ביקורת ספרותית על קחי את ידי מאת דולן פרקינס־ולדז
ספר טוב

---

סיוויל טאונסנד, רופאה שחורה בת 67 מגוללת את כל שושלת היוחסין שלה
לבתה אן (23) שאינה נוכחת בספר, אלא רק מוזכרת בו.
הסיפור מתחיל בשנת 1973 , תקופה בה פעל מנגנון ממשלתי מפלצתי
במסגרתו עוקרו בכפייה כ-150 אלף נשים, מרביתן שחורות.
הספר מתמקד בשתי ילדות, אריקה(13) ואינדיה(11).

באותה תקופה סיוויל בת 23 עובדת כאחות במרפאה לתכנון המשפחה.
במסגרת עבודתה היא מתוודעת לשתי הילדות הקטנות, ונקשרת למשפחה בכל נימי נפשה.
כשהיא מגלה לחרדתה את התוכנית הזדונית של הממשלה, ביחד עם חבריה הם חוקרים לעומק
ומגלים כי ניסויים קליניים מתבצעים מאז ומתמיד על אנשים שחורים.
"עכשיו אתם מבינים מה חלק מהאנשים הלבנים חושבים על הגוף של השחורים.
הם חושבים שאנחנו עומדים בכאבים יותר טוב מהם...
כמה מהם אפילו האמינו שהעגבת לא יכולה להרוג אותנו".

סיוויל נכנסת למלחמה כנגד הממשל והגזענות, היא מגייסת את חבריה למטרה,
ובעזרתו של עורך דין שוחר צדק, הם מובילים למהפך.
"כדי לשרוד את ההשפלות של חיים תחת חוקי ההפרדה הגזעית,
תמכנו אלה באלה באמצעות צחוק, אוכל ומוזיקה".

הספר קופץ בין השנים 1973 ל-2016. עבר והווה.
הוא משקף את האמת לגבי אנשים שנמצאים בעמדות בכירות, שבפועל אינם עושים כלום,
ורק דואגים לשמור על כיסאם ומעמדם.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי וכואב. דבריו של ג'ון פ' קנדי:
"כל הישג מתחיל בהחלטה לנסות" הם התובנה של הספר.

ספר מעניין, קולח, חשוב ומומלץ לקריאה.


* לטעמי היה אפשר לקצץ במספר עמודים, וזאת הסיבה שהורדתי כוכב.

» ביקורות נוספות של michalus
» ביקורות נוספות על קחי את ידי