"לקרתגו אז באתי
בוער בוער בוער בוער
הו אלי תקטפני החוצה
הו אלי תקטפני
בוער" - ארץ הישימון, ת. ס. אליוט, 1922

מן השורות האלה שמצטטות את אחד הטקסטים המכוננים של הנצרות ותרבות המערב בכלל בתוך אחד הטקסטים הגדולים מהמאה ה-20 ואחד הטקסטים האהובים עליי אי פעם. ת. ס. אליוט בזמנו היה באותו מצב שאוגוסטינוס היה מצוי בעת התקופה שהאחרון מתאר בצעירותו, כשהוא מחפש ישועה. לברוח מהשעמום ומחוסר התכלית אל עבר מטרה גדולה ונעלה שתעניק לו שקט נפשי. בעוד לאליוט, זה לקח במשך כמה יצירות עד שאפשר לומר שהוא הגיע למצב שליו יחסית בינו לבין עצמו, אוגוסטינוס מתאר את התהליך של חיים שלמים בתוך 13 פרקים. אני לא בטוח אם אני רוצה להציג את הספר כמו שהוא תמיד מוצג: "האוטוביוגרפיה הראשונה במערב". אבל מה לעשות, מדובר באוטוביוגרפיה. אוגוסטינוס חכם. רק נדמה לנו שמדובר בפנאט שלא מפסיק לשבח את אלוהיו בצורה שתגרום לאל המונטי פייתוני לגלגל עיניים כמו שנאמר בגביע הקדוש: "מספיק כבר עם כל ה'אני לא ראוי' ו'אלוהים הגדול' וכל החרא זה".

אוגוסטינוס מביא את משנתו הפילוסופית בתוך הסיפור הדי פשוט הזה כשבין כל התשבוחות וההלקאות העצמיות, מסתתרות שאלות חשובות שכנראה בתקופה של המאה השלישית לספירה היו צריכות להיכתב. מה מקור הרוע? למה אנשים כל כך רעים? האם זה משעמום, האם הנפש היא מקרה אבוד ברגע שהיא פונה לרוע? למה שאל צודק רודף טוב יברא יצור תבוני שבוחר בדרכים שסוטות מדרך הישר? על כל השאלות האלה מנסה אוגוסטינוס לענות באמונה כי הצדק עמו. אחרי שנים של חיפוש והבנה לגבי הרוע הזה דרך אסכולות ודתות שונות, אחרי מעשים לא חמורים שאוגוסטינוס מתעקש להלקות עצמו בגללם, אחרי הפיכת לב שהתרחשה בימים שכדברי דנטה, מצא עצמו באמצע יער אפל, בא האדם הדי פשוט הזה שהיה משכיל גדול והחליט להקדיש עצמו לדיון אינטלקטואלי-תיאלוגי-פילוסופי לגבי טבע האדם. הוא לא חוסך מאף אחד, גם לא מתינוקות. טוען שכולנו נגזרות של החטא הקדמון.

אבל יש פה טקסט מרגש וכתוב בחכמה שיהיו בו דברים שיעסיקו אתכם וירתקו אתכם מאחר ומדובר באדם חד לשון שרטוריקה הייתה הלחם והחמאה שלו. גם יהודי לא נוצרי כמוני, הסתקרנתי וניגשתי. אביעד קליינברג הקליבר בימי הביניים ובספרות נוצרית, מתרגם ביד רמה באופן בהיר את הטקסט הלטיני הגם ככה קשה לקורא העברי. הוא יכול לשמש לנו תובנות לגבי יחס האדם לאל ומקום הדת בתרבות. גם לגבינו. אני חושב לעצמי על איך מדינת ישראל הייתה בשוק טוטאלי כשהסמל המובהק של החילוניות שלה, הרב אורי זוהר נטש הכל ומצא את שלוותו בעבודת האל. מה היה התהליך שהתרחש אצל אוגוסטינוס שלא מצא את האינטלקט בכתבי הקודש? ובסוף התמסר אליהם טוטאלית כשהוא מגנה את יצירות המופת הקלאסיות שהסבו לו עונג בצעירותו? עם כל זאת, ראיתי הרצאה מהממת ביוטיוב שפירשה את וידויי אוגוסטינוס כמו הקלאסיקות של יוון ורומא.

