עברתי תקיפה מינית לאחרונה, על-ידי גבר. כן, החרא הזה קורה גם לגברים. במשך ימים, תהיתי האם אני סתם מפריז והמגע היה אולי מקרי, והאם משהו בהתנהגות שלי הוא שעודד את זה (ובכך, בעצם הבאתי את זה על עצמי). מצאתי את עצמי בצדו השני של המתרס, במקום שמעולם לא דמיינתי.
מגיבורת הספר, נעדרות תחילה התהיות הללו. מבחינתה גם שלושים שנה אחרי, היה שם רומן בין נערה בת ארבע עשרה והמחנך הנערץ שלה, רומן פסול חברתית, אך רווי אהבה, שנגדע באכזריות נוראה.
המחברת מגוללת את קורות הטראומה שלה, החל מההיכרות עם המחנך, עבור בפיצוץ הקשר וכלה בהשלכותיו המלוות אותה עד עצם היום הזה. העלילה נעה בין השתלשלות האירועים בעבר לבין הראיונות שעורכת המחברת כעיתונאית בהווה, כאשר מרגישה בשלה דיה לחטט בעומק הפצע.
הגיבורה לכודה במעין תסמונת סטוקהולם, בה היא מחזיקה ברגשות חיוביים כלפי התוקף שלה. היא צמאה ליחסו האבהי המלטף, מסנגרת עליו בכל תוקף ומאשימה עצמה בחורבן חייו. כמנגנון הגנה של הנפש, היא הודפת את טראומת הניצול ומתמקדת באהבה ההדדית שלדידה השניים חלקו.
ייאוש, געגועים וייסורים עוברים על הנערה בלעדיו. גם שלושים שנה אחרי, היא מכלה עצמה במעקב אובססיבי אחר כל פרט מידע שיכול לצבוע באור חיובי את האדם שתפסה פעם כרגיש, ייחודי וחכם.
האם זה בלתי מתקבל על הדעת שתוקף יחוש גם אהבה? האם ביטול רגשות הקורבן (יהיו אשר יהיו) אינם אלא מתכון להעמקת הפגיעה?
התקופה הייתה אחרת, אבל הלב אינו יכול שלא לחוש זעם כלפי הסובבים שעצמו עיניהם או לא הביעו מספיק תמיכה, ובעיקר כלפי אותו נבל שברוע טהור הוסיף חטא על פשע עם אותה הבטחה.
החיים אינם שחור או לבן, ניצול או אהבה, סרדס-טרוטינו יודעת שחטאו לה אבל עודנה זועמת וכמהה, מאשימה ואשמה. היא מדגימה כיצד נרטיבים סותרים יכולים (בניגוד אולי להיגיון) להתקיים במקביל.
בכתיבה אמיצה וייחודית, היטיבה הסופרת לתאר את המורכבות בנושא שלתפיסתי עד כה היה מאוד דיכוטומי.
ספר חשוב ומעורר מחשבה,
מומלץ.










![אנה קארנינה [מהדורת 1999 - א' / ב']](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/48864.jpg)







