש: הוא לא באמת יחמיץ איזו תובנה מקדמת. וקראו את הסקירה של ישי. המלצה ממרצה.

מספר חודשים לפני שהשתחררתי מהצבא, אי שם בשנות התשעים, פגשתי חייל מילואים שסיפר לי על הרפתקאותיו באלסקה. עד אז הרבה לא ידעתי והתעניינתי באלסקה אבל סיפוריו על עבודה בספינות דגים ונופים בתוליים שבו את דמיוני, ומכיוון שמועד שחרורי התקרב והגעתי למסקנה שהרומן שלי עם צהל הסתיים ושעלי לעזוב ולברוח מהר ככל הניתן אז הרעיון להגיע לאלסקה ולהתמקם באיזה ערוץ שופע במים, שם אוכל לשבת כל היום ולדוג דגים ולשחרר אותם בחזרה לנהר, קרם עור וגידים בקצב מסחרר.
הייתי שחוק אחרי שירות ביחידות ביזאריות, שצהל לא ידע מה לעשות איתן אחרי שהוקמו מתוקף רעיון רומנטי כלשהו, והרעיון להמשיך ולשרת נגנז לאחר מפגש מתמשך עם קבוצת קצינים שהבינוניות והבירוקרטיות שאפיינה אותם שברה כל שורש מוטיבציה שהיה נטוע בי. התאהבות דרמתית, בה קיבלתי כאפה מטפורית גדולה לפנים מצד מושא אהבתי, שסירבה לחוש כמוני, גמרה אותי גופנית ונפשית ולא נותרה בי סיבה ממשית להישאר בארץ.
בעידן ,טרום אינטרנט, האפשרות לבנות מסלול טיול התבססה על מידע ששאבת מסיפורים או קראתי בעיתונים וספרים וכך מיד עם שחרורי אצתי ורכשתי ציוד בחנות טיולים מפורסמת שאיש מילואים אחר המליץ לי עליה (הוא רק שכח לציין שהוא אחד הבעלים וכמובן שהנחה לא קיבלתי ממנו אבל דאז אותה חנות, שמאז הפכה לאימפריה גם באינטרנט, הייתה האפשרות הכי טובה לרכישת ציוד ושאיבת מידע בהרצאות ופתקים על שותפים פוטנציאליים לטיולים), רכשתי כרטיס מסביב לעולם ושבועיים אחרי השחרור הרשמי הייתי כבר על מטוס סילון גדול בדרכי למצוא מזור למחשבות שאפפו אותי.
11 חודשים מאוחר יותר אני בקנדה, המקום הכי צפוני שבינתיים הגעתי אליו בטיול חובק עולם; אני רגוע יותר, פייסן, נושם ואפילו הכרתי מישהי שגרמה קצת לפרוח. דברים שהטרידו אותי בעת שעזבתי נראו לי פאסה וכבר לא רלוונטיים, המדינה התקדמה והמשיכה לחוות דברים ואני, שהתנתקתי במשך מספר חודשים רב ופתאום חזרתי לציוויליזציה, הרגשתי תחושת החמצה.
אלסקה ודרום אמריקה (אליה תכננתי להגיע אחרי אלסקה) פתאום נראו לי כבר לא רלוונטיות ואפילו לא מעניינות והרגשתי שמטה הנדודים שלי נשחק ואפשר לחזור בריא בראש לארץ ואולי אפילו להתפתח, אז חזרתי.
על כריס מקנלדס שמעתי לראשונה לפני מספר שנים. איני זוכר באיזו סיטואציה, אולי שמעתי מישהו מספר על הסרט into the wild שנעשה אודותיו ואולי שמעתי את אדי וודר שר את אחד השירים מפסקול הסרט, שהוא כתב, ברדיו. אני כן זוכר שברגע ששמעתי את הסיפור מיד נשביתי והסתקרנתי לדעת עליו יותר; צעיר אמריקאי שיוצא להתבודד באלסקה ולהתמודד מול איתני הטבע, מוצא אוטובוס תלמידים ישן ונטוש ושם מבלה תקופה מסוימת עד סופו הטרגי. מותו של מקנלדס אינו סוד כמוס וסיפורו מאד ידוע בארה"ב ובקרב קהילת המטיילים הנוודים והשורדים למיניהן בחבלי הארץ הפראיים של ארה"ב ולכן אין כאן ספויילר עבור הקוראים. הקורא את הספר או צופה בסרט ידוע מהתחלה כי מקנלדס נמצא מת באוטובוס הנטוש מספר חודשים לאחר שנצפה נכנס לפארק דנלי, למרגלות רכס אלסקה הפראי. סיפור מותו הטרגי אינו ארוך במיוחד והוא חלק קטן מהסיפור המקיף אודות אותו צעיר אידאליסטי שדבר לא חסר לו אבל הוא פיתח זהות ואידיאולוגיה לחוות את הכול נטול דבר. והוא חווה דברים מדהימים בפרק זמן של שנתיים בהם מחק את עברו, ויתר על כל דבר חומרני ושוטט ברחבי ארה"ב ב'אודיסיאה' הפרטית שלו.
