נערה בת ארבע עשרה הולכת ברחוב. היא לובשת חולצת טריקו אדומה מכנסי התעמלות קצרים, וסנדלים.
כמעט אוגוסט. שיא הקיץ הישראלי. החופש הגדול.
היא משחקת עם עצמה בהליכה המנסה לא לדרוך על הקווים של המדרכה. השמש משתפת איתה פעולה וזו תורמת את חלקה במשחקי אור וצל. גלוי ונסתר. אלו יהיו נוכחים לאורך כל הסיפור.
היא עדיין לא יודעת, אבל הקווים האלו עליהם היא מנסה לא לדרוך, יהיו גם הקווים המסמנים את ימי התום האחרונים שלה.
היא מגיעה לבניין בית הספר. שנת הלימודים שבפתח מיוחדת לגביה. היא עולה לכיתה ח', שכבת הבוגרים. צעד אחד לפני עולם המבוגרים.
בהחלטה של רגע, החלטה שתשנה את חייה, היא מחליטה להיכנס לבניין להציץ בכיתה החדשה שלה.
ושם תפגוש את סגן המנהל, מי שיהיה המחנך החדש שלה. הוא כריזמטי, בעל אישיות סוחפת. התלמידים אוהבים אותו, הוא דמות נערצת עליהם. והוא מצידו- עושה הכל כדי לזכות באהדה הזו. הוא מנגן באקורדיון כשכולם סביבו, הוא הולך איתם במרץ בטיול השנתי, הוא פעיל בצופים. הוא יודע לתת להם את ההרגשה שהוא תמיד שם עבורם. בשעות הלימודים, וגם בפעילות החברתית לאחר מכן. הוא אוהב אותם קרובים אליו. אולי קרובים מדי. טשטוש הגבולות הזה, והקִרְבָה הזו משרתים את מטרותיו הבלתי חינוכיות בעליל.
הוא כמו מורה לחיים, אבל מהסוג השני, הלא טוב.
ארבע עשרה זה גיל כזה שעדיין אפשר לשכשך בבריכת התום, ומדי פעם לקפוץ לעמוקים. אפשר לנוע בין זה לזה. היא גבוהה מרוב חבריה לכיתה ומפותחת מאוד. גוף של אישה, אבל הנשמה עדיין של ילדה. היא בוגרת לגילה, והדיסוננס הזה הוא כרטיס הכניסה שלו לעולמה.
היא תישא את זכרו יום יום. זכרו, וזיכרון מעשיו יהיו לה כמו עור שני שיידבק בה כתזכורת תמידית. הפצע המדמם הזה שלא נסגר מעולם ימשיך לפעום גם עשורים אחר כך כשתגלה דברים שלא ידעה אז, בזמן אמת, ואלה ידקרו אותה כמו שברי זכוכית חדים ויפצעו ויכאיבו לנשמתה השסועה כל כך מאי אז.
"הצווחה הפנימית לעולם לא נרגעת. הכוויה עדיין צורבת, כי עור חדש לא צמח כראוי לכסות על הבשר הפגוע." (עמ' 245)
אהבתי מאוד את אופן הגשת הסיפור, ואני לא משתמשת במילים כתיבת הסיפור מפני שזה ממואר, ואין בו כתיבה בדיונית. עיגול ושיוף פינות תמיד אפשר לעשות, אבל את הכנות הזועקת מבין המילים לא נותר אלא להרגיש, וסרדס-טרוטינו מביאה פה את הסיפור as is בחשיפה של כנות ואומץ.
תודה שרית על זה, על המילים שלך שגרמו לי לעצור לרגע את שטף הקריאה ולחשוב על זוויות אחרות.
מכירים את המושג הזה קריאה מכריכה לכריכה? זה בדיוק הספר העונה על ההגדרה הזו.
ואם כבר ממואר: נכון שספר ממואר מעצם היותו כזה, כבר יש לו ערך מוסף. אבל להגיד על הספר הזה, הכל כך משובח שאני ממליצה עליו רק מהסיבה הזו יעשה לו עוול גדול, כי הכתיבה של סדרס-טרוטינו פשוט נפלאה וכובשת מהמילה הראשונה.
ואי אפשר בלי מילה על כריכת הספר הכל כך מדויקת. ציור של אישה כשעין אחת נראית פקוחה (אני לא סגורה לגבי זה) בעוד העין השנייה עצומה. עצימת עין של מי? בכל אופן, בחירת כריכה מצוינת.
מומלץ כל כך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