גם הוא כמו אודיסאוס ואיניאס עובר מסע פיזי ומטאפיזי. עובר ממקום למקום, נוטש אנשים, חוזר אליהם, חווה חוויות משנות חיים לטובה ולרעה. האם הוא שלם עם עצמו גם אחרי שהקדיש עצמו לאל? שימו לב לספרים/פרקים האחרונים מיד אחרי הסיפור שלו כשהוא מקדיש ארבע פרקים לדיון בזיכרון, בזמן (מהחלקים היותר יפים של הטקסט הגם ככה יפה ומסקרן הזה) ובפרשנות לפסוקים הראשונים של "בראשית" (האמת שאלה פרקים שחיכיתי להם במיוחד ודי איבדתי את עצמי בה). הוא עדיין מדבר ומשבח את האל הכל יכול. שבכל יכולתו לא מוציא מילה. אוגוסטינוס מדבר ומדבר ומדבר. ויש פה זהב שיהיה משמעותי בכמה שהוא חזה בלא מודע כמה מהתיאוריות המשפיעות עלינו בעולם הפוסט מודרני. פוקו פעם טען שמעולם לא השתחררנו בשיח על מין. כל המהפכות של המאה ה-20 הן כלום. המהפכות האמיתיות נמצאות בייסורים/עינוגים גופניים של הקדושים הנוצריים. של האחות תרזה עם חיזיון המלאך הדוקר בליבה. ולפי קליינברג, גם בהפיכת הלב של אוגוסטינוס כשאמו שהקדישה את כל חייה להבאת ילדה אל חיק הנצרות ברגע שמרגיש פרוידיאני ממש ברגעי תפילה משותפת.

כאמור, לא נוצרי. לא קתולי. יהודי. אבל תרבויות מסקרנות אותי. ומעבר לחשיבותו, יש משהו בטקסט הפסיכולוגי/פילוסופי/תיאולוגי/אוטוביוגרפי הזה שיכול להזיז לכם/ן משהו. אני יודע שאחזור אליו יום אחד, לתפוס עוד יותר מהטקסט המאוד חידתי הזה.

את הספר הזה רכשתי בשביל הבת שלי בת 10 שקראה לא מזמן את הארי פוטר, אבל ביום שהוצאתי אותו מהקופסא החלטתי לקרוא בו בעצמי כי הוא נשמע טוב לפי מה שכתוב מאחורה, אבל הבת שלי הבינה שמדובר בספר בשבילה (מעניין מה הסגיר את זה!?) וחטפה לי מהיד, ועוד באותו הערב היא החזירה לי אותו. לי לקח כמובן הרבה יותר זמן לקרוא אותו, במיוחד בתקופה עכשיו של ההכנות לפסח. אבל בסוף יש שבת אז יש זמן תענוג לקרוא.
הספר מספר על ילד צעיר שעולמו משתנה עליו כשהוריו נפרדים והם גם עוברים דירה מה שאומר גם בית ספר, ותוך כמה זמן האמא פוגשת גבר גרוש +1 שנכנסים לחייו. ג'ק מוצא את עצמו נאבק עם רגשותיו בכל הקורות אותו, והוא מוצא מפלט בבובת חזיר שהוא אוהב ומשתף איתו בכל. עד שיום אחד הוא יוצא למסע הרפתקאות לממלכה קסומה של חפצים שהלכו לאיבוד בעקבות החזיר שנעלם.
רולינג כידוע היא אמנים בטווית סיפור רב גילי, שיש בו רבדים שמתאימים גם לילדים ונוער וגם למבוגרים, והספר הזה לא כל כך שונה מספרים אחרים שלה, משמע יש בו עולם פנטזיה קסום שנמצא במקום חבוי בעולם שלנו ורק בדרך מיוחדת או בזמן מיוחד אפשר להגיע אליו, ויש בו כוחות טוב ורוע שכל אחד מהם מנסה למשוך את הגיבור אל הצד שלו, והגיבור הצעיר לאט מגלה את כוחותיו ויכולותיו ומתגבר על מכשולים בעזרת חבריו ואחרים. נשמע כמו נוסחה מנצחת, לא?
בקיצור, כיף של סיפור, עם מוסר השכל והרפתקאה מקסימים, בכתיבה בטוב טעם, עם תוספת איורים מקסימים ועולם מיוחד ומפליא. תענוג.
תהנו...

