הגעתי לספר בעקבות המלצות חמות באתר. בשונה מקוראים אחרים, לא אהבתי ולא התלהבתי מהספר בכלל.
כריכת הספר מבלבלת, חשבתי כי הספר על נשים באפריקה? אז לא. הספר שייך לז'אנר המעלה פרשה מוסרית הקשורה למדיניות הממשל בארה"ב ויחסה לאוכלוסיה מסויימת,
נשים שחורות. הספר מבוסס על מקרה אמיתי כמו כמה וכמה ספרים אחרים המעלים פרשות שונות המבוססות על מקרים אמיתיים שקרו. הפעם מדובר על הזרקות דפו פרוברה - זריקות למניעת הריון וביצוע ניתוח עקרות בנשים.
הספר לא חידש לי דבר, ולכן מלבד אמפטיה עמוקה ותחושת חוסר הצדק שנעשה לא חשתי זעזוע. כן חושבת שחשוב להעלות פרשיות מוסריות מהעבר, על מנת שאולי ניתן יהיה להפיק מהן לקחים לגבי העתיד ולקוות שחוסר צדק ו/או עוול לא יחזרו על עצמם.
לגבי הערות שכתבו קודמי שהביעו זעזוע עמוק מהמקרה ו"מהתקופה החשוכה", מהיחס לה זכו הכושים בארה"ב, המלחמה לשוויון זכויות והטייטל של ארה"ב כארץ אפשרויות בלתי מוגבלות, אומר כי ארה"ב מעולם לא היתה וגם איננה ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות בעבור אף אחד, אף פעם. מספיק להיזכר בהסטוריה שלה בעבר ובנעשה בה גם היום. לצערי, פרשיות "רפואיות" מזעזעות קרו לא רק בארה"ב, אלא גם בארצינו. לפני כשנתיים במסגרת עבודת מחקר שהייתי צריכה להגיש לקבלת תואר, קראתי על ניסויי העגבת שנעשו בארה"ב על גברים שחורים ועל הזריקות הדפו פרוברה וניתוחים שעברו נשים לצורך עקרות. ממשל ארה"ב קיבל על עצמו אחריות מלאה על כך.
בארץ זריקות הדפו פרוברה ניתנו לנשים אתיופיות במחנות השהייה בסודן וגם במרכזי הקליטה בארץ (עד כמה יידעו את הנשים הללו לגבי תופעות הלווי והסיכון לסרטן, או עד כמה הבינו הנשים או ידעו לקרא אותן הנשים, איני בטוחה). השימוש בזריקות פסק בהוראת משרד הבריאות כמה שנים מאוחר יותר, בגלל הסיכונים שבהן.
כדוגמאות נוספות שקרו בארצינו ניתן להזכיר הטיפול שקיבלו חולי גזזת, הטיפול בתרומות דם של הומואיים, ניסויים בילדי תימן.
ועכשיו אתייחס לספר עצמו. הספר בעיני היה כמו גבינה שוויצרית, מלאת חורים. העלילה? - לא משהו. הדמויות שטחיות, ללא עומק. לא "אפויות". היחסים בין הדמויות לא מובנות. חלק ניכר בספר עסק במשפט והיה משעמם בעיני (לכן דילגתי על עמודים). חשתי שהיה פוטנציאל לדמויות שלא מומש.
לכן, מלבד מהעלאת הנושא, שלצערי טופל בצורה די שטחית עם תזכורת קצרה לניסויי העגבת, לא היה בו שום דבר וחבל.

