כריס פוגש אנשים שונים ומשונים, עובד בכל מיני מקומות וחי כנווד אבל הקו העיקרי שמאפיין את כריס לאורך כל הסיפור הוא תחושת הרגש העזה שאנשים מפתחים כלפיו וכיצד הוא שובה בתמימותו וטוב ליבו את לב האנשים שפגשו אותו ומוכנים לתת לו ציוד וכסף ואפילו לאמץ אותו ובלבד שיישאר בחייהם וימשיך להאיר אותם אופיו.
את הסרט לראשונה ראיתי לפני מספר חודשים ורק לאחר סיימתי לצפות וקראתי אודותיו הבנתי שהסרט מבוסס על ספר שנכתב אודות כריס ולאחרונה סיימתי לקרוא אותו 'עד קצה העולם' מאת ג'ון קראקאוור.
האמת? הספר ביחס לסרט טיפה מאכזב: הסרט מתמקד רק בכריס ובחוויותיו וישנם צילומי נוף מרהיבים והשחקן שגילם את כריס, אמיל הירש, עשה עבודה מצוינת לטעמי. הספר, לעומת זאת, מכיל הרבה פרשנות של הסופר ג'ון קראקאוור למעשיו של כריס בלי שהכיר אותו פיזית והוא ניזון רק מתחקיר שעשה אודותיו ומסיפורים של אנשים שפגשו אותו או קטעי רשמים ומכתבים שכתב, השוואות של כריס לטיולי בדד של מטיילים אחרים ,כולל הסופר עצמו. בעיקר קיבלתי את התחושה שהסופר ניסה באמצעות הספר לכפר על עוול שהוא עשה, לא במתכוון, לכריס.
כריס נמצא מת באוטובוס בחודש ספטמבר 1992 ע"י מספר קבוצות מטיילים/ציידים שנקלעו אקראית ובו זמנית לאוטובוס. הסיפור אודות מותו פורסם ככתבה בעיתון ע"י קראקאוור בהיותו כתב ובעקבות פרסום הכתבה וגל התגובות שהגיעו בעקבותיה הצליחו רשויות החוק בארה"ב לזהות את כריס ולהביא לידי משפחתו את הידיעה אודות גילויו (כריס הוגדר ע"י משפחתו כנעדר במשך שנתיים מכיוון שניתק כל קשר עימם ויצא לטיולו מבלי להודיע לאף אחד). גל תגובות נוסף מצד רבים מתושבי אלסקה תקף את כריס והתנהגותו שהצטיירה כיהירות וחוצפה לצאת ולהתמודד מול איתני הטבע בציוד לא הולם ובחוסר ניסיון. קראקוור חש אשמה על כיצד הצטייר כריס בעיני הקוראים בכתבה שפרסם ועל כן עשה מחקר מקיף יותר על מנת להציג את סיפורו האמתי של כריס ובמסקנותיו בספר הוא מצליח לשפוך אור על התנהגותו של כריס והאם היה מוכן או לא לטיול באלסקה.
הסרט לא דן בזה, הסרט עוסק נטו בתלאותיו של כריס ושיטוטיו ברחבי ארה"ב ואלסקה, מציג לנו נופים מטריפים (הסרט הצית בי מחדש את הרצון להגיע לאלסקה) ותוסיפו את פסקול הסרט המשובח שנכתב ע"י אדי וודר מפרל ג'ם (הבחור הזה הוא כמו בקבוק יין מהר הנגב, משתבח עם השנים).
לאחרונה קראתי ששירות הפארקים הלאומיים בארה"ב העבירו את האוטובוס הנטוש מפארק דנלי לאחר שהפך למוקד משיכה של מטיילים ומתבודדים ששמעו על סיפורו של כריס וחלקם הרב נקלעו למצוקה ונזקקו לחילוץ ואף מתו.
אני בוחר לסיים את הביקורת דווקא בשיר שמבוצע על ידי בוב דילן וגוני קאש; למרות שהשיר אינו נכלל בפסקול הסרט והפסקול די משובח בעיני, כפי שכתבתי, אני מרגיש שהשיר הזה, המילים שלו ובעיקר הלחן מתאימים טוב יותר.
https://www.youtube.com/watch?v=Je4Eg77YSSA
לזכר כריסטופר מקנלדס נוח בשלום על משכבך..