זהו ספר ילדים בדיוק כמו שהארי פוטר ואוצרות המוות הוא ספר ילדים. כלומר, הוא לא. מדובר בספר למבוגרים בכל הגילאים, וככל שאתה מבוגר יותר - הספר הזה מכה בך חזק יותר, ועמוק יותר. ובמילים אחרות - ג'יי קיי רולינג הצליחה לעשות זאת שוב. וידוי שלא מביך אותי בכלל: בכיתי באחד מפרקי הסוף כמו שלא בכיתי מאז פרק קינג קרוס של הארי ודמבלדור, בסוף אוצרות המוות.  
כוחה של ג'יי קיי רולינג הוא ביכולת להעתיק אמיתות אוניברסליות וקיומיות מעולמנו האפרורי, אל עולמות הקסם שהיא יוצרת. היא עושה את זה ביד אמן, ברפרוף נוגע-לא-נוגע של מחבר-יודע-כל, ומביאה את הקורא לאקסטזה האידיאלית - הוא שוכח שמדובר בסיפור דמיוני, והמציאות שלו והדמיון שמולו - הופכים לאחד.
דמבלדור שב ומופיע בספר הזה - לא דמותו המקורית, כמובן - אלא החכמה הדמבלדורית העל-זמנית, זאת שיודעת להנפיק משפט חד וחכם שקורא את המציאות נכוחה. זוהי רולינג כמובן, שמבינה אותנו, ומבינה את העולם, ואת מה שמעבר לו. כשהחכמה הזאת עטופה בספר שנראה כמו ספר ילדים - בעיניי זה רק מאדיר אותה, ואני מניח שרק מבוגרים בנפשם יידעו להעריך את המשפטים האלה אל נכון, וערכו של הספר יגדל בעיניהם.
לסיכום, אם התגעגעתם לקווץ' מטורלל בלב, כזה שרוצה להתפרץ בדמעות לכל עבר מבלי יכולת להכיל, כמו שהרגשתם בסוף ספרי הארי פוטר (ואולי גם בסוף ספרי שר הטבעות, כך לפחות אצלי), אז חברים - זה הספר. אל תתביישו לשאול אותו מהספרייה. זהו לא ספר ילדים, ואני חוזר: זהו לא ספר ילדים! ועוד עצה, אם אתם לא רוצים לצרוח: "צאו מעליי ותנו לי לבכות בשקט!!" לכל האנשים שסביבכם ברכבת, או לילדים שרוקדים על המיטה לצידכם, אז הנה מה שעליכם להכין לקראת הרביע האחרון של הספר: בובת ילדות שאהבתם להתכרבל איתה בילדות, ומקום שקט, נטול אנשים, לבכות בו את הצורה שלכם החוצה.
תודה לך, רולינג. 
הקסם שלך לא פג.

האם האל ישנו?
זו הייתה השאלה שעמדה בראשי כשהחלטתי לנסות לקרוא את אחת מן הקלאסיקות הספרותיות של המאות הראשונות, והנוצריות בפרט, "וידויים". הגעתי למסקנה?

נכון להתחיל עם מי אוגוסטינוס היה: אדם פשוט, אך חד-לשון, שעבר תהפוכות לב בנושאי האמונה. הוא התגלגל מאמונה אחת לאחרת, עד שהבין כי האמת היא האל הנוצרי, טוב, מושלם וקיים - ובגיל שלושים וארבע כתב את אחת היצירות החשובות בתאולוגיה הנוצרית.
הספר מפוצל לפרקים, וכל פרק מתאר שלב בחיים שלו: הילדות, הנעורים, הלימודים, האמונה, הבגרות, ובסוף הוא מקדיש דיונים על הזמן ועל העולם הקיים.
השפה לא בדיוק מסורבלת, גם לא פשוטה - זה תרגום ישיר מלטינית לעברית, ויש משפטים ופסקאות שצריך להתבונן בהם ולנסות להבין את כוונת ה... רטוריקן.

