כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים, יודע עד כמה אני מחובר לסיפורם של השחורים בארה"ב ולמאבקם לשיוויון זכויות. קראתי הרבה על המאבק הזה, כתבתי על כך לא מעט פוסטים אצלי באתר ומדי פעם אני גם מרצה על הנושא הזה. ספרה החדש של ד"ר דולן פרקינס ולדז, הוא אחד הטובים, החזקים והמטלטלים שקראתי על הנושאים האלו.

במשך שנים ארוכות היתה מדינת אלבמה, אחת ממדינות הדרום הגזעניות ביותר ואחד ממעוזי ה-KKK. האירועים שהתרחשו באלבמה, הם בין האירועים המכוננים ביחסי שחורים ולבנים בארה"ב ובין הקשים ביותר שחוו השחורים בשנות המאבק: הפיגוע בכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם, המצעדים מסלמה למונטגומרי, מרד האוטובוסים של רוזה פארקס ואולי הסיפורים הקשים מכולם הם אלו:

1. ניסוי העגבת בטסקיגי, ניסוי שנמשך 40 שנה ובמשך שנים רבות מנע טיפול רפואי פשוט ומציל חיים משחורים שחלו במחלה הזו, רק כדי לחקור עוד קצת על התפתחותה.

2. עיקורן בכפייה וללא ידיעתן של נשים שחורות משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, וזאת מבלי שידעו וכמובן לא הוסבר להן לקראת מה הן הלכו. יש לציין כי התופעה הזו התרחשה לא רק באלבמה, אך שם היא התפוצצה.

היטיבה להגדיר זאת פעילת זכויות האזרח פאני לו היימר שנכנסה במדינת מיסיסיפי לניתוח הסרת תוספתן וכשיצאה גילתה שגם עברה עיקור: "הסרת תוספתן סטייל מיסיסיפי".

ספרה של פרקינס-ולדז מתבסס על סיפורן של שתי האחיות לבית רלף: מיני-לי ומרי-אליס. יום אחד בחודש יוני 1973 הגיעו לבית המשפחה שתי נשים. אביהן של הבנות לא היה בבית ולאמן הסבירו שהן חוששות לבריאותן. מרי אליס סבלה מנכות ואילמות, והנשים תהו בנוגע לבנים שמסתובבים שם בדיור הציבורי. הן אמרו לאם שהן היו רוצות לקחת את שתי הבנות לטיפול רפואי, והחתימו אותה על טופס הסכמה. האם כמובן לא ידעה קרוא וכתוב ולא הוסבר לה דבר על מהות הטיפול. רק לאחר מספר ימים התברר להורים כי הילדות עברו עיקור על ידי קשירת חצוצרות.

סיפור המשפט שהתנהל אז וזכה לשם רלף נגד ויינברגר (ויינברגר הוא קספר ויינברגר שהיה אז שר הבריאות ובהמשך הקריירה הפוליטית שלו שר ההגנה), הוא הבסיס לספר.

הדמויות בספר הן כמובן בדויות אולם העובדות ההיסטוריות מדוייקות והספר הזה שלח אותי לא מעט לגוגל לברר עוד ועוד פרטים על הפרשה הקשה הזו כמו גם על נושאים אחרים: לדוגמה זריקות דפו פרוברה למניעת הריון, חומר שהוזרק בארה"ב מבלי שזכה לאישור FDA ולמרות שהיה ידוע על תופעות הלוואי שלו. אולי הגרוע מכל הוא שהוא הוזרק לילדות אשר לא רק שלא היו פעילות מינית אלא טרם קיבלו את המחזור החודשי. וכל הסיפור הזה מתפוצץ בארה"ב בסך הכל שנה אחת לאחר שהתפוצצה פרשה ניסוי העגבת בטסקיגי.

הספר כתוב נפלא והנושא הקשה הזה חייב אותי לעשות מדי פעם הפסקות לקחת קצת אוויר. הוא מסופר מפיה של מי שעל פי הסיפור היתה אז אחות במרפאה הקהילתית במונטומרי והפרשה הזו שינתה לחלוטין את נתיב חייה.