"חופשי זה לגמרי לבד" שר יהודה פוליקר שחגג לא מזמן יום הולדת. האם זה נכון? האם זה קשור, האם החופש תלוי ביכולת להתנתק ולהתבודד לגמרי מאחרים? בתקופת הסגר הראשון ראיתי סדרה של רוני קובן שבה הוא פוגש אנשים מחוץ למיינסטרים ושוהה איתם לזמן קצוב בכדי להבין אותם. אחד הפרקים התמקד באנשים שיורדים "מחוץ לגריד". מתנתקים מהטכנולוגיה המודרנית וחיים בצורה טבעית ולא מבוססת אלקטרונים. חלקם עושים את זה מתוך ענייני בריאות וחלקם מתוך אידיאולוגיה, וכולם משלמים מחיר כזה או אחר על בחירותיהם. זה היה מעניין ושונה לראות ולהכיר. אף אחד מהם לא היה לגמרי לבד. הם קצת מנותקים מהחברה הכללית, אבל חיים בחברה משלהם. עם זאת כנראה הפיתוי להיות לבד והפיתוי להתנתק מטכנולוגיה קשורים ותלויים זה בזה ובמשך דורות אנשים ניסו להתנתק לא רק מחברת בני אדם אלא גם ממעשה ידיהם של בני אדם. להיות אך ורק עם הטבע, חופשי.

כריס מקנדלס, בחור בן עשרים וארבע ממשפחה אמידה למדי בארצות הברית, סיים תואר ראשון, תרם את הכספים שנותרו לו לאחר תשלום שכר הלימוד, והלך לנוע בדרכים. בסופו של דבר הוא מצא את מותו, כפי הנראה מרעב, באלסקה. ג'ון קראקאוור, הרפתקן ומטפס הרים בעצמו, מתחקה אחרי דמותו של כריס. הוא מגלה נער אינטיליגנטי ומתוסבך שנע בעקבות אופטימיות רומנטית וספרים וניסה לעשות דברים שלא הוכשר להם רק כדי לחוש את הבדידות והטבע, לצוד וללקט את האוכל שלו בעצמו ולא להזדקק לאחרים. אלא שלא טבעי להיות בודד, אנשים בחברה הטרום טכנולוגית התקבצו בחבורות כדי לשרוד, ויש לזה סיבות. מתוך הרומנטיות הרבה ושלילת הטכנולוגיה כריס ואנשים רבים כמותו לא מצטיידים כראוי ולא מגנים על עצמם מהטבע כשהם נושאים רחוק על מנת להתבודד בו, מה שנראה לאנשים שגרים בתנאים הקשים באותם מקומות כמו זלזול תהומי.

בתחקרי שלו קראקאוור פוגש הרבה שוליים אמריקאים, ג'ק-ריצ'רים כאלה, שאמנם לא מתבודדים, כן מתנהלים בחברה משלהם, אבל עדיין לא קיימים בתלם האמריקאי הרגיל אלא מסתובבים בשוליים שלו, מתניידים בקראוונים, גרים במחנות נטושים, מתפרנסים בעבודות זמניות ומועטות שכר, ומשתמשים באמות מידה שונות. זה היה אולי החלק המעניין ביותר בספר הזה. חוץ מהנופים שלא נכללים בו ובשבילם צריך לראות את הסרט.

באופן אירוני למדי כתבתי ביקורת שלמה על הספר הזה שפשוט נמחקה לי מקבצי הWORD. כמה שלא חיפשתי, כמה שלא ניסיתי לשחזר, ללכת אחר פעולות אינטרנטיות שאמורות לסייע ולעזור אבל פשוט לשווא. את המסמך לא הצלחתי לשחזר בשום צורה. המחשב החליט באמצע הלילה לכבות את עצמו ולא לשמור גיבוי של הביקורת שכתבתי ובטיפשותי לא שמרתי. כל כך התעצבנתי. לא האמנתי שזה קרה.
ואז פתאום הבנתי כמה זה מתחבר לי לספר. ספר שעוסק בחומריות ובתלות של בני האדם ברכוש, חפצים, וטכנולוגיה. והנה, זה מוכח לי ממש כעת. אז טוב שהביקורת נמחקה. זה לימד אותי שהטכנולוגיה, על אף יכולותיה המתקדמות , גם היא לפעמים בוגדת בנו. ושבהחלט אפשר לשחרר ולכתוב שוב. גם אם הפעם זה יהיה קצת שונה.