בניגוד לתיאור הרגיל על איך ולמה האל קיים, אוגוסטינוס עושה משהו אחר, סוחף יותר: הוא מתאר את חייו, חטאיו (עד כמה שהוא מפרט), ובד בבד כיצד האל עזר והושיע אותו. הוא מתאר את עצמו לא כנביא, ולא כצדיק, אלא אדם שהבין מהי האמת ומנסה להתקרב אליה; התלאות, הרגשות וההתחבטויות שהוא עובר מובילות אותו לאל (או, בעצם, שהאל הוביל את אוגוסטינוס לגלות אותו).  יותר קל להתחבר למסעות ולדרכים שבהם עברנו מאשר כאלה שלא, והוא גורם להזדהות עם מחשבותיו.
הוא מצליח לעורר אמפתיה ורגש כדי לנסות להמיר את לבבנו, וזו על אף שהוא בז לרגש, לבשר ולזמני, ומטיף לאמונה בפשטות ובנצחי.
הוא מרחיב ומדבר על טוב ועל רע, על מוסר וחטאים; כיצד העבר, העתיד והווה מתקיימים, וכיצד הרוח והנפש שלנו מתנהגות. כיצד החסד של האל יכול לגאול אותנו, אם נשים מבטחינו בו.

הוא אינו צודק תמיד, ישנם דברים תמוהים והיגיון רעוע: עבורו, תינוק שבוכה ומקנא מתנהג בכוונת זדון שטמונה בכל אחד מאיתנו, והוא חוטא; אני חושב שבכל זאת, זו קריאה טובה. מעבר לחשיבות שלו, זוהי אוטוביוגרפיה (הראשונה) של אדם, שלעיתים היה בינינו דמיון רב ברגעים מסוימים שהיה זה מעורר חשד, שחי לפני מעל מילניום וחצי - זה מסקרן ומעניין.

האם מצאתי את האמת? עוד לא.
אינני יודע מהי האמת. אמצא אותה עוד שנה או עשור; אינני מתיימר גם למצוא אותה. ייתכנו חיים שלמים שאחפש אחר משהו בלתי-מושג.
בין אם קיים אל ובין אם לאו, אנסה לחיות ולהתנהג כפי שנכון לחיות. אני מעריך כי אל הגון יראה בניסיונות שלי כטובים.

היכן נמצאים המקומות 'לא-פה-לא-שם', אוף איפה זה, שממת השכוחים וקריית אובדן מורגש?
ונתוודע למשאף, מסרקון, אולרצ'יק, קוּפְסי, מצפן, שיר והשריף משקפופר וגם לדברים לא גשמיים כמו אושר, תקווה, עקרונות ואמביציה?
ונכיר את פקחי האובדן והמַאַביד הנורא מכולם והכל יכול עם הידיים הענקיות, הגוף האדיר והנשימה המדיפה ריח רע שאם תעצבנו או תפרו את חוקי המקום הוא פשוט...בררר....יאכל אתכם בלי מלח?
כולם גרים בארץ איבוד, ארץ הדברים האבודים. החפצים והערכים שאבדו.
מרזיר הוא חזיר הצעצוע המרוט ומרופט האהוב כל כך על ג'ק מילדותו. שמו המוזר נוצר כשג'ק הזאטוט קרא לו 'אזיר' במקום 'חזיר' מה שהפך ל'מר-א-זיר' ועד מהרה ל'מרזיר'.
ג'ק אוהב את מרזיר ממש כמו ג'קי בשיר את פאף, דרקון הקסם.
ולאחר שהצעצוע היקר לליבו מועף מחלון מכונית נחוש ג'ק למצוא אותו ויהי מה. הוא הולך ל-איבוד (תרתי משמע) לבוש פיג'מה לאחר שחזיר חג המולד ('חגזיר') שלף אותו ממיטתו ושכנע אותו לצאת עימו להרפתקת חייו, לא אמור להיות שם כי הוא ילד אמיתי. השניים עוברים חוויות מרתקות, פוגשים כל כך הרבה חפצים אבודים שנמצאים במקומות השונים לפי חשיבותם לבעליהם, ואם יימצאו בעולם האמיתי ייעלמו מארץ איבוד בסילון אור מסמא דרך חורי אובדן.
עם כמה מהם הוא מתיידד והם מוכנים לעזור. חלקם ספקנים או יראים מהמאביד הנורא כי מי רוצה שיאכלו אותו...סיפוריהם וסיפורי בעליהם לעתים עצובים. מי שנזרקו או נשכחו ומי שאיבדו תקווה בעולם האמיתי.
אין לג'ק את כל הזמן שבעולם. עליו למצוא את מרזיר ולחזור הביתה עד חצות. והוא יוצא לדרך חתחתים שסופה לא ידוע ותקווה לטוב מלווה אותו.
וילמד על אהבה וחברות אמת שהולכת עד הסוף. ושחבר טוב באמת יעשה הכל למענך.
אגדה קסומה לקטנים וגדולים עם איורים מרהיבים שהחזירה אותי לכמה שעות לילדות.
ומשהו בו כל כך הזכיר לי את השיר המופלא.