זהו ספר חשוב ביותר הנוגע בנשמה והופך את הקרביים בו זמנית ואני שמח שהוא תורגם לעברית תקופה קצרה לאחר שיצא בארה"ב. אני לא כל כך מאמין בצריף המילים "ספר חובה" אז אסייג את דברי ואומר שהוא חובה רק למי שהנושא הזה מדבר אליו. ממש כמו אל תגע בזמיר של נל הרפר לי או שורשים של היילי.

נותר לי לקוות שגם ספריה הקודמים של ד"ר דולן פרקינס-ולדז יתורגמו.

ארצות הברית של אמריקה, או כפי שרבים קוראים לה: "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
אלא אם כן את אישה, שחורה, ענייה, חסרת השכלה. ואז האפשרויות שלך בהחלט מוגבלות.
ועל כך הספר: על חוסר צדק. על מחדלים ממשלתיים. על גזענות, אבל לא רק כלפי צבע עור אלא כלפי עוני ומעמד. ארצות הברית אמנם לא מדינת רווחה, אבל כזה חוסר שוויון וכאלו חוסר פרופורציות בין חלקים בחברה, כפי שמשתקפים בעלילת הספר הזה, הם פשוט מזעזעים וחסרי כל היגיון.

בקצרה: הספר עוקב אחר אחות שנשלחת מטעם מקום עבודתה, מקום ממשלתי ששם לו למטרה לדאוג כביכול לאוכלוסיות במצוקה, ובדגש על לדאוג לנשים צעירות/ילדות שחורות שלא יאבדו את בתוליהן כי הן יתקשו לשמש כאימהות עקב מעמדן הכלכלי הנמוך והשכלתן שלא קיימת. היא נשלחת מטעמם להזריק זריקות מעכבות היריון, שבהמשך מתברר שהן עלולות לגרום לסרטן (מזכיר קצת ספר אחר שקראתי, 'באוויר' של חבר האתר אלון דה אלפרט. חשבתי שזו פנטזיה, זריקות שגורמות לסרטן, מסתבר שזה אמיתי). ואם זה לא מספיק, ללא ידיעתה של אותה אחות, שתי ילדות שהיא אמורה לעזור להן, אריקה ואינדיה, עוברות ניתוח לקשירת חצוצרות שאמור לעקר אותן בצורה בלתי הפיכה וללא מודעות אמיתית מצידן (הן אמנם חתמו על מסמכים, אבל מפאת חוסר השכלה וידיעת קרוא וכתוב הן לא הבינו על מה הן חותמות, ונדפקו חזק. מובן שעצם זה שהן נדפקו חזק לא גרם להן להיכנס להיריון, אבל להידפק חזק גם בלי להיכנס אחר כך להיריון זה לא כל כך נעים...).
אותה אחות רואה את חוסר הצדק שנעשה במשמרת שלה, ומחליטה לפעול ולצאת בהליך משפחתי כנגד העוולה והחוסר צדק. אולי היא לא תציל את שתי הילדות, אבל היא כן תוכל למנוע מקרים עתידיים. האם היא תצליח? האם היא תגרום לממשל האמריקני להבין שלכל אישה יש זכות על גופה, ולא משנה מה מצבה הכלכלי, האתני, הנפשי וכ'ו?
בין האחות ובין הילדות ומשפחתן נוצר קשר חם ומיוחד, קשר שגורם לקורא להרגיש גם הוא חלק מהקשר הזה, ולגרום לחיבור לדמויותיו. הכתיבה שלו זורמת וקולחת, מה שגרם לי לסיים אותו בשבוע אחד בלבד, כשהוא מונה קצת יותר מ-400 עמודים, ואני להזכירכם בן אדם עובד ולומד (אמנם אחת מהסיבות היא שהייתי במין תחרות עם סקאוט, מי מסיים אותו קודם, וגם כדי שנוכל לפרסם את הסקירות שלנו עליו במקביל כי זה נראה לנו מגניב, אבל אין להתעלם מכך שבלי קשר לזה, הכתיבה שלו זורמת וקולחת).
למרות הכל, הייתה לי התלבטות קלה בין ארבעה לחמישה כוכבים (משהו היה חסר לי בו, לא יודע להצביע על מה). לבסוף החלטתי לעגל לחמישה וזאת בגלל הנושא החשוב והעלאת המודעות הבהחלט חיונית אליו הבאה לידי ביטוי בכתיבת הספר הזה.

