ביקורת ספרותית על החיים הם רומן מאת גיום מוסו
ספר מעולה

---

ככלל, אני נזהר מתופעות המוניות. פחות מתקרב (בטח לא מיד) למשהו שפתאום תופס פופולאריות מטורפת - ולא בגלל איזו קפיצות-תחת דטרמיניסטית או טענות עבשות שזה "לא לרמה שלי". זה בעיקר מפחיד אותי, אם כבר. כך למשל, בשיא תופעת הרול-אפס (הממתק המחריד ההוא, שאיזה דביל בטיקטוק 'גילה לעולם' שברגע שעוטפים בזה גלידה, זה מתפצפץ בפה. ממש מחקר של טילים בליסטיים בין-יבשתיים), אחד הילדים במשפחה נסע עד אילת כדי לקנות כמה יחידות של זה במחיר מופקע. ואני זרמתי, במקום 'להוריד לו איזו אחת'. כך שלקרוא בכל מקום ואתר, שגיום מוסו הוא הסופר הנמכר ביותר בצרפת לפחות בעשור האחרון (מיליון וחצי עותקים רק במדינת הגאלים, ת'ברקאללה) ושספריו תורגמו ל-40 שפות לפחות והפכו בחלקם גם לסרטי קולנוע שוברי קופות - דווקא הוריד לי; אמרתי לעצמי שאני אגיע אליו אחרי שכולם יירגעו. הכל טוב.

כעת, כדי להסביר לכם מה קרה פתאום, אני גם נאלץ להודות שחזרתי אור לחמישי האחרון משישה ימים בפריז (+בריסל ואנטוורפן). נסעתי לצרכי עבודה, היה אינטנסיבי וקר, אבל היי! פריז זה פריז ואני לא הולך פה לחרטט לכם שסבלתי מאנטישמיות או מהנסיעות במטרו של עיר האורות, שאני חולה עליו ביי דה וויי. כל כך קל לשימוש והכוונה, ולא דורש ירידה לבטן האדמה כאילו היית איזה ז'ול וורן גרסת 2.0, כמו למשל עם ה-Tube של לונדון יימח שמו, שמצריך כושר קרבי ואני בכלל פרופיל 64. אחח פריז, פריז. כבר במטוס אתה מזמזם לך בחוסר מודעות טוטאלית את "בפריז" של איב מונטאן, ומאמץ לך איזו מין התנהגות נונשלנטית מוזרה-דבילית כולל תנועות ידיים מעודנות, ומחמם את הצרפתית-הפריזאית בניסיון נואש להיפטר מהמבטא הישראלי מייק בראנט המגוחך (לא מייק בראנט מגוחך, המבטא). איפה זה ואיפה כל הטירוף שמתרחש כרגע בארץ. הכי הפוך והכי רחוק והכי אקלקטי. בת הזוג סיכמה עבורי את החוויה הפריזאית שלי, אחרי 52 שנים של חיפושים נואשים: זה נקרא FLANC. אני מת על פלאן (סוג של מלבי משודרג?) ומטורף על הפנאק (רשת חנויות הספרים הגדולה של פריז), אז אני לגמרי במוד FLANC. ואולי זו בכלל שם של הפרעה נפשית שהוגדרה כבר, ת'אכלס. איזה כיף לחיות עם גאונה.

קיצר, באחת הגיחות הקצרות שהתאפשרו לי לפנאק, נזכרתי פתאום שלצרפתים יש פטנט שעוד לא הגיע לישראל משום מה: כל ספר שיוצא, מגיע על פי רוב גם בגרסה מהודרת שעולה, נניח, משהו כמו 40-45 אירו (היורו בצרפת זה אירו), וגם בגרסת Poche כלומר "כיס", שעולה עד 8.5 אירו! מה אני צריך את המהודרת, כאילו?! זה לא פחות מילים בספר, בוא... בנוסף, בפנאק מוכרים בד"כ 2 ספרי כיס והשלישי חינם, כך שיצאתי משם עם שלל רציני, מהם 2 של מוסו. הגיע הזמן לא?! ואני לא חוזר פה שוב על כל הנימוקים והטיעונים המייגעים שלי לקרוא ככל שניתן בשפת המקור, אני אייבש את הקוראים.

טוב, וכעת לסקירה, בשלוש מילים: "וואו, איזה ספר!". בארבע מילים: "וואו וואו איזה ספר!". אני מודה שקראתי קצת סקירות/ביקורות עליו טרם קריאתו (לא תמיד בא לי לבוא מוטה) ולא כולם אהבו, שזה בסדר גמור. אבל אני ממש ממש ממש אהבתי. חייכתי לעצמי בניואנסים, זיהיתי רפרופים לילדות (גם מוסו וגם אני ילידי שנות השבעים וגדלנו בצרפת, כמה שונות יכולות היו להיות חוויותינו?!), ידעתי על אילו ברסרי'ס הוא מדבר, ובעיקר בעיקר - התלהבתי מהמבנה העלילתי, שבניסיון נואש לא לספלייר, אני רק ארמוז שמישהו כותב על מישהו שכותב על מישהי. בום. והוא אמן, מוסו, אין מה לומר. איזו יכולת וירטואוזית לתיאורים אמינים מבלי לגלוש לטרחנות (נסו את "הר הקסמים" של תומאס מאן, כבודו הרב במקומו מונח; ברכה והצלחה!), איזה שילוב מרנין של צרפתית ספרותית עם צרפתית מדוברת, איזו הצלחה מסחררת במציאת נקודת האיזון המדוייקת(!) בין 'פופולארי' ובין 'פאלפ/למשרתות', פשוט כיף! ברוח הימים, קריאת ספר כזה היא לגמרי אסקפיזם, אבל לא כזה שאתה מתעורר ממנו אח"כ בתחושה של אפסיות חסרת תכלית, אלא בדיוק הפוך: בידיעה שהערב אתה הולך "לפגוש" את מוסו 2. יאמי-יאמי. כמו פלאן, אבל דיאטטי.

נ.ב. עכשיו שמתי לב, שבגרסה העברית, שמו של הסופר נכתב בגופן גדול (ענק!) משמעותית משמו של הספר. זה לא רק די נדיר למיטב זיכרוני, זה גם עושה הפוך מאחת הסוגיות בהן הספר דן. מרתק. ועוד סיבה לקרוא.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על החיים הם רומן