זהו סיפור על בחור צעיר שמחליט לעזוב את כל החיים מאחוריו על מנת לצאת למסע החלומות שלו, לטייל ולנדוד במקומות מרוחקים ופראיים.
הוא משאיר את חייו הקודמים מאחור, מנתק קשר עם משפחתו וחבריו ויוצא לטיול כשלפניו דף חלק. הוא לוקח עמו מעט צידה לדרך, מעט כסף, ומעט בגדים. הדברים המינימליים הדרושים כדי לשרוד. ואפילו אותם היה מעדיף להשאיר מאחור אילו היה יכול.

אם נאמר בכנות, הגעתי לקריאת הספר מאוד סקפטית. את הסיפור הכרתי בקווים כלליים ואת הסרט ראיתי לפני כמה שנים טובות, מטושטשת מיין ומעייפות נרדמתי באמצע.
האמת, השקפת עולמי היא בלשון המעטה שונה מאוד מהשקפת עולמו של גיבור הספר. לעיתים פילוסופיית החיים הזו של עולם חסר כל חומריות נראית לי משהו מעט ילדותי ולא מחובר. אני מאוד אוהבת טבע, שמש, ים וחופש אבל אם יש משהו שאני לא אוהבת זו קיצוניות.
הרבה פעמים במהלך קריאת הספר המעשים של הבחור היו נראים לי קיצוניים, דבר שהתפרש בעיני כבוסריות. ראיתי בו ילד קטן שחיפש הרפתקה ותו לא.
אבל, הסיפור אכן סוחף. זהו ספר ביוגרפי שהקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" בהחלט מתאימה לו.

הדמויות שאנו פוגשים במהלך המסע הן לחלוטין לא שגרתיות. אנשים מעט אבודים ותלושים שגרים בקראוונים, מחסנים, אוטובוסים נטושים. אנשים שחיים או מטיילים בקצה העולם במקומות נידחים ומוזנחים וזאת על מנת למצוא חופש. הם רחוקים מהכל והכי קרובים לחיים אי פעם.

זוהי השקפת עולמו של הגיבור, אלו הם חייו שבחר. מצאתי שאפשר בקלות לשפוט ואפשר גם לקבל ולהבין. נטל החיים החומריים, הרדיפה אחר ההגשמה והריצוי. כל אלו לא מתאימים לכולם. אולי אנחנו חיות מבויתות ששכחו מאיפה הן באו. אולי אנחנו פעמים רבות עיוורים ליופי שניצב מולנו ולדברים הקטנים של החיים.

"זאת טעות גסה לחשוב שהאושר והמשמעות האינטלקטית בחיים מגיעה ברובה מיחסים אישיים ובנאליים בין בני אדם. נפלאות הבריאה וההנאה הנמצאות סביבנו בכל רגע נתון הן האושר האמיתי בחיים, וזה טמון בכל מקום ובכל דבר ודבר שאנחנו חווים ועושים. אנשים פשוט צריכים לשנות את הפרספקטיבה שבה הם מסתכלים על החיים כדי להבין זאת. תמצית רוחו של האדם מקורה בחוויות חדשות שהוא חווה. כשאתה רוצה משהו בחיים, אתה רק צריך להושיט יד ולתפוס את זה."

זוהי דרך חייו של כריסטופר מקנדלס – הפשטות שבדברים, אהבה בלתי נגמרת לאדמה ולפריה והמטרה של הגשמת כל חלום ורצון מבלי להיות תלוי בשום דבר אחר – את כל אלה הוא השיג במסעו המדהים אל מרחבי הפרא של אמריקה.
כריסטופר היה מאמין גדול בהתחברות רגשית אל הטבע ופראותו אך הוא לא האמין בהתחברויות בין-אישיות והוא חשב שהאושר האמיתי מושג בהתנתקות מן הסובב אותנו – הן מקשרי אישים והן מהחומריות שמייצגת את העולם המודרני, זו הסיבה שהציטוט מעלה ליווה אותו לכל אורך חייו ומסעו.