על הספר הנוכחי קבלתי המלצה מחברה טובה שמתעמלת איתי במכון כושר. והיא צדקה!

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים ועוסק בסוגיית העיקורים שבוצעו במרפאות הפדרליות בארצות-הברית במאה הקודמת. חלק גדול מהמעוקרות היו ילדות קטינות ורובן הגדול אפרו-אמריקאיות.

בלעתי את הספר הזה בשלוק אחד וזה לא קרה לי מזמן!

הנושא נוגע בנימים הדקים. איך אפשר לעשות כזה מעשה? איך אפשר לקשור חצוצרות לילדות קטנות שעוד לא היו פעילות מינית? איך אפשר להחתים הורים על מסמכי הסכמה שאינם יודעים קרוא וכתוב? מקומם שבגלל התלות בממשל ההורים חתמו על מסמכי ההסכמה וזה לא היה תקין!

הסיפור המובא כאן מתבסס על המשפט של "רלף נגד וינברגר" והאחיות מיני לי ומרי אליס רלף. הן היו בנות שתים עשרה וארבע עשרה. שתיהן עוקרו ב-1973 ללא הסכמן במונטגומרי שבאלבמה במרפאה שפעלה במימון פדרלי.

כשהעובדת הסוציאלית של המשפחה גילתה את המעשה, היא דיווחה לעורך דין שייצג את המתלוננות. באותה עת המשפט הפך למכונן בהיסטוריה, מחמת הפגיעה בזכות ההולדה והעלה לתודעה מקרים נוספים ורבים של נשים שחורות, שעוקרו בניגוד לרצונן במסגרת תוכנית במימון פדרלי.

ראשיתו של הספר במכתב שהאם-ד"ר סיוויל טאונסנד (רופאה גינקולוגית) כותבת לביתה. זה קורה אחרי עשרות שנים (2016) ולקראת פרישה. הגיע העת לסגור מעגל ולשחרר את רגשות האשמה, בעוול שנגרם לאריקה ואינדיה בנות השלוש עשרה ואחת עשרה. הן היו המטופלות הראשונות של סיוויל כאשר שימשה כאחות. במסגרת עבודתה היא נדרשה להזריק לבנות זריקות למניעת הריון, אלא מה שבאחד הימים היא הגיעה להזרקה, והן לא נמצאו בבקתה הדלה שהן התגוררו. מה קרה? קרה הרע מכל שיקבע את גורל חייהן!

סיוויל נקשרה למשפחה ולבנות שאיבדו את אימן. הקשר המיוחד רתם את סיוויל בהשגת דיור ראוי ובכל הכרוך בחינוך הבנות ותחזוקה הבית לרבות אוכל.

הספר מגולל בשני מעגלים עבר והווה. מרתק, כואב ובלתי נתפס. איך אפשר לקבוע את גורלן של נשים, להיכנס לרחמן ולקבל החלטות גורליות? איך? רבות מאותן נשים חשבו שההליך הרפואי תקין והוא הפיך ולכן הסכימו.

הדמויות בסיפור בדויות אבל העובדות ההיסטוריות מדויקות ומחודדות היטב לקורא.

מלבד כך שילדות שאפילו עוד לא זכו לטיפת דם על תחתוניהם מהמחזור החודשי, רבות מהן זכו לזריקות דפו-פרוברה למניעת הריון ללא אישור ה- FDAבידיעה שהשימוש בה שנוי במחלוקת בשל תופעות הלוואי! (התרופה אושרה רק ב-1992 בארצות הברית, והוכנסה לשימוש נרחב במוקדי מצוקה בעולם השלישי).