https://www.youtube.com/watch?v=Y7lmAc3LKWM

בזכות זשל"ב ודן1 עם הביקורות הנפלאות, ועומס הספרים הממתין לקחתי משהו קליל לקרוא, (נ.ב. הגיעו לי עכשיו עוד 20 מהמבצעים של סוף שנה),
ועכשיו במיוחד שצריכה להעביר לבן שלי שהוא פריק של הארי פוטר כמו זשל"ב ושל רולינג....

ספר מעולה מעולה.... את הספרים של הארי פוטר לא קראתי ראיתי רק את הסרטים ומאוד נהניתי.
אבל הספר הזה משהו אחר.
כמו שכתוב בגב הספר ג'ק מאבד את מרזיר (חזיר הצעצוע)... איך? חייבים חייבים לקרוא.

נכון ספר ילדים, אבל יש המון נקודות שגם אנחנו המבוגרים יכולים לקחת, יש סיפורים איך בערב חג המולד, כן הרבה אגדות שזה ה... הלילה.
בזכות המסע הזה אנחנו למדים על כל מיני דברים שילדים חווים, מה אנחנו המבוגרים לפעמים מגיבים והאם זה נכון או לא.

אני מצטרפת לקודמיי תקראו ספר מעולה מעולה...

ספר ילדים מרתק.
כתוב מעולה ומאויר ממש נפלא.
רולינג היא סופרת ילדים שכתיבתה קורצת גם למבוגרים.
קראתי את הספר בזמן קצר אבל ממליץ לקרוא אותו
לפחות פעמיים.
מסע מופלא בעולם האיבוד והשכחה כולל מעבר לזמן אחר
ביקום אחר עם כללים אחרים.
אנחנו תמיד מחפשים ולפעמים בדרך מוצאים גם מה שלא חיפשנו.
אצל רולינג הדרך חשובה, הסוף פחות חשוב.
אצל רולינג המכשולים שוליים אבל חייבים לעבור אותם.
אם תרצו הספר הזה הוא ספר החיפוש של רולינג עצמה.
והיא מצאה!
מסרים פשוטים - זה סודה של רולינג לעולם הילדים ,שבו הכל קסום ומתגשם, בכוח הרצון והתמימות.
בקצור-תתחילו לקרוא ,ושיהיה לכם יום נפלא.

יש לי תחושה שאפילו אם ג'יי קיי רולינג תכתוב ספרות אירוטית, אני ארוץ להשיג את הספר שתכתוב, וכמה שיותר מהר יותר טוב (ותכל'ס, יש סיכוי לא רע בכלל שרולינג תכתוב ספר המשתייך לז'אנר הזה, כי נראה שהיא נמצאת עמוק בתהליך של התנסות בכל מני סוגי ז'אנרים שונים, אז לכו תדעו מה יהיה הז'אנר הבא עליו תכתוב...).
"ג'ק וחזיר חג המולד" משתייך לז'אנר ספרות הילדים והנוער, ואני כבר פחות קורא ספרות כזו. אבל רולינג זו רולינג, וב"הארי פוטר" היא הוכיחה שהיא יכולה לגעת בקבוצות שונות ומגוונות ביותר מבחינת הגיל שלהם (חוץ ממורי. מורי הוא ישות נפרדת בפני עצמה...), אז כך גם כאן!
עוד משהו שייאמר לזכותו של הספר, שבחרתי לקרוא אותו בתקופה של לימודים. אשכרה בזמן לימודים לא ויתרתי על קריאת ספר ילדים ונוער שקוראים לו "ג'ק וחזיר חג המולד"... מצחיק, לא?

