ביקורת ספרותית על עד יום הימים מאת שרית סרדס־טרוטינו
ספר טוב

---

היא הייתה בת 13 וחודשיים כשסגן המנהל(לימים המחנך שלה) תקף אותה מינית בפעם הראשונה.
הבהלה שלה הבריחה אותה מחדרו, אבל הוא בשיטת "הזאב" מצליח לרכוש את אמונה.
הוא מחמיא לה, שומר איתה סודות, גורם לה להרגיש חשובה מכולן, והילדה הקטנה נופלת לתוך המלכודת.

כולם העריצו אותו, הוא היה המורה המגניב, המתייחס לכל תלמיד באופן אישי,
שמנגן על אקורדיון ומשמח את כולם. והיא הייתה ילדה שנכבשה בקסמיו האפלים עד כדי פיתוח תלות מוחלטת.
כך הוא מושך אותה לקשר אסור ומסוכן, עד שמכתבי האהבה שלו מתגלים!! ואז נוצר כאוס בעולמה.
היא לא מצליחה לשחרר את הטראומה, וגם בגיל 40 כשהיא עצמה אם לילדים,
הדיבוק הזה של אהבה נכזבת עדיין אוחז בה, היא ניגשת למרכז לסיוע שם נאמר לה כי היא חווה "פוסט טראומה" והסייעת מסבירה:
"כמו שיש צורה ייחודית לפצע שנפער כתוצאה מיריית אקדח או לפצע שנוצר מדקירת סכין,
כך נראית צורת הפצע של פגיעה מינית מהסוג הזה. דומה במקצת לגילוי עריות. מורה בגיל הזה ממלא פונקציה של הורה.
את חיפשת חום, רוך ואהבה. הוא פרץ את הגבולות לכיוון אחר לגמרי".

קשה לה הביקורת , כי אצלה הקשר טבוע כאהבת אמת בינה לבינו.
המילים החמות, תשומת הלב שהקדיש לה, כל אלה מבחינתה העידו על אהבתו אותה.
הוא מקפיד לבקש ממנה לשמור על אהבתם בסוד "כי מה שחשוב זה מה שיש להם בלב, לא מה שכתוב בתעודת הלידה".
הזאב הרשע מזהה אצל הילדה פגיעות מאוד גדולה וחוסר ביטחון. זיהה את המבוכה מכך שהפכה פתאום לאישה ,
וכמו כל צייד טוב שמזהה את הטרף, הוא גם ידע מאיזה בית הגיעה, ועד כמה ההורים עדינים ועסוקים בפרנסתם.

כעבור שנים בהיותה עיתונאית, עדיין חייה אינם שקטים.
היא מנסה לפענח את מה שאירע ביצירת קשר עם האנשים מפעם, שואלת אותם מה ידעו אז, מה הבינו.
מנסה לחבר את כל החלקים כדי להביא מרפא לנפשה.
ואז מנסה גם לברר "עליו" וליצור איתו קשר כדי לנסות למלא את החור שנפער לפני כל כך הרבה שנים.


הספר לא קל לקריאה, ועם זאת מרתק וחשוב לקריאה.
הוא מספר על 'כיפה אדומה' שנפלה למלתעותיו של הזאב שניצל את הילדה הקטנה שעדיין לא הגדירה את עצמה,
ושימשה טרף קל שהוביל להשפעה הרסנית.
זהו סיפורה האמיתי של הסופרת שמשך כתיבתו ארך עשור שנים.
מומלץ.

» ביקורות נוספות של michalus
» ביקורות נוספות על עד יום הימים