ספר מצוין, אנושי, מרתק ומומלץ בין פרק לפרק לקחת נשימה עמוקה. הוא קשה לעיכול וכתוב נפלא. אחד הספרים הטובים שקראתי השנה המציף עובדות היסטוריות שלא מדברים עליהם.

בשורה התחתונה: יצירה עוצמתית המשירה מבט לתקופה אפלה.

הלוואי ומישהו ירים את הכפפה ויעביר את הספר הזה גם למסך הגדול, לפחות בשביל חובבי המסך הגדול.

רוצו לקרוא!

לי יניני

מודן, פרוזה תרגום, מאנגלית: נעה בן פורת, 415 עמודים, 2023

סיוויל טאונסנד, רופאה שחורה בת 67 מגוללת את כל שושלת היוחסין שלה
לבתה אן (23) שאינה נוכחת בספר, אלא רק מוזכרת בו.
הסיפור מתחיל בשנת 1973 , תקופה בה פעל מנגנון ממשלתי מפלצתי
במסגרתו עוקרו בכפייה כ-150 אלף נשים, מרביתן שחורות.
הספר מתמקד בשתי ילדות, אריקה(13) ואינדיה(11).

באותה תקופה סיוויל בת 23 עובדת כאחות במרפאה לתכנון המשפחה.
במסגרת עבודתה היא מתוודעת לשתי הילדות הקטנות, ונקשרת למשפחה בכל נימי נפשה.
כשהיא מגלה לחרדתה את התוכנית הזדונית של הממשלה, ביחד עם חבריה הם חוקרים לעומק
ומגלים כי ניסויים קליניים מתבצעים מאז ומתמיד על אנשים שחורים.
"עכשיו אתם מבינים מה חלק מהאנשים הלבנים חושבים על הגוף של השחורים.
הם חושבים שאנחנו עומדים בכאבים יותר טוב מהם...
כמה מהם אפילו האמינו שהעגבת לא יכולה להרוג אותנו".

סיוויל נכנסת למלחמה כנגד הממשל והגזענות, היא מגייסת את חבריה למטרה,
ובעזרתו של עורך דין שוחר צדק, הם מובילים למהפך.
"כדי לשרוד את ההשפלות של חיים תחת חוקי ההפרדה הגזעית,
תמכנו אלה באלה באמצעות צחוק, אוכל ומוזיקה".

הספר קופץ בין השנים 1973 ל-2016. עבר והווה.
הוא משקף את האמת לגבי אנשים שנמצאים בעמדות בכירות, שבפועל אינם עושים כלום,
ורק דואגים לשמור על כיסאם ומעמדם.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי וכואב. דבריו של ג'ון פ' קנדי:
"כל הישג מתחיל בהחלטה לנסות" הם התובנה של הספר.

ספר מעניין, קולח, חשוב ומומלץ לקריאה.


* לטעמי היה אפשר לקצץ במספר עמודים, וזאת הסיבה שהורדתי כוכב.

אחד הספרים שקראתי בעבר הלא כל כך רחוק וריתק אותי מעצם הנושא בו עסק (האאוגניקה) ושלח אותי לחפור בגוגל כדי לקרוא עוד על הנושא היה הספר "שקרים הכרחיים" לדיאן צ'מברליין.

אֵאוּגֵנִיקָה היא תורת השבחת הגזע, והיתה תוכנית לדילול אוכלוסיה בצורת עיקור כפוי. הנושא הזה, המורכב כל כך, מרתק, וכשראיתי את הספר הזה כשיצא, הוא נכנס במהירות לרשימת הקריאה.

הסיפור מתחיל בשנת 1973 ומסתיים בשנת 2016. הוא לא סיפור אפי המשתרע על פני כל השנים הללו, הוא בנוי מפרקים המדלגים בין אז לעכשיו.
העיר מונטגומרי, אלבמה. סיוויל טאונסנד היא אחות שסיימה את לימודי הסיעוד ומתקבלת לעבודה במרפאה לתכנון המשפחה.