***

לא מזמן לי ולסקאוט הייתה שיחה על צעצועים בילדות שלנו. סקאוט סיפרה לי שהייתה משחקת בגיגית של תינוקות עם בובות הבראץ שלה במשך פרקי זמן ארוכים. לי היה צעצוע של תוכי מדבר שמאוד אהבתי. זה תוכי שיש בו כפתור שאם לוחצים עליו ואומרים דבר מה, התוכי חוזר בקול צווחני אחרי הדברים שאמרת, כמו מקליט - אני מאוד התלהבתי ממנו בזמנו והשתמשתי בו בלי סוף, ואילו ההורים שלי שנאלצו לשמוע את הצווחות שלו כבר העדיפו לקנות לי תוכי אמיתי... (הם בהחלט שמחו כשמרוב שימוש בו הוא התקלקל בסופו של דבר...).
גם לכם היה חיבור כזה לצעצועים? מוזמנים לשתף. בינתיים נתמקד בג'ק ובחזיר הצעצוע שלו, מרזיר, ובחיבור שלו כלפי הצעצוע שלו.

מרזיר החזיר עוזר לג'ק בתקופות קשות או סתם מעצבנות ומרגיזות. הוא תמיד שם בשבילו, לנחם אותו, להרגיע. כמו בתקופה שבה מתחיל הסיפור, בו הוא מתבשר שהוריו מתגרשים והוא יחיה עם אימו ובן זוגה החדש. העניינים מתגלגלים להם בעקבות כך, ג'ק מאבד את מרזיר. איפה הלך מרזיר? ובכן, לאיבוד.
המונח "הלך לאיבוד" מקבל כאן משמעות חדשה. איבוד היא ארץ שבה צעצועים (אבל לא רק צעצועים, כל דבר שמישהו מאבד, ולאו דווקא דברים חומריים) שהולכים לאיבוד, נשלחים אליה - ונמצאים בסכנה שמה ייאכלו על ידי שליטה של ארץ איבוד, המאביד הנורא, ובכך ייאבדו סופית (במידה ונראה שאין תקווה לצעצוע לחזור לבעליו), או לכל היותר יישארו תקועים בארץ איבוד לנצח, לפחות עד שמישהו ימצא אותם בעולם שבחוץ. במטרה למנוע את אכילתו של מרזיר על ידי המאביד הנורא, ג'ק יוצא עם חזיר חג מולד שנקנה עבור ג'ק כתחליף למרזיר האבוד (שאין לו תחליף) להרפתקה קסומה ופרועה בארץ איבוד, ארצם של הצעצועים האבודים (בערב חג המולד הצעצועים מתעוררים לחיים, וביום הזה גם בן אדם כמו ג'ק, אף על פי שדבר כזה מעולם לא קרה קודם לכן, יכול להשתחל במקרים מיוחדים כמו זה לארץ איבוד אשר מיועדת בכלל לצעצועים, מה שהופך את ג'ק לצעצוע לכאורה, כשהוא מתכווץ והופך למיניאטורי). האם ג'ק ימצא את מרזיר והם יחזרו יחד הביתה, מתנחמים בזרועות אחד של השני? (זה לא יהיה פשוט, כי ארץ איבוד היא ארץ גדולה עם הרבה אזורים כשכל אזור מיועד לצעצוע עם סופים וגורלות ברמות שונות והשאלה כאן היא מה סופו וגורלו של מרזיר) - בשביל לדעת את התשובה תצטרכו להמשיך לקרוא, ואין לי שום ספק שתעשו את זה כי, ובכן, זו ג'יי קיי רולינג כתבה את הספר...

האהבה של ג'ק למרזיר, ריגשה אותי - איך שמרזיר משפר את מצב רוחו ומנחם אותו ברגעים קשים, אך גם כמה שג'ק מרגיש אבוד ורע בלי מרזיר שהוא כל עולמו, דבר שגורם לו לצאת להרפתקה פרועה ומסוכנת מאוד (ואני מזכיר לכם, כל זה רק בגלל בובה של חזיר שהלכה לאיבוד! ההקרבה העצומה הזו מוכיחה את האהבה הרבה של ג'ק כלפי מרזיר). הכתיבה המעולה (בתירגומה של גילי בר הלל סמו, המתרגמת הנפלאה של ספרי הארי פוטר - היא ורולינג שילוב מנצח!) תואמת את מקצב הרגש התמים והילדותי שספוג באווירת הספר, אך יחד עם זאת גם המקסים ומחמם הלב. ההרפתקה מלאה בדימיון ובקסם ובאקשן ובהפתעות ובהמון המון מקוריות, כללים וחוקים תוצרת רולינג ממש כפי שהכרנו מרולינג של הארי פוטר. וכמו בהארי פוטר, גם כאן יש כמה מוטיבים ששאלה אותם מכל מני מקומות אך יצרה מהם דבר חדש ומקורי אשר בהחלט עומד בפני עצמו (כמו עניין הצעצועים שמתעוררים לחיים, סיטואציה המוכרת לנו מסרטי צעצוע של סיפור - אל מול סיפורי המיתולוגיות השונות, מהארי פוטר), או כמו העניין של דמות החיה בעולם מציאותי רגיל, ונשאבת לעולם קסום ואחר, עולם מקביל לעולם שאותו הכירה. גם בסוף, כמו בסופים של הארי פוטר, אפקט ההפתעה נוכח, הסוף שלו הוא לא מה שציפיתי אך הוא הפתיע אותי לטובה, ובנוסף גם מאוד מרגש, על חברות חזקה והקרבה.
האיורים היפים והחמודים של המאייר ג׳ים פילד, מוסיפים לספר ומשקפים את הלך רוחו והאווירה שלו. בעת קריאתו של הספר, יכולתי לדמיין איך עלילת הספר הזה עוברת למסך הקולנוע בתור סרט אנימציה שובר קופות של דיסני (ובינינו, אין מצב שיוצא ספר עלילתי של ג׳יי קיי רולינג והוא לא הופך לסרט או במקרה הגרוע סדרה או מחזה). בעצם, לא חייב לצאת סרט כי כבר הרגשתי שהספר הזה הוא כמו סרט אנימציה מושקע של דיסני, בזכות העלילה החיה ורבת הדמיון שלו והאיורים החיים, שביחד יוצרים תחושה של סרט שלם בתוך הראש.

ספר שקראתי אותו די לאט, גם בגלל עניין הלימודים שהעסיק אותי, אבל, וזה העיקר, כדי להינות כמה שיותר מהממתק (או יותר נכון, מהצעצוע) הנדיר הזה, שנקרא "ספר חדש של ג'יי קיי רולינג"... מומלץ בטירוף!!! (עם זאת, חרף כל המאמצים להינות מהממתק הטעים הזה בנגיסות קטנות, בחציו השני המשימה הפכה לקשה הרבה יותר, וזללתי ביום אחד את מה שזללתי בשבועיים).
אני בהחלט מעדיף את רולינג של ספרות הנוער והפנטזיה וההרפתקאות והדמיון על פני רולינג של עולם המבוגרים (אף על פי שגם את זה היא עושה לא רע בכלל), וכולי תקווה שהיא תכתוב עוד ספרים רבים לנוער או ספרי פנטזיה כי יש לה את זה. היא מגדירה ז'אנר חדש בתוך ז'אנר קיים, כשהיא לוקחת ספר מעט ילדותי והופכת אותו למשהו שכל אחד יכול להתחבר אליו מבחינת הגיל. אני אפילו אעז לומר שהספר הזה מזכיר ספרי הרפתקאות קלאסיים כמו 'הסיפור שאינו נגמר' - ספרי הרפתקאות לנוער מהזן שכבר פחות נוהגים לכתוב, ספרים מלאים בדמיון והרפתקאות עם המון המון קלאס ומשהו מעבר לסתם סיפור טוב, ערך מוסף. ספר שגמעתי אותו בשקיקה כמו שקראתי פעם, הוא הזכיר לי את הילדות שלי - איזה כיף!

הספר אף היה כה מרגש, שבחלק ההוא בסוף של התודות, חלק משעמם לכל הדעות ובוודאי ביחס לספר עצמו, התרגשתי כל כך כאילו רולינג הרצתה הרצאה מרגשת ועכשיו היא עומדת בקדמת הבמה ותוך כדי שהיא בוכה מהתרגשות, ולקול התשואות הקולניות של הקהל ומחיאות הכפיים הרמות שלו, היא מודה לכל מי שהביא אותה עד הלום...


*** אני מקדיש את הסקירה לסקאוט, שקנתה לי אותו בתור מתנה. תודה רבה מכל הלב! הספר היה (ויהיה) לי כמו צעצוע אהוב ואעשה את כל המאמצים הדרושים על מנת לא לאבד אותו, ואת מתנה אהובה בעצמך כך שבעצם קיבלתי 2 מתנות במבצע 1+1 מתנה!