בגיל 21 מקנדלס סיים בהצטיינות יתרה את לימודיו ועתיד היה להתקבל ללימודי המשך בהרווארד, אך במקום חיים שגרתיים שכאלה הוא בחר בחיים נטולי סורגים ומסגרות בנאליות. הוא נטל את הציוד הכי בסיסי שיכל, לקח את מכוניתו המתפרקת, סכום כסף מועט, תרם את כל שאר חסכונותיו לצדקה ונסע. חלומו הגדול מכל היה להגיע למרחבים הפראיים של אלסקה הקרה, הפראית, הלא מוכרת והכי חשוב נטולת ציוויליזציה קיימת. כריסטופר נטש את ביתו ומשפחתו ונסע מבלי להודיע דבר. בשלב מסויים בדרך הוא הבין שאם הוא רוצה להתחבר לאדמה הוא לא יכול להמשיך את מסעותיו ברכבו ונטש גם אותו ושרף את מעט הכסף שנותר בכיסו, כך, נטול מכל משהו שיכול להחזיר אותו אחורנית הוא המשיך לנדוד במרחבים שיובילו אותו אל מטרתו האמיתית.
בדרכים הוא פגש אנשים רבים, מתרבויות שונות אשר הותירו בו חותם מסויים ויתרה מכך הוא זה שהותיר בהם חותם עמוק יותר, שכן העדויות מעידות כי חלק מהאנשים שפגש בדרך שינו את אורחות חייהם לאחר ההיכרות עימו. כזה הוא כריסטופר מקנדלס, או בשמו החדש שבו הוא כינה עצמו אלכסנדר סופרטראמפ (בתרגום חופשי – סופר נווד) – אדם מיוחד, בעל דעות מוצקות ואף קיצוניות לעיתים, שונא הקפיטליזם, שונא החומריות ובעל השפעה מקסימה על העוברים בחייו.

3 שנים לאחר שיצא למסעו (אוג' 92') מת מקנדלס באלסקה, באוטובוס נטוש ששימש לו מחסה בחודשים האחרונים של חייו. גופתו נמצאה כחושה ונוקשה כ19 ימים לאחר מותו. דבר מותו וסיפורו החלקי התפרסם ע"י ג'ון קראקאוור במגזין שג'ון היה עורך בו בשנת 1993 והסיפור זכה לתהודה רבה ולתגובות רבות הן מהצד הזועם והן מהצד האוהד ומכאן אומר שאת דמותו של כריסטופר, מסעו ובכלל את חייו ניתן לנתח בהרחבה ימים כלילות ואף פעם לא ימאס. אין לי ספק בכלל מדוע סיפורו זכה לתהודה כה רחבה ולניתוחים כה רבים ע"י אנשים כה רבים. דמותו של מקנדלס יכולה לעורר בכל אחד מאיתנו רגשות שונים, יש כאלו שיראו בו אדם אמיץ וגיבור ויש כאלה שיראו בו אדם יהיר, חצוף וחסר כבוד. על מנת להבין לעומק את מקנדלס אני מפצירה בכם לעבור לאט לאט, קיראו את הספר, לאחר מכן ראו את הסרט (Into the wild) ולאחר מכן חפשו מידע נוסף באתרים השונים ובמיוחד באתר הרישמי שנוצר לזכרו ע"י משפחתו - www.christophermccandless.info

מנימה אישית שלי אליכם – אני זכיתי לראות את הסרט בפעם הראשונה לפני כשנה וכבר מאז הסרט מלווה אותי במחשבות רבות, מאז יצא לי לראות את הסרט שוב לפני כחודשיים ובעקבותיו גם קראתי את הספר שסוף סוף זכה לתרגום בעברית. דמותו של מקנדלס וסיפורו האישי, אומץ ליבו (אני מהצד המעריץ אם זה עוד לא מובן) והיכולת פשוט לקחת את הרגליים וללכת הותירו בי רושם עז שאין כמותו. אני כל פעם מחדש נשאבת לסיפורו ומנסה להתחבר אליו ריגשית. לכל אלו שראו את הסרט – הספר מומלץ מאד לקריאה שכן הוא פותח את האופקים באופן נרחב יותר, יש בו הרבה יותר מידע והסיפור הרבה יותר עמוק ומעניין. תבינו, שאם אני מדרגת את הסרט כאחד הסרטים הטובים שראיתי, הספר עולה על כך.