שם, במרפאה לתכנון המשפחה תקבל סיוויל לטיפול את האחיות אריקה ואינדיה. הן בנות 13 ו-11, וכשסיוויל מבינה מה נדרש ממנה לעשות, היא מתעוררת מהחלום שחשבה שהוא החיים, בעוד המציאות באה וטפחה על פניה בכל כוחה.

סיוויל, שבעצמה שחורת עור, זכתה לנקודת פתיחה הרבה יותר טובה, גם היא הרגישה על בשרה מהי אפליה, ובכל זאת, הפער בינה לבין האוכלוסיה בה טיפלה היה עצום.
האחיות האלו היו הרבה יותר מאשר תיק טיפולי לגביה. הן נכנסו אל תוך ליבה, והמפגש הראשון איתם ישנה את חיי כולם.

כשתתחיל לעבוד שם תגלה סיוויל דברים אחרים ואמיתות שונות מאלו שהתחנכה וגדלה עליהן. היא, שחונכה כל חייה לשוויון והגשמה עצמית, תלמד שהדברים שהיו לה טבעיים, לא מנת חלקם של כולם.
בפועל היא תבין שעצם עבודתה שם הופכת אותה לשליחתו של השטן.

פיקוח על הילודה הנעשה שלא באמצעות הסברה, אלא בצורה שרירותית, בניתוחים כפויים שלעיתים נעשו בעורמה, ובמקרה הטוב יידעו את הנשים בדיעבד. במקרה הפחות טוב איימו על אותן נשים בכך שלא יקבלו את הקצבאות המגיעות להן מהמדינה, ובכך גזרו גזר דין אכזרי על משפחות שלמות. הם לא הותירו להן כל ברירה. פגיעה שנעשתה באוכלוסיות מוחלשות של שחורים ועניים, וכל זה במסגרת תכנית שקיבלה מימון פדרלי.

פעולת העיקור לא רק גרמה לכך שהנשים לא יוכלו להרות וללדת ילדים משל עצמן, כמו להוסיף חטא על פשע, אותן נשים גם לא יוכלו לאמץ ילד בעתיד, ובדיוק מאותן הסיבות, בשל צבע עורן והעוני, למטה למטה בתחתית הרשימה.

הסיפור הוא בדיוני, אבל מבוסס על מקרה אמיתי, אחד מני רבים, ובפרק הערת המחברת היא מרחיבה על כך.

הייתי שמחה אם האחיות היו מקבלות יותר "זמן מסך", והסופרת היתה מעבה אותן בעוד מילים. הן דמויות שנכנסות ללב, ובכלל כל הסיפור הזה כולו לב ורגש.

בכל מקרה הנושא הזה מרתק והדפים בספר התהפכו במהירות.

ספר מאד מענין העוסק בבעיה שרודפת ומפלגת את ארהב לאורך שנים רבות, ההחלטה של אישה על גופה ועל עתידה. בנושא ההפלה היזומה (לא מלאכותית). הספר עוסק בנשים שחורות ועניות בארהב בשנות ה60 שטופלו במרפאות לנשים. אלה היו אמורות לעזור להן ,לחנך חינוך מיני, לתת להן אמצעי מניעת הריון לרפא מחלות מין אבל לקחו לעצמם את ההחלטה את מי לסרס באופן חירורגי ולמנוע הולדת ילדים.
ההתנהלות פטרונית הזו היתה נהוגה במדינות רבות בעיקר עבור אוכלוסיות ילידיות שהמדינה ביקשה למנוע מהן להביא ילדים. בארהב הפעילות הזו היתה באוכלוסיות חלשות, בורות ועניות מכל המגזרים, שהמדינה חשבה שלא יוכלו לטפל בילד שיולד והוא יפול למעמסה על מערכת הרוחה הציבורית, ובכדי למנוע הריונות אצל נערות צעירות מאד. הכונה היתה טובה הביצוע נוראי.
ספר נוסף בנושא "שקרים הכרחיים"