לסיכומו של עניין, סיפורו של כריסטופר מלא תהפוכות, רגשות ותובנות שגורמות למוח להתכווץ ולהתרחב שוב ושוב, לסירוגין. חייו כה שונים מחיי רובנו שהרצון הוא פשוט לרצות להכיר עוד ועוד מחייו לא נותן מנוח. חיזרו לרגע אחד לציטוט שרשמתי בתחילת הסקירה – הציטוט שליווה את מקנדלס כל חייו והיה בעצם מה שמסכם את רגשותיו עד לנקודה מסויימת, הנקודה שבה הוא הבין שהוא גוסס, הנקודה שבה הוא התגעגע יותר מכל לאנושות, הו אז הוא כתב "Happiness is only real when shared" – האושר הוא אמיתי רק כשהוא משותף. עם תובנה זו הוא סיים את חייו והשאיר אחריו את יומניו, תמונותיו ואותנו לחשוב האם חיינו שווים משהו בכלל.

ספר מרתק וסוחף. הגעתי אליו תוך חיפושיי הבלתי נלאים אחר סיפורי מסע, וגיליתי שהוא מככב בראש רשימות ספרי המסע באתרים בחו"ל. לשמחתי ראיתי שתורגם לעברית.
המחבר הוא מטפס מוכשר בעצמו, וחושף אותנו בד בבד עם תיאור חייו הלא שגרתיים של כריס מקנדלס, גם לחייו הוא וגם לחיי הרפתקנים אחרים.
כל זאת כדי לנסות להסביר את התופעה המרתקת הלא ברורה ועל פי רוב מסוכנת של בחירה מרצון בנדודים , מסעות, אתגרים, מרידה במוסכמות, התבודדות, ניסיון להתמזג עם הטבע, הישרדות ופשטות, כשהמשאב הכמעט יחידי העומד לרשותך הוא יכולותיך אתה עצמך.
בסופו של דבר אין לכך כמובן הסבר רציונלי, זולת רוח נעורים שלמזלנו מנשבת ופועמת בנו.
המסקנה החד משמעית הברורה והידועה מראש היא כמובן קטנותו של האדם וחוסר יכולתו להתקיים לבד בטבע - בבדידות, ללא ידע נרחב, ללא התעמקות בפרטים, ללא נקיטה בזהירות רבה, וללא שימוש באביזרים מודרניים ולו המעטים ביותר.
ככה, כמו שהוא נטו, האדם הוא עלה נידף ברוח ויכולתו לשרוד אפסית. מה שלשמחתנו לא מונע מהרפתקנים ומרומנטיקנים לשוב לנסות ולמתוח את הגבולות.
נ.ב אהבתי מאד את הציטוטים שיש בספר מספרים אחרים. כך, הזמנתי מיד בסיום הקריאה את הספרים "ברגל", "חיים ביער וולדן" ו"טיול" של ת'ורו, ובנוסף את ספרו השני של ג'ון קראקאוור - "מוות באוורסט"

ספר מדהים,מרגש
זהו ספר על מסעו של כריס מקנדלס לאלסקה, התלאות שעבר בכדי להגיע לשם ולהתבודד.
הוא חי בצנע ובתנאים מאוד קשים, והסתמך בעיקר על צייד חיות וצמחי בר בכדי לשרוד, הציוד שלקח איתו היה דל ביותר, ולא מתאים כלל למקום כמו אלסקה.
הוא תיעד כמעט כל רגע כאשר הגיע לאלסקה,התיעוד היה בעיקר בעשרת הספרים שלקח איתו בכדי להעביר את זמנו, ספריו היו בעיקר על רעיונות שהוא דוגל פרי עטם של טולסטוי, גוגול.
הוא תיעב מאוד את מושג החומריות, הסתפק במעט.
בעיניי, לא היה צורך להזכיר סיפורים דומים לסיפורי הישרדותו של מקנדלס,ולא להשוות את חייו לחיי אנשים שעשו מסע דומה, הסופר היה צריך להתמקד יותר בסיפור חייו.
הספר הנ"ל מלמד, שחומריות ודברים שבבעלותנו הן בר חלוף, והאושר האמיתי והזך נובע מהחוויות שאנחנו חווים, והאנשים שאנחנו פוגשים, כי החוויות הללו נחרטות בזיכרון, לזמן ממושך ועוזרות להבין הרבה על פשר החיים, ונותנות להם משמעות.
מומלץ